מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אמה מצלר לבית טלר

על פני ימים רבים

סיפורה של אמה מצלר (טלר)

ילדות רחוקה אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שיש לי הוא דווקא מאבא, שאותו כמעט ואינני זוכרת. זו הייתה השנה בה נכנסו הרוסים לפולין (1919 או 1920), אבא מחזיק אותי בידיים ולפתע נכנסים הביתה שני חיילים רוסים שמחפשים מה הם יכולים לקחת לעצמם. אחד מהם הסתכל על אבא ואמר: "תן את המגפיים". אלו היו מגפי עור משובחים של קצין פולני. אבא הוריד אתי לרצפה וכשהתכופף כדי לחלוץ את המגפיים ראו הרוסים את שרשרת שעון הכיס שנשמטה. בלי להסס, תלש אחד החיילים את השרשרת עם השעון.

נולדתי וגדלתי באירופה של מלחמות או בין מלחמות. מלחמת העולם הראשונה פרצה בשנת 1914. אמי אלקה (לבית ניימן) ואבי נתן טלר, לקחו את שני ילדיהם הפעוטים ונמלטו לצ'כיה ללא רכוש וללא כסף. הבן הבכור סמואל היה בערך בן שלוש וסלומון כבן שנתיים. שנה לאחר מכן, בתאריך 16 לאוקטובר 1915, נולדתי בעיירה הצ'כית פורליץ.

כשנגמרה המלחמה (1918?) חזרנו לפולין, לעיר סטרי סמבור שליד לבוב וגרנו בה עד שהייתי בת 15-16. אני זוכרת מהעיר קוריוז מעניין – העיר סמבור מוזכרת בזכרונותיו של בן גוריון. כשבא לבקר בעיר בשנת 1932/33 הוזמן לשאת את דבריו. כשהתחיל לדבר, כל חברי נוער בית"ר החלו לעשות רעש וזרקו עליו ביצים אחר כך ניתקו את זרם החשמל לאולם. נראה שזאת מסורת של הבית"רים עד ימינו.

איני יודעת ממי ירשתי את תכונותי, אבל הורי היו אנשים מוכשרים מאד. אבא היה אוטודידאקט. בעיר בה נולד לא היה תיכון, לכן למד בעצמו וניגש באופן עצמאי לבחינות בגרות. אבא גם למד אנגלית מחוברות שהשיג מאיזה מקום. אחרי שאבא מת, גם האחים הקטנים למדו אנגלית מהחוברות שלו. בגלל השכלתו הכללית ולמרות שלא הייתה לו השכלה דתית, אנשים היו פונים אליו שייצג אותם בבית הדין הרבני. מאוחר יותר כיהן גם כמזכיר בית המשפט העירוני.

כשאבי נפטר, בגיל צעיר יחסית, היינו חמישה ילדים: סמואל, סלומון, אני- אמה, רוז'ה וברוך. אמא נשארה לבד, חסרת מקצוע, כשעליה עול הפרנסה של חמישה ילדים. סבתא, מצד אימי, נתנה לה ולאחיה זינדל מגרש  שיבנו עליו חנות טקסטיל. לדוד שלי, זינדל, כבר הייתה באותו זמן חנות אחרת לכלי בית.

הדוד זינדל מככב גם בסיפור שקשור לאחי סמואל. יום אחד ביקש אבא מאחי סמואל שילך לשכן ויביא ממנו את העיתון. אבא אמר לו, כנראה בטון קפדני, "אל תחזור הביתה עד שתביא את העיתון".  ליד הבית היה נחל, שאותו היה סמואל צריך לחצות על גשר, כדי להגיע לבית השכן. זמן רב חלף וסמואל לא חזר. כולם יצאו לחפש אותו ליד הנחל ואח"כ ליד נהר הדנייסטר הגדול, אך לא נמצא לו סימן וזכר. השבת נכנסה ואמא הדליקה נרות, אך הילד איננו ואיש אינו יודע מה לעשות. בשעה שתיים בלילה נשמעה דפיקה בדלת. הדוד זינדל, אחיה של אמא, הודיע שה"תכשיט" נמצא בביתה של הסבתא השניה לאחר שצעד הלוך ושוב 14 קילומטר בחשיכה. התברר שסמואל תפס טרמפ על עגלה של גוי מוכר שדובר אידיש וברח לביתה של סבתא, שתגן עליו מהכעס של אביו. הסבתא לא רצתה לתת לזינדל לקחת את סמואל הביתה, כדי שאביו לא יכה אותו. כשסמואל חזר לאחר מספר ימים סיפר כי פחד לחזור הביתה ללא העיתון שהופל למים ע"י משוגע הכפר, אותו פגש על גשר הנחל.

אמא עבדה קשה והפרנסה לא הייתה מספיקה. בביתנו העריכו את ההשכלה ולכן כל הילדים למדו בבית ספר פולני, אני למדתי כמובן בבית ספר לבנות. יום אחד בא השכן שגר מולנו והציע לאמא שסמואל יבוא אליו למפעל והוא ילמד אותו לייצר נעליים ובכך יעזור בפרנסת הבית. אמא התלבטה, אבל סמואל התחיל לבכות ואמר לה: "אבא שלי לא היה סנדלר וגם אני לא רוצה להיות סנדלר". אמא שמעה לו ושלחה אותו ללמוד הנהלת חשבונות ומאוחר יותר גם סלומון הלך בעקבותיו. סולומון היה מוכשר גם בציור. הוא צייר את ז'בוטינסקי, כנראה על סמך תמונה בעתון, ושלח לו את הציור לוינה. בתמורה שלח ז'בוטינסקי לאחי סולומון סמל עשוי זהב.

