מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אנו באנו ארצה – מגי בנדיק

סבתא וסבא רבא
אנחנו עם האונייה איתה עלינו ארצה
מעבר המשפחה מטוניס למושב משמרת

שמי מגי בנדיק, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי: בעשרים וחמישה בחודש ספטמבר שנת 1955, הגיעה משפחתי, משפחת סמדג'ה, מתוניס למושב משמרת שבשרון. אבי, אדמונד-דוד, אמי, מרים מימי, שני אחיי – רמי וג'לבר ואני – מגי. אחותי, דליה, נולדה בארץ והייתה ה"צברית" של המשפחה.

מהעלייה ארצה מלווים אותי קרעי זיכרונות וצבעים. כדרכם של זיכרונות מוקדמים, לא תמיד ברור מה בא מהזיכרון ממש ומה ניכסנו לעצמנו כזיכרון מתוך סיפורי המשפחה. ההחלטה להגיע למושב משמרת הייתה בשל היכרות הוריי עם פעילת-עלייה בשם תמר מיימון, תושבת משמרת. תמר, אישה צעירה ויפת עיניים, ביקרה בתוניס בשליחות הסוכנות היהודית. בדרך כלשהי נקלעה לחתונת הוריי ושם שרה שירים עבריים. כמובן שזה עורר התלהבות רבה. בערב זה הבטיחה להם תמר שכאשר יחליטו לעלות לארץ, היא תדאג להם. שנים רבות עברו מאז חתונת הוריי עד שהחליטו לעלות ארצה. תמר זכרה את הבטחתה וכאשר נשאל אבי היכן ירצה לגור, ענה בטבעיות: "במושב משמרת". הוא רק לא הבין מדוע גם אמי נשאלה בנפרד לרצונה, שהרי ברור שהיא הולכת איתו. מאותה עלייה ארצה זכורים לי שני דברים: זיכרון מעומעם של טלטלות האונייה בים סוער, דבר שהשניא עליי במשך שנים רבות תפוחים אדומים גדולים, שכן אלו הזכירו לי את הטלטלות בים. זיכרון נוסף הוא מעילה של אמי. היה זה מעיל צמר אפור רך. מגעו הרך של המעיל וצבעו המרגיע צבעו עבורי את המעבר לארץ החדשה באופטימיות נעימה. אני זוכרת שנערכה לנו קבלת פנים במחסן ההספקה במושב. התושבים הוותיקים קיבלו שם את פנינו. הזיכרון האישי שלי מאותו מפגש הוא רגליים רבות, כנראה שממרומי גיל חמש טווח הראייה שלי הגיע בעיקר לרגליים. הצבע הזכור לי ממעמד זה הוא של אפרוריות, מדובר בחודש אוקטובר, השמיים היו מעוננים והשמש הסתתרה מאחוריהם. אני נאחזתי במעיל הרך והחם של אמא. מסיפורי הוריי על אותו מפגש אני יודעת שבנוסף לתושבים הוותיקים קיבלו אותנו בשמחה גם עכברים שהתרוצצו באותו מחסן הספקה. מיטות הסוכנות, השולחן הקטן, הפתילייה, מספר כסאות ועוד פריטים בסיסיים זכורים לי בבהירות, שכן הם המשיכו ללוות אותנו שנים רבות. זכור לי "ישראל המדריך" לבוש בבגדי החאקי וכובע הטמבל שליווה את העבודה החקלאית של אבי ושל העולים האחרים בראשית דרכם. זכורים לי בחום הערבים בהם התקבצו בביתנו כמה משפחות עולים ומר שוגר התנדב להיות מורה האולפן שלהם: "מה זה"? "זה שולחן", "זה פי-נה". חיי היומיום ובעיקר העובדה שהיינו ילדים, עזרה להורינו לרכוש את השפה העברית במהירות.

הבית בו גרנו היה בראשיתו בן שני חדרים. השירותים והמקלחת היו בחוץ. לימים נבנה חדר נוסף אותו חנכה דווקא העגלה הקטנה שניתנה לנו ע"י הסוכנות על מנת להתחיל ב"קריירה החקלאית". עד שנבנתה הרפת, הייתה העגלה, בבט, דיירת כבוד בחדר החדש. כאשר נבנתה הרפת "הוצאה העז" ורווח לנו.

אבי והרפת

למרות שבא מהעיר, הפך אבי עד מהרה לחקלאי בכל רמ"ח אבריו וזכה בציונים לשבח ואף בפרס הנשיא יצחק בן צבי, על חריצותו והישגיו החקלאיים. בהיותו חקלאי מזן הרפתקני, נטע שני דונם קפה וזכה לקטוף מחזור או שניים של פירות.

