מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אחת מ- 2,200 ילדים שנולדו במחנות בקפריסין

נכדים וסבתא
סבתא מיקה בגן
רמתיים של פעם

שמי מיקה וצלר. הוריי, הלנה ואברהם המרמש, היו נשואים לפני מלחמת העולם השנייה. הם ניצלו מהשואה ונפגשו במקרה שנתיים אחרי המלחמה. הלנה הייתה עדה במשפט נגד הנאצים והתפרסמה בעיתון. מישהו  שלח לאברהם את הכתבה בעיתון וכך נודע לו שהלנה חיה.

הכתבה בעיתון בו הלנה המרמש הייתה עדה נגד הגרמנים

כשהם נפגשו ברומא אברהם הוביל קבוצת נערים בעלייה בלתי לגלית (חוקית) לארץ ישראל. הלנה הצטרפה אליו. אחרי יומיים הודיעו להם שהם צריכים לרדת דרומה, שם תחכה להם אונייה לעלות לארץ. כשהגיעו למקום שנקרא מטפונטו באו שוטרים לבדוק מי האנשים, הלנה אמרה להם שאלה אנשים משוגעים ושכדאי להם להיזהר. אברהם היה רופא של הקבוצה והלנה אחות. אחרי כמה ימים הודיעו שמחכה להם אנייה בשם "מולדת". בלילה, בחושך, העבירו את האנשים בסירות קטנות וחבלים. כאלף חמש מאות איש. האונייה הייתה רעועה, כשהתקרבו לארץ ישראל נאלצו להזעיק עזרה מהבריטים והם נגררו לנמל חיפה אבל לא נתנו לאיש לרדת פרט לאישה אחת שעמדה ללדת. את האונייה הובילו אנשי "ההגנה" שבאו לעזור לניצולי השואה לעלות לישראל.

הלנה ואברהם הגיעו למחנה מעצר של הבריטים באי קפריסין. מסביב היו גדרות תיל גבוהים, חום ויובש. הרבה אנשים היו ממש מיואשים. רובם הגדול היו ניצולי שואה וחלקם מגורשים מצפון אפריקה. הלנה עזרה להרבה אנשים בשיחות ועידוד ועזרה למחתרת יחד עם קפריסאים שעזרו לאנשים במחנות. הם הצליחו להבריח אנשים, בעיקר צעירים דרך מנהרות וככה הם הגיעו  לארץ.

הלנה ואברהם המרמש בקפריסין עם הדוד יחיאל בראון שבא לבקר מארץ ישראל

הלנה נכנסה להריון וביום גשום מאוד חייל בריטי העביר אותה לבית יולדות בניקוסיה. והנה אני נולדתי.

הלנה המרמש עם התינוקת מיקה

נולדתי ב כ"ו באדר א' 7.3.1948. אחרי חודש הוריי הורשו לעזוב ולעלות לארץ, שבועיים לפני פסח. הגענו לקרובי משפחה שגרו ברמתיים. מיד בסוף החג אבא שלי גויס למלחמה והיה רופא בגבול הצפון, בגבול עם הסורים במלחמת השחרור.

ילדות

גרנו שנתיים אצל קרובים, בינתיים בנינו את הבית שלנו – חדר וחצי פלוס מטבח. הבית עדיין קיים ליד מה שהיום בית יד לבנים במרכז הוד השרון. בגן הילדים גידלנו צנוניות ובצל ובגלל זה עד היום אני אוהבת לאכול גבינה עם בצל ירוק …. בתקופה הזאת, תקופת הצנע, לא היה כמעט אוכל, גידלנו לבד ירקות. לידנו היה פרדס אז היו פירות. ואכלנו המון דגים שקראו להם פילה. בינתיים אבא שלי חזר מהמלחמה והפך להיות הרופא של רמתיים, גני עם וירקונה.

למדתי בבית ספר ממלכתי א' ברמתיים. כשהייתי בכיתה ב' הקימו קיר מגן מול הכיתה כי היו יריות מכיוון קלקיליה, בדיוק בזמן מלחמת סיני. למנהל בית הספר קראו מר גינזבורג. כל בוקר היה מסדר: עמדנו בטורים כיתה ליד כיתה ומישהו היה מקריא פרק מתהילים. מתחת למדרגות היה מחסן קטן שקראנו לו "קלבוש" שזה בעברית-"כלא" ששם היו מענישים ילדים. המחנכת שלי הייתה חמדה והיא לימדה אותי מכיתה א' עד כיתה ה'. יום אחד המורה חלתה, עד שבאה מחליפה החלטנו ללכת לבד לטיול לרמת הדר. חיפשו אותנו בכל האזור…. בכיתה שלי הייתה "מלכת כיתה" ועד כיתה ח' היא היחידה שהציגה ושרה תמיד במופעים. הרגשתי מאוד לא בטוחה ביכולות שלי והיא הפריעה לי מאוד בהתפתחות האישית.