הכשרה לעליה כשסיימתי את לימודי בבית הספר היסודי למדתי להיות מטפלת לגיל הרך, בבית הספר של "אגודת תרבות" בלבוב. לא ממש רציתי להיות מטפלת, אבל היה חשב ללמוד מקצוע. בגמר הלימודים אמרתי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל ולשם כך נסעתי להכשרה בלבוב, בקולומיאה ופשמיש, שהייתה על גבול החלוקה עם גרמניה. הייתי בהכשרה כ-4 שנים, עד שברחתי לרוסיה. בהיותי בהכשרה סירבתי לעבוד כמטפלת או בתפקידים שהוקצו לנשים. התעקשתי לעבוד בחקלאות, יחד עם הגברים. רק אחרי המלחמה עבדתי זמן מה כמטפלת. עבדתי בניסור עצים ובתפירת שקי תבואה שנקרעו. פעם אחר פעם הייתי מאבדת את האצבעון שלי. האיכרים היהודים היו מעסיקים את הקבוצה שלנו כי היינו חלוצים ציונים. אחי סלומון, שרצה גם הוא לעלות לארץ ישראל, נהג לבקר אותי בהכשרה באופן קבוע. למרות שלא גר במקום, רשמו אותו כחבר ומועמד לעליה, משום שנהג לתרום את כל משכורתו לקופת ההכשרה. כשהגיע תורו של סלומון לקבל את הסרטיפיקט (אישור הגירה לארץ ישראל מטעם המנדט הבריטי), דילגו עליו ונתנו את הסרטיפיקט למישהו אחר. סלומון כעס מאד ובמקום לארץ ישראל נסע לארגנטינה, עם חברתו רוז'ה, שהייתה החברה הטובה ביותר שלי.  בזמן שהייתי בהכשרה עברה אמא לקרקוב ואיתה הילדים הצעירים, רוז'ה וברוך. באותו זמן היה לי חבר בקרקוב שמאוחר יותר נישאתי לו, אליעזר שגם הוא בא מסטרי סמבור.

בריחה וחתונה

בחודש ספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לקרקוב וחיי היום יום היו פתאום מפחידים מאד. יום אחד כשהלכתי ברחוב ראיתי חייל אס.אס. גרמני ניגש ליהודי מזוקן ותולש לו חצי מזקנו יחד עם עור הפנים. באתי לאמא ואמרתי לה שאנחנו חייבים לברוח שלא יפגעו בנו. אפילו נשיא פולין, המרשל פילסוצקי, עודד את הבריחה. הוא אמר שמי שלא יכול להחזיק רובה שיברח מהגרמנים. אמא ענתה לי שכבר ברחה פעם אחת והיא לא מוכנה לברוח פעם נוספת. אם יהרגו אותה אז לפחות שזה יהיה בבית.  אחי סמואל ברח והשאיר מאחוריו את אשתו אסתר ואת בנו יולק. ברחו גם אחי ברוך, שהיה בן 16 וחברי, אליעזר. כעבור זמן קצר חזרו שני אחי לקרקוב, גם משום שנמאס להם לברוח וגם משום שסמואל הייתה חנות נעליים ובכל יום עמד לפני החנות תור של קונים שחיכו שיפתח אותה. לאחר שגם אני ברחתי ניתק הקשר עם אמא ועם האחים שלי ועד היום איני יודעת מה עבר עליהם מאז ואיך מתו. בחודש דצמבר קיבלתי מכתב מאליעזר שאבוא ללבוב ומשם ניסע לרוסיה. לבשתי עלי שמלה וחליפה ומעיל ומעל לכל לבשתי עוד מעיל בשביל אליעזר שברח ללא מעיל. הלכתי לאמא של אליעזר, מרים מצלר (רשמית נשארה בשם נעוריה מאחר ונישאה נישואים דתיים בלבד), כדי להיפרד ממנה. מרים בכתה מאד מהחשש שלא תראה יותר את בנה ואותי. אמרתי לה שאני נוסעת רק כדי להחזיר את אליעזר הביתה. הייתי משוכנעת שאכן כך אעשה. למזלנו, כמובן, אליעזר פחד וסירב לחזור.

יצאתי לדרך עם שתי בחורות ובחור אחד. בפשמיש היה גשר שחציו היה בפולין וחציו בשטח שבשליטת רוסיה. אליעזר בא לפגוש אותנו מהצד הרוסי של הנהר. התחלנו לחצות את הגשר, אבל אז נשמעו קריאות "יודה יודה" (יהודי  בגרמנית) – אליעזר ברח ואנחנו נאלצנו לחזור. לקחנו אוקראיני שיעביר אותנו את נהר הסאן ליד העיר סנוק. אמורים לחצות את הנה בהליכה על  הקרח שכיסה את הנהר. נאחזנו זה בזה כדי לא להחליק וליפול למים אך כשדרכנו על הקרח הוא התחיל להישבר מתחת לרגלינו ונאלצנו ללכת בתוך המים הקרים בבגדינו. אני הייתי כאמור לבושה בשני מעילים.