במטע הקפה

התהליך כולו לווה בהדרכתו של ד"ר גינדל ממכון ויצמן. שמורה עמי עדיין כתבה שפורסמה בנושא ב"מעריב" ב- 1966.

יחד אתנו עלו ארצה משפחות נוספות מתוניס והגיעו למושב משמרת. בשכבת הגיל שלי היו מספר ילדים עולים. יחד הלכנו לגן ואח"כ לביה"ס היסודי האזורי בתל- מונד. מגן הילדים זכורה לי הזרות הראשונית, אי ידיעת השפה ו"הבריחה היומיומית" הביתה. לאה הגננת וגילה כרמי עשו כמיטב יכולתן, אבל אלה היו חבלי ההסתגלות.

אני בגן

טוב שהם נמשכו זמן קצר ולכיתה א' כבר הגענו מחויכים ודוברי עברית. את המעבר לכיתה א' המתיקה המורה ברכה שעד היום זכורה לי בחצאית ה"קלוש" הפרחונית, חולצתה הלבנה והחגורה האדומה למותניה. כל כך אהבתי אותה, דבר שוודאי עזר לי לרכוש את הקריאה מהר וליהנות מהלמידה. בימים הראשונים להיותנו בכיתה א' שונו שמותינו "הגלותיים" ע"י מורתי האהובה. אני זוכרת באופן מאוד חד את "המשא ומתן" עם המורה בנושא. היא ניגשה אלי, שעה שהתלמידים האחרים עבדו ואמרה לי את המשפט שנחרת בזיכרוני: "מגי זה לא שם עברי, איך את רוצה שיקראו לך? ורדה? שושנה? מרים?…" אם המורה אומרת שמגי זה לא שם עברי היא ודאי צודקת, ומגי הוא ודאי גם שם מכוער, כך חשבתי לעצמי, ובחרתי שם מתוך "הגלריה" שהוצגה לפני. כך עשתה גם לשאר התלמידים שנשאו איתם שמות לא עבריים. באתי הביתה, והודעתי להוריי שמהיום שמי בישראל לא יהיה עוד מגי. הם לא מחו, לא הלכו לביה"ס, אבל המשיכו לקרוא לי מגי. לשמי המקורי חזרתי בהיותי בכיתה י"א. באופן מוזר אין בלבי על המורה ברכה.

גדלתי במושב משמרת עד תום שירותי הצבאי. בתקופה זו התעצבה אישיותי וממנה לקחתי לחיים הרבה מאוד. היו לי חברות טובות לא רק ממשפחות העולים מתוניס ומעולם נושא המוצא לא היה על סדר היום בבית. לא נחשפתי לנושא המעברות ולכל הקשור בכך. הוריי היו אנשי עבודה חרוצים שחינכו אותנו שצריך ללמוד על מנת להתקדם, שהמדינה אינה חייבת לך אלא אתה חייב לעצמך ולמדינה. רק כאשר בגרתי ועברתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע – רק אז נחשפתי לכל סיפורי המעברות, ארץ ישראל השנייה וכו'. עד היום אני יודעת לומר ששפר גורלי בכך שילדותי והתבגרותי היו במושב משמרת ובעיקר שחונכתי ע"י הוריי שהיה ברור להם מה נכון וכיצד סולל אדם לעצמו את נתיבי חייו. אבי נפטר בשנת 1981 וקבור בבית העלמין בעין ורד בגוש תל מונד. כל חייו היה קשור לאדמה ולמקום. אמי עברה אחרי מותו לגור בבאר שבע, מקום מגורי ומגורי אחותי, ונפטרה בשנת 1989. היא הייתה אישה בעלת עוצמה פנימית, עדינת נפש וחכמה.

תעודת העולה של הוריי

ולו יהי תיעוד זה זיכרון לאומץ שהיה לשני הוריי להתחיל חיים חדשים בארץ חדשה בצורת חיים שלא הכירו מעולם. האומץ לעשות בחריצות, באמונה ולהיות ערכיים. זו גם ההזדמנות לומר שמושב משמרת היה, ואני מקווה שעודנו, מקום טוב לגדול בו.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר ברנר בהרצליה בהנחייתה של המורה קרן קרווה, התש"ף.

מילון

עִברוּת
מתן צורה עברית למילה, ובפרט שינוי שמו של אדם משם לועזי לשם עברי. עברות שמות החל כבר בתקופת היישוב, ונשא לעיתים מטען סמלי רב, כ"שלילת הגלות". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”המורה אמרה: "מגי זה לא שם עברי, איך את רוצה שיקראו לך? ורדה? שושנה? מרים?...“

”לו יהי תיעוד זה זיכרון לאומץ שהיה לשני הוריי להתחיל חיים חדשים בארץ חדשה בצורת חיים שלא הכירו מעולם“