רמתיים של פעם

ברמתיים של פעם היה קולנוע שכל דקה סרט ההקרנה היה נקרע והיו צועקים ומעירים את המסריט קפוסטה. היו בעלי מלאכה כמו רצען ונפח וחנות הספרים של מאיר שנשארה עד היום. אבו גורג'י מכר פלאפל וכל שבת בערב קנו לי פלאפל. גרעינים היו מוכרים בקונוס מניר. בגדים היו קונים בחנות "אתא". לתל-אביב נסעו באוטובוס יותר משעה. בימי גשם חזק גשר הירקון בדרך לפח תקווה היה סגור ולא נסעו מתל אביב לחיפה ובחזרה. בלילה היו התנים מייללים, והגיעו אפילו עד המרפסת…. אני לא פחדתי מהם.

בתיכון פגשתי מורה בשם יורם גולדברג. יורם היה מורה שכל תלמידיו לעד יזכרו. בזכותו הבנתי שיש לי הרבה ידע והרבה יכולות לביטוי. זה מורה שפוגשים פעם בחיים וזה משנה את כל הדימוי העצמי. מהתיכון עברתי לסמינר למורים ושם היו לי את המורים למדעים שעד היום נחשבים הטובים ביותר. בזכותם, עד היום אני- צפרית ,חובבת טבע, מטיילת בארץ ולומדת הרבה בכל מיני קורסים ומקומות. בצבא הייתי משקית ח"ן, תפקידי היה לדאוג לתנאי השירות של החיילים.

מיקה וצלר בצבא

בצבא פגשתי את אילן וצלר שבא לבקר חיילת שהייתה איתי. הוא ראה אותי ואמר לי בביטחון רב: "אני עומד להתחיל אתך" ואני אמרתי: "זה מה שנדמה לך..". הוא הזמין אותי ללכת ברגל לקיבוץ כפר החורש, הקיבוץ שבו הוא היה גר. התאהבתי בדרך, במקום, בעצים, בפרחים, באוכל ההונגרי הטעים בחדר האוכל וגם ובעיקר- בו…  אחרי שנתיים התחתנו שם בקיבוץ. זאת הייתה אהבה מיוחדת במינה, יחד גידלנו שלושה ילדים.

מיקה ואילן וצלר ביום חתונתם

בשנת 1972 עברנו לגור ליד הוריי ברמתיים – היום -הוד השרון. אילן, שהחלום שלו היה לטוס באוויר והיה מומחה, דאה בגלשני אוויר כתחביב, הוא היה אפילו יותר מפעם אחת אלוף הארץ! בגיל 39 אילן נהרג בתאונה בהתרסקות גלשן האוויר שלו.

היום אני מנחה קבוצות של הגיל השלישי בשיטת אדלר ונהנית מנכדיי – אלו שגרים בגליל ואלו שגרים בהוד השרון בבניין שלי שמונה קומות מתחתיי. בשנה שעברה זכיתי להוציא לאור ספר יחד עם בנותיי אביטל וניבה עם סיפור חייה של אמי הלנה המרמש וסיפור הישרדותה בשואה.

הלנה המרמש במרפסת ביתה בהוד השרון בו חיה עד שנפטרה בשיבה טובה בגיל 92

לכבודה ולכבוד אבי ובני משפחתם שלא שרדו את השואה אנחנו, הבנות שלי ואני, הולכות כל שנה לספר את הסיפור האישי במסגרת "זיכרון בסלון". סיפור הניצולים וגבורתם.

הילדים שלי: אביטל, ניבה וגיל. הנכדים שלי: ניצן, מאור, עידן, זוהר, יהב, לוטם, הילה, אגם, עומר ונועם, הם הכיף של חיי!

סבתא מיקה עם תשעה מנכדיה (מאז נולד עוד אחד..)

סרטון של מיקה וצלר מספרת על עצמה.

הזוית האישית

סבתא מיקה: היתה לי חוויה מרגשת מאוד לספר לנכדים שלי מעט מהילדות והעבר שלי שלא יצא לי לספר עד היום.

לוטם: היה לי כיף להכיר את סבתא שלי יותר טוב ולהתחבר איתה ועם אחי פעם בשבוע ולהכיר אחד את השני יותר טוב.

יהב: היה לי מרגש וכיף להתחבר לצד של המשפחה ולהכיר את השורשים של המשפחה יותר טוב.

מילון

מחנות המעצר בקפריסין
מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות שהוקמו בקפריסין על ידי ממשלת בריטניה החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949, לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל (רבי נחמן מברסלב)“