כשהתקרבנו לגדה השניה עמד מולנו חייל רוסי עם רובה מכוון אלינו וציווה עלינו לחזור בחזרה לצד הפולני, או שירה בנו. הסברתי לו שאני גרה בסטרי סמבור שבצד הרוסי ושהמלחמה תפסה אותי בצד הלא נכון ועכשיו אני חוזרת הביתה. הראיתי לו את התעודות שלי ואז נתן לכולנו לעבור. החייל הרוסי ראה שהייתי לגמרי רטובה, הוא ביקש מאשתו שתיקח אותי לביתם ותייבש את בגדי. בבית האכילה אותי הרוסיה במרק חם ולאחר כמה שעות המשכתי בדרכי ללבוב ופגשתי שם את לייזר (אליעזר). לייזר רצה בתחילה לנסוע לדודה שלו, אבל במקום זה החלטנו לנסוע לדודתי אתל, אחותו של אבא. למשפחתה של הדודה הייתה מאפיה והם היו עשירים מאד. דודה אתל ניסתה לשכנע אותי שצריך להתחתן. האמת שלא כל כך רציתי, אבל בסוף שיכנעה אותי שזה לא מקובל שאני מסתובבת עם בחור שאיננו בעלי "ומה יגידו…".

נסענו לסטרי סמבור כדי להתחתן וכדי לפגוש את סבתא וסבא שלי. היה שם דיין שהיה בן דוד של אמא שלי. הדיין אמר שיחתן אותנו אם אלך למקווה. סירבתי ללכת למקווה ולמרות זאת חיתן אותנו כדת משה וישראל ועד היום יש לי את הכתובה, שבינתיים נקרעה והודבקה בנייר דבק. חזרנו לבית הדודה אתל. באחד מערבי השבת שמענו שהרוסים מגרשים ברכבת את כל הזרים בעיר. הדודה שלחה אותנו לישון אצל השכנים כדי שלא יתפסו אותנו. בשבת בבוקר גילינו שפינו את כל הזרים לתחנת הרכבת. החלטנו להצטרף למגורשים, כדי שהרוסים לא יפגעו בנו. דודה אתל, שהייתה דתיה, תפרה לנו שק ובתוכו כרית ושמיכת פוך שממש הצילו אותנו בסיביר. בזמן שהיינו אצל הדודה ראיתי צילום של אמא ושל אבא שלי. ביקשתי ממנה את התמונה, אך היא סירבה לתת לי אותה. ביום שנסענו לרכבת, גנבתי לה את התמונה מתוך האלבום ואני שומרת עליה עד היום. הסיעו אותנו בעגלה אל הרכבת, שם הצטרפנו לכל המגורשים. לאחר נסיעה ברכבת הגענו לנמל בו העלו אותנו על אוניות והפלגנו לסיביר.

בצפון הרחוק

הגענו לאזור הצפוני של הטייגה (הערבה), "אירקוצקיה אובלסט" (איזור אירקוצק), לעיר בודביסקי ריון. אנשי האזור לימדו אותנו פתגם מקומי שמסביר כמה המקום נידח: "כאן הטייגה היא החוק והדוב הוא השופט". השאירו אותנו בפאתי היער ואמרו לנו שנמצא לעצמנו חדר. התחלנו לנדוד בין הבתים כדי למצוא חדר וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את לייזר בוכה. כל הבתים היו שורצי כינים. הוא בכה ואמר שעדיף לו לגור בחוץ ולא במקום כזה. כשסוף סוף בחר בית, אמרו לנו שזה הבית של המנהל. אחרי חיפושים מייגעים מצאנו בית באיזור שהיה פעם בית סוהר לאסירים פוליטיים. מהר מאד גילינו למה הביאו אותנו לחור נידח כזה. היו שם מכרות זהב והרוסים נזקקו לפועלים שיעבדו במזג אוויר קשה וקר. פעם קפא לי האף מהקור וכדי לחמם אותו הרמתי שלג ושיפשפתי את האף עד שהפשיר. הבגדים שלנו היו ממולאים בצמר גפן ולרגלינו היו מגפי לבד. תוך זמן קצר התחלנו לעבוד, לייזר עבד בקבוצת הבניה של המכרה והעביר קורות לבניית המנהרות. אני עבדתי בכרית הזהב. זו הייתה עבודה קשה של גברים והיו איתי רק עוד שתי נשים שעבדו כמוני. הייתי ממלאת מריצה באדמה אותה חפרתי עם מכוש ואחר מסיעה את המריצה מחוץ למכרה על גבי קרש צר, שעבר מעל לתהום והיה לי מאד קשה ללכת עליו בשיווי משקל. מנהל העבודה היה מודד ורושם את כמות האדמה שהוצאתי. כל הזמן רשם פחות ממה שהוצאתי. כששאלתי אותו למה הוא עושה את זה, ענה לי שזה מפני שהוא יהודי וגם אני יהודיה, אם ירשום לי את הכמות האמיתית, שהייתה הרבה יותר רבה מהממוצע של האחרים, יגידו שעשה זאת בגלל שאנחנו יהודים. עבדנו שמונה שעות, שבעה ימים בשבוע ובימי ראשון היינו מקבלים תשלום כפול. במקום כסף היינו מקבלים תלושים לקניה בחנויות המקומיות. בתמורה לעבודה בימי ראשון היינו מקבלים 5 קילו קמח, חמאה, נקניק ו-10 מטרים בד. אספנו את הבד עד שהייתה ברשותנו מזוודה מלאה בבדים. במשך הזמן עברנו לגור חבורה שלמה של יהודים בצריף אחד. השלטונו המקומיים הציעו לנו לקבל אזרחות רוסית. סירבנו לקבל את התעודות, כדי שנוכל לחזור לפולין. בחור צעיר שהיכרנו, שהיה סוכן נ.ק.וו.ד. (אחר כך הק.ג.ב.) – אמר שכדאי שניקח תעודות שישפרו את מצבנו "היום תעודה כזאת ומחר תעודה אחרת…" אמר לנו וכך עשינו.

התיידדנו עם הבחור הזה כי היה אדם טוב לב. פעם אליעזר הלך אליו להתלונן על התנאים הקשים. הבחור אמר לו "תראה מה אני אוכל – לחם בלי כלום ותה בלי סוכר", כך חי כי סירב לקבל פרוטקציה. אליעזר ענה לו "אם אתה יכול – גם אני יכול". בכלל היו לנו יחסים טובים עם הרוסים ולא נתקלנו באנטישמיות. אחד השכנים שלנו צד דב לבן והביא לנו בשר ושומן של הדב. מימי לא אכלתי בשר טעים כמו זה…

כעבור כ-4 שנים נמאס לנו מהקור ומהעבודה הקשה ורצינו לנסוע דרומה לחום, לסמרקנד שבאוזבקיסטן. בתמימותי החלטתי לשלוח מברק לסטלין ולבקש אישור לכל הקבוצה שלנו לעבור לסמרקנד. כשבאתי לדואר לא רצו לקבל ממני את המברק בטענה שאי אפשר כך סתם לשלוח מברק לסטלין. הפקיד בדואר יעץ לי ללכת לסניף המפלגה ולבקש את אישורם למשלוח המברק. הלכנו לבית המפלגה והם אישרו לנו לשלוח את המברק לנשיא ברית המועצות. עברו שבועיים ולא הגיע תשובה למברק, אז לייזר ואני החלטנו לצאת לדרך ללא אישור. הודענו למקום העבודה שאנחנו עוזבים וקיבלנו אישורים לקניית אוכל בדרך וגם שהרכוש שאיתנו שייך לנו כחוק. בדרכים שונות נסענו עד לנובוסיבירסק, שם מצאנו אנשים רבים מאד שמחפשים דרכים לנסיעה דרומה. יחד עם כולם חיכינו בתחנת הרכבת אבל שום כרטיסי רכבת לא נראו באופק. בערב הלכתי למרכז העיר, לסוכנות הנסיעות אורביס, וחיכיתי ליד הדלת עד הבוקר שלמחרת. בלילה עבר במקום שוטר שבא לבדוק מה אני עושה בפתח המשרד. הסברתי לשוטר את מעשי והוא עזב. בבוקר חילקו אנשי המשרד כרטיסים לחיילים ומה שנשאר מכרו לאזרחים. הצלחתי לקנות עבורנו שני כרטיסים וחזרתי לאליעזר, שנשאר לחכות לי בתחנת הרכבת, עם המזוודות.

לפני הנסיעה הלכנו לשוק כדי למכור את הבד שהיה לנו במזוודה. שוטר בא ורצה לגרש אותנו, אבל הראינו לו את האישורים שלנו והכל הסתדר. תמורת הבד שמכרנו קיבלנו כ-30 אלף רובל שזה היה שווה ערך ל-30 – 36 חודשי משכורת. הנסיעה ברכבת לסמרקנד נמשכה שבועיים. בדרך בדקו אותנו שוטרים ומצאו שיש לנו מזוודה מלאה בכסף. הם לקחו אותנו לקרון אחר ובדקו את התעודות לנו. כשהתברר שהתעודות תקינות, לא פגעו בנו ולא לקחו את הכסף שלנו. זמן קצר אחרי שהגענו לסמרקנד הגיעה פתאום כל הקבוצה שלנו מסיביר. התברר שהגיעה תשובה למברק ששלחתי לסטלין, שאישר לכל חברי הקבוצה ואנחנו ביניהם, לנסוע לסמרקנד. כך הם הגיעו ברשות ואנחנו בלי רשות.

החיים בסמרקנד

החיים לימדו אותנו לשרוד, הגענו ילדים טובים מהבית ולמדנו דברים חדשים כל הזמן. לייזר התחיל לעבוד במפעל בשר בתפקיד ניקוי הבשר. כעבור זמן קצר הבחין שמצטברות במפעל הרבה קרניים של הפרות בלי שיעשו איתן דבר. לייזר הפליט יום אחד שחבל לזרוק את הקרניים כי ניתן לעשות מהן מסרקים. המנהל שמע במקרה ושאל אם לייזר יודע איך מייצרים מסרקים. לייזר ענה שכן, מבלי שהיה לו מושג קלוש איךעושים זאת. מנהל המפעל אמר שלא רק שיתן לליזר את הקרניים, אלא שיש לו בשביל לייזר גם מכונה לייצור מסרקים שאיש אינו יודע איך מפעילים אותה. לייזר למד בעצמו איך מפעילים את המכונה והתחיל לייצר מסרקים, חצי מהם, פי שניים מהנורמה שנקבעה, נתן למפעל וחצי נשארו בשבילנו. היה מישהו שמכר אותם עבורנו בשוק של סמרקנד. באותה תקופה כינים היו מכה נפוצה והיה ביקוש רב למסרקים. זה היה לפני עידן הפלסטיק.

המצב הכלכלי בסמרקנד היה קשה מאד לרוב האנשים. יום עבודה של לייזר במפעל היה שווה 1200 גרם לחם שקיבלנו בתלושים. לחם בשוק השחור עלה הרבה יותר. בתלושים האלה הייתי קונה את כל המצרכים בשוק השחור, למרות שזה היה אסור ומסוכן. כדי לא להיתפס הסוחר היה מחזיק קצת קמח או קצת בשר בידו ומראה לקונים, מי שרצה לקנות היה הולך איתו הביתה וקונה ממנו הרחק מעיני הציבור. יום אחד הלכתי ככה אחרי סוחר קמח, אבל משהו הפחיד אותי וסירבתי להיכנס. חיכיתי לו בחוץ הרבה זמן אבל הוא לא יצא אלי, אז הלכתי הביתה. מאוחר יותר שמעתי שאחד הרופאים זיהה שבשר שמכרו בשוק מקורו בבשר אדם והשמועה הייתה שהבית שאליו הלכתי לקנות קמח היה המקום שבו היו הורגים את האנשים ומוכרים את בשרם. סיפרו שבמרתף מצאו חלקי גופות אדם. נתן בני נולד ב-27 למאי 1944. הלכתי ללדת בבית החולים "לנינגרדסקיה אקדמיה", שעבר מלנינגרד לסמרקנד בגלל המלחמה. לקחנו רופא פולני, שעשה לנתן את המילה בבית החולים. אחרי הברית נתן בכה כל הזמן, עד שנהיה סגול מהבכי. הרופאים הרוסים של בית החולים בדקו אותו והתברר שקיבל הרעלת דם ורק בגלל הטיפול המסור שלהם ניצל. פעמיים לקחו ממני דם ונתנו לנתן. שלא כמו היום, הביקור בבית חולים היה בשעות מסויימות בלבד בלי שום חריגות. לייזר שרצה לראות אותי ואת התינוק שנולד, קפץ מעל לגדר. כשנכנס לבית החולים תפסו אותו והאשימו אותו ששיחד את השומר. בסוף יצא איכשהו בלי כלום כשנתן היה בן שלושה חודשים יצאתי איתו לחצר לתלות כביסה. נכנסתי לרגע הביתה ופתאום נתן התחיל לבכות ולא הפסיק שעות רבות. כנראה בגלל כאב שהיה לו, במשך הרבה זמן בקושי אכל. הוא רזה כל כך עד שהעור נראה כתלוי עליו. לקחתי אותו לדוקטור איבנוב שגילה שבגרון של נתן הייתה תקועה שיבולת שפצעה לו את הגרון. הדוקטור איבנוב הוציא את השיבולת הרקובה פיסות פיסות. גם לאחר מכן נתן היה מוכן לאכול רק דייסות. מכיוון שדאגנו לו שאינו אוכל מספיק, לקחנו אותו לרופא פולני. הרופא בדק אותו ואמר שאין מה לדאוג, כי כשנתן יסע לארץ ישראל ויצא עם בחורה, הוא לא יבקש ממנה דייסה כדי שלא יכאב לו בגרון.

נתן החל לדבר בגיל שנה ומהר מאד ידע לדבר פולנית ורוסית.  לעומת זאת התחיל נתן ללכת בגיל 18 חודשים, אבל מרגע שהתחיל היה יציב ולא נפל אף פעם. השכנים שלנו היו בוכרים, טטרים ואוזבקים. בבית סמוך גרו שתי אחיות טטריות צעירות שאהבו מאד את נתן ואותי. הן הכינו לנתן חליפה בצבע אפור בהיר, שכללה סוודר גולף, מכנסיים וכפפות. כמנהגן, קודם טוו את החוטים מהצמר הגולמי ואחר כך סרגו לו את הבגדים. כעבור זמן סרגו לו חליפה לבנה לשבת וכמו עבור החליפה הראשונה – הן סירבו לקחת ממני תשלום על עבודתן.

החזרה לפולין

בשנת 1946 החזירו אותנו לפולין. העלו אותנו על קרונות משא ובמשך ימים רבים חצינו את ברית המועצות לכיוון פולין. כשכמעט הגענו תקפו שודדים את הרכבת וניתקו ממנה שני קרונות. למרות שכולם פחדו, כל הגברים יצאו עם מקלות וגירשו את השודדים. בקרון שלנו היו חמישים איש. נתן הפעוט ידע את השמות של כולם, מלבד זקן אחד שהיה לו מקל הליכה, אז נתן קרא לו "דוד מקל". הצבא הרוסי רוקן כמעט את שלזיה התחתית מגרמנים ויישב שם את הפליטים שברחו לברית המועצות וביניהם גם היהודים. הביאו אותנו ללוּבָּבְקָה, עיר קטנה ליד וורוצלב. הוצאות המחיה בסמרקנד ובדרך היו כל כך גבוהות שהגענו לפולין כמעט ערומים ויחפים. לייזר קיבל עבודה במפעל גדול לייצור בדים. העבודה הראשונה שלו הייתה בתחזוקה, בעיקר לשמן מכונות. לאחר זמן נמאסה עליו העבודה. הוא פנה למנהל וביקש לעבור לייצור. המנהל אמר שאי אפשר כי אינו יודע את העבודה. לייזר ענה לו שאין שום בעיה משום שהסתכל על הפועלים וכך למד את העבודה, המנהל אמר שיתן לו לנסות ויראה מה תהיינה התוצאות. ללייזר היה חבר קומוניסט, יעקב בוכמן, שידע את העבודה ועזר לו ללמוד את העבודה במהירות רבה. תוך זמן קצר לייזר היה לפועל מצטיין ואפילו כתבו בעתון שהגיע לייצור של 190% מהנורמה במפעל היה חדר אוכל לפועלים וזה היה סידור חשוב בזמנים שאוכל היה יקר וקשה להשגה. בגלל מעמדו של אליעזר במפעל, מנהל המפעל אישר שגם אני אבוא לאכול בחדר האוכל של עובדי המפעל. אליעזר היה חבר של מנהל המפעל כי שניהם היו שחקני שחמט. אליעזר שהיה שחקן מצטיין  והמנהל היו משחקים בערבים במועדון. אליעזר גם זכה בפרס – לוח שחמט וכלים מהודרים מעץ, אותו הבאנו לישראל. המצב בקשה חייב גם אותי לצאת לעבודה. התחלתי לעבוד כמטפלת של ילדים יהודים באירגון שנקרא "תוס" ועבדתי שם עד לעלייתנו לארץ ב-1948. כתבנו מכתב לצבי, אח של אליעזר, שגר בחיפה ותיארנו את המצב כלכלי הקשה שבו היינו מצויים. במכתב התשובה צבי המליץ לנו לבוא לארץ ושאל אם יש מה לקנות בפולין בדולר, משום שלכל מכתב היה מותר לצרף שטר של דולר אחד. ענינו לו שבדולר אחד אפשר לחיות שבוע. מאז צבי שלח לנו דולר אחד בכל מכתב, שעבורנו זה היה שיפור עצום בהכנסה ואילו לצבי זה עלה 35 גרוש בלבד. קיבלנו עזרה גם מאחי סולומון שהיה בבואנוס איירס. סלומון התנגד שניסע לארץ וכתב שלא מכניסים ראש בריא למיטה חולה וחוץ מזה אין כרגע סכנה בפולין ואין מה למהר. אחי ניסה להשיג לנו ויזות לארגנטינה, אך הדבר לא עלה בידו. במקום זה הוא סידר לנו אישור כניסה לפרגוואי ואמר שמשם ידאג הביא אותנו אליו לבואנוס איירס. הניירות שסידר עלו כסף רב והוא נאלץ לקחת הלוואות כדי לשלם עבורם. מכיוון שלא הייתה שגרירות של פרגוואי בפולין, הניירות עבורנו נשלחו לשגרירות פרגווי בבריסל, בלגיה. לאליעזר הייתה דודה שגרה בבריסל שאמרה לנו שמשפחתה מחכה לנו. אליעזר הלך למנהל המפעל כדי שיחתום לו על מכתב שיחרור מהעבודה. המנהל כתב פתק וביקש מאליעזר לחתום עליו. אליעזר לקח את העט וחתם בלי לקרוא את הכתוב. כששאל אותו המנהל איך הוא חותם בלי לקרוא, ענה לו אליעזר "אם אתה אומר לחתום אני מאמין לך וחותם בלי לבדוק". התברר שהפתק היה קבלה על סך 3000 זלוטי שהכין ללייזר, כדי שיהיה לנו כסף לדרך. זה היה גוי הגון וישר וחבר של ממש יעקב בוכמן סידר לנו, באמצעות הקשרים במפלגה שהיו לו, שניסע לבריסל בנתיב הקרוב דרך צ'כיה ולא בנתיב הארוך דרך וורשה. אנשים סביבנו יעצו לנו לקנות כמות גדולה של נקניק פולני, כדי להביאו לקרובינו בבריסל וכך עשינו. יצאנו לדרכנו ברכבת לצ'כיה. כשעברנו את הגבול לצ'כיה חשבו שאנחנו סוחרים ולקחו מאיתנו את הנקניקים ואמרו שיחזירו לנו אותם כשנצא מהמדינה. כשקיבלנו אותם בחזרה הנקניקים היו מעופשים כי אוחסנו בצורה גרועה ונאלצנו לזרוק את הכל. מצ'כיה נסענו לגרמניה.  במעבר הגבול עלה כרטיסן גרמני ואז נתן בן הארבע אמר בפולנית "אמא תסתכלי, לאיש הזה יש פרצוף חזיר" וכל הפולנים בקרון פרצו בצחוק גדול הגענו לבלגיה מספר ימים אחרי הכרזת העצמאות של בן גוריון, ב-15 במאי 1948. תוך ימים הוקמה בבריסל שגרירות ישראלית שאליה הלכנו, במקום ללכת לשגרירות פרגווי. בשגרירות ביקשנו אישור לעלות לישראל וקיבלנו אותו מייד.

העלייה לארץ ישראל

נסענו ברכבת מבריסל למרסיי שבחוף הים התיכון. כעבור כמה ימים עלינו על 'פאן-יורק', ששרתה לפני כן כאונית מעפילים והפלגנו לארץ. בשלב זה הייתי בראשית ההריון עם מרים וההפלגה הייתה לי קשה מאד. כל הדרך הייתה לי סחרחורת ובקושי יכולתי להרים את הראש, כך שכמעט כל הדרך שכבתי ולא זזתי. זו הייתה כאמור אוניית משא רחוקה מנוחיות. ישנו בבטן האוניה על גני דרגשים ארוכים ומשותפים. מכיוון שלא היו חלונות והיה די חשוך למטה – נתן נהג לומר "באנו בחור של האוניה…". כשהגענו לארץ בתאריך 6/10/48 (על פי החותמת בדרכון הפולני) סירבתי לתת את הפספורט הפולני שהיה לנו כל כך קשה לקבלו.

ימים ראשונים בארץ

מהאוניה לקחו אותנו לבית עולים בנתניה. המצב בארץ היה קשה והיה מחסור באוכל. בבית העולים נתנו לנו כל מרק בתור ארוחת צהרים. אחרי כמה ימים אמר אליעזר שהוא לא יכול לחיות ככה. נסענו אל צבי, אחיו של אליעזר שגר בחיפה.

כעבור מספר ימים  החלטנו להישאר בחיפה ונכנסנו לגור בבית של פליטים ערבים, ברחוב ראש פינה, ליד ואדי רושמיה ובית התעשיה, בסמוך לרחוב הרצל כל פתחי הבית היו פרוצים ללא דלתות או חלונות, כנראה שמישהו לקח אותם לעצמו לפני שהגענו. קיווינו שיעזרו לנו לסדר את הבית שאפשר יהיה לגור בו, אבל לא קיבלנו עזרה מהמוסדות בגלל שעזבנו את בית העולים בנתניה ללא רשות…

צבי עזר לנו קצת, לפי יכולתו. בביתנו החדש לא היו מים זורמים. בכל יום הייתי הולכת מרחק גדול להביא מים לבית. בעזרת הקשרים שהיו לו בחברת מקורות, צבי סידר שיתקינו לנו ברז בחצר הבית. אמנם ההקלה הייתה גדולה, אבל עדיין נאלצתי לרדת 15 מדרגות לחצר כדי להביא מים הביתה, בעוד שבטני הולכת ותופחת בהריון עם מרים.

צבי הפעיל שוב את הקשרים שהיו לו וסידר לאליעזר עבודה בחברת החשמל וכך יכולנו להתקיים למרות התנאים הקשים באותם ימים. תוך מספר חודשים לקחו את אליעזר לצבא עד סוף מלחמת העצמאות, אבל הוא נשאר לעבוד בסדנת רכב כאזרח עובד צה"ל עד שעברנו לגור בסגולה, בשנת 1952.

באחד הלילות בתחילת 1949, המלחמה עדיין נמשכה, נשמעה אזעקה. כמובן שלא היה לנו מקלט בבית ונאלצתי לרוץ עם נתן התינוק לבית התעשיה הסמוך. בחוץ שרר חושך גמור, נתן ישן בזרועותי ואני עם בטן גדולה, החלקתי במדרגות הבית ונפלתי עד למטה. בדקתי שנתן לא נפגע ובמקום להמשיך לבית התעשיה ישבתי על המדרגות ובכיתי. למחרת בבוקר, כשאליעזר שב הביתה סיפרתי לו מה קרה. אליעזר פנה למפקד שלו והסביר לו את המצב ומאותו יום קיבל רשות לחזור הביתה לישון בכל לילה. במרחק מספר קילומטרים מהבית שלנו היו בית ספר וגן ילדים של אליאנס. שכר הלימוד לגן היה גבוה מאד עבורנו, ולכן רק כשאליעזר התחיל לקבל משכורת מהצבא שילמנו לגן 7 לירות מתוך 16.5 לירות שקיבל כשכר חודשי. מאד רציתי שנתן ילמד בגן, כי למי שלמד בגן הייתה עדיפות בקבלה לבית הספר היסודי והתיכון ואני כבר ראיתי בעיני רוחי את נתן כתלמיד תיכון. בחורף 1949-1948 ירד שלג כבד בכל הארץ. כעבור מספר שעות החלו להודיע, באמצעות רמקולים שהותקנו על מכוניות, שצריך להוריד השלג מהגגות, שאינם בנויים לשאת עומס כזה. אליעזר היה בצבא ואני הייתי בהריון, בלית ברירה עליתי לגג בסולם ופיניתי את השלג עם את חפירה. מרים נולדה ב- 27 לינואר 1949. אליעזר קיבל יחד עם תעודת הלידה פתק  לקניית אמבטיה מפח לתינוקת, כפי שהיה נהוג בתקופת ה"צנע". הוא עבר מחנות לחנות ובכולם אמרו לו שאין אמבטיות, כי העדיפו למכור בשוק השחור במחיר מופקע ולא במחיר הרשמי שהיה כתוב בתלושים. אליעזר חזר עם הפתק למשרד הפנים והם שלחו איתו שוטר לחנות. השוטר ביקש לראות את רשימות המלאי ובעקבות זאת הצליח אליעזר לקנות אמבטיה לתינוקת, דוד כביסה וקערת פח גדולה ("פיילה"). באותו זמן הצלחנו להתקין בבית גם דלתות וחלונות ששמרו עלינו קצת בחורפים הקרים של אותן שנים. בימים אלה של ראשית המדינה העבודה  לא הייתה מצויה בשפע. אליעזר המשיך לעבוד כאזרח עובד צה"ל בסדנת הרכב בכורדני, במקום בו נמצא היום הקיריון בקרית ביאליק. ב ב- 6 לספטמבר 1951 נולד אילן, בני הצעיר

בשנת 1953 יצאה הממשלה במדיניות של עידוד הגירה מהעיר אל הכפר. החלטנו לשקול את העניין וכשהגיע נציג של מושב סגולה, שהיה בהקמה, נסענו איתו במשאית לסיור באזור. קשה היום לדמיין כמה שהאזור היה אז ריק מיישובים, אפילו קרית גת עוד לא הייתה קיימת. כמו שהשיר הידוע אומר "רק חול ותכול".  למרות השממה מצא המקום חן בעינינו והחלטנו לעבור אליו עם עוד חמש משפחות מחיפה. המפקד של אליעזר שאל למה הוא עובר למקום נידח שמיועד למי שאין לו עבודה ולא למישהו מסודר. אליעזר ענה לו שהוא עובר כי הוא רוצה להיות עצמאי ולא שכיר. עברנו לסגולה בקיץ 1953, עם שני ילדים קטנים ותינוק בן שנתיים, ללא ניסיון בחקלאות וללא הבנה ממשית של מה שצפוי לנו. בחודשים הראשונים גרנו בבדונים שורצי עכברים ורק לקראת החורף גמרו לבנות את הבתים שלנו. כשהתחילו לבנות את הבתים עוד לא הייתה לנו עבודה בחקלאות ולכן כל הגברים הלכו לעבוד בבניית בתי המגורים של המושב. באחד הימים אליעזר דיבר עם נהג של סולל בונה וסיפר לו כמה שהמצב קשה. כדי להקל קצת על המצב, הנהג מכר לאליעזר 3 פרגיות ערביות, שיטילו ביצים ויהיה אוכל לילדים. למחרת כשאליעזר בא לעבודה אמר לו סדרן העבודה שאין לו עבודה בשבילו כי: "אם יש לך כסף לקנות פרגיות אז אתה לא זקוק לעבודה". באין ברירה, אליעזר הלך לחפש עבודה במקום אחר. הוא הלך לכיוון קיבוץ קדמה ולא חזר במשך שעות רבות. דאגתי לו וביקשתי מהשכן שילך לקדמה ויחפש אותו. לא עברו 10 דקות ואליעזר מופיע במכונית שבה המפקד שלו מהסדנה בחיפה. במהרה התברר שלאליעזר יש עבודה קבועה ולמעשה כבר באותו יום התחיל לעבוד. אליעזר סיפר שבדרכו לחפש עבודה פגש את המפקד שלו מחיפה שעבר לנהל את הסדנה של הצבא בקסטינה.  המפקד כל כך שמח לפגוש אותו ומייד הציע לו לעבוד איתו בסדנה כאזרח עובד צה"ל. במהלך אותו יום סידר לו את העבודה ואת האישור של לשכת העבודה ואפילו ארגן לו ארוחת בוקר וארוחת צהרים. בסיום של יום מפתיע כזה המפקד גם דאג לנהג ורכב שיסיע את אליעזר הביתה, כי לא הייתה תחבורה ציבורית סדירה לסגולה. אליעזר עבד בסדנה עד יציאתו לפנסיה ואני הייתי החקלאית במשפחה שעברה מהעיר לכפר. קיבלנו לעיבוד 40 דונם אדמה. שלחו לנו מדריך חקלאי שילמד אותנו להיות חקלאים. לקראת החורף הראשון חרשו עבורנו את השדות חריש עמוק ואני זרעתי עגבניות ומלפפונים. במושב לא הייתה צרכניה ולא היה כביש מכונית לחם הייתה מגיעה לכביש הראשי מול המושב והיה צריך לרדת אליה בבוץ הכבד שנוצר מהגשם הבלתי פוסק.  ראיתי ילד הולך לכיוון מכונית הלחם והתחלתי ללכת אחריו, כשאני דורכת בעקבות שהשאיר. האדמה הייתה לאחר החריש העמוק והייתה ספוגה במים עד עומק רב. המגפיים שלי שקעו בבוץ, שממש ינק אותם פנימה. לא הצלחתי לחלץ את המגפיים, שלפתי את הרגליים מתוך המגפיים השקועות בבוץ וחזרתי הביתה יחפה וללא לחם לילדים. בחזית הבית הייתה מרפסת פתוחה. עקב בניה לקויה, המרפסת נבנתה בשיפוע הפוך כלפי הבית וכך כל הגשם  שהצטבר על המרפסת זרם מייד אל תוך החדרים. כשראיתי מה קרה בחדרים התיישבתי על המדרגות, יחפה ובלי לחם,  והתחלתי לבכות. במקרה הגיע למקום יצחק בן הדוד של אליעזר ושאל למה אני בוכה. כשחזר הבן דוד לחיפה הלך לצבי ואמר לו שהוא "לא בן אדם" ושייקח אותנו בחזרה לחיפה. צבי ענה לו "אם אחי ידע את הדרך מחיפה לסגולה הוא גם מכיר את הדרך חזרה".  כמובן שלא חזרנו לחיפה. הבית שלנו היה ממש קטן ופשוט. גרנו חמישה אנשים בשני חדרים. הבית לא היה מרוצף ובמקום תקרה היה חומר שנקרא 'סילוטקס' שזה מין דיקט-קרטון. אי אפשר היה לחיות ככה לאורך זמן. אז התארגנו, חמש משפחות, ואז סולל בונה ריצפו לנו את הבית, התקינו תקרה נורמלית ובנו במרפסת מטבח ומקלחת, עם גג אזבסט בלי תקרה. בחודשים הבאים שתלתי עצי פרי, שזיפים , תפוחים וגויאבות. קנינו חמש עגלות כדי לפתח משק חלב, אבל הכריחו אותנו למכור אותן, כי המשק שלנו אושר להיות משק שדה ולא משק חלב. שמרנו לנו פרה אחת לצרכים ביתיים, הבעיה איתה הייתה שבכל פעם שהדלי התמלא בחלב היא הייתה בועטת בו ושופכת הכל. היה קשה מאד לשמור על האוכל שלא יתקלקל, משום שלא היה לנו מקרר. מישהו מהמשפחה שאל אותי מה יהיה עם מקרר, אז לקחתי אותו לרפת והראיתי לו עגל שקניתי ואמרתי "זה המקרר שלי". כשהעגל גדל, מכרתי אותו וקניתי מקרר לבית. רוב הזמן עבדתי בעצמי בשדות. כשהגיע זמן קטיף העגבניות והמלפפונים לקחתי לעזרה פועלים ממושב מנוחה. העדפתי לשלם יותר לפועלים יהודים כי פחדתי לעבוד עם פועלים ערבים החלטתי להקים לול של תרנגולות מטילות. אליעזר בנה את הלול, אחרי שעות העבודה שלו. קנינו אפרוחים בני יום וגידלתי אותם בבית אימון, עד שהלול כלל 1200 מטילות. הילדים לא אהבו לאכול ביצים ורק כשהיו יוצאים חלמונים תאומים בביצה הסכימו לאכול, אז לפעמים הייתי "מסדרת" אותם ושמה בסתר שני חלמונים בביצה כדי שיאכלו. עבדתי בלול הרבה מאד שנים, עד שהגב התחיל לכאוב לי. בהתחלה הייתי מעמיסה את שקי התערובת לבד – כל שק שקל 50 קילו. בבוקר הייתי מעמיסה במחסן 20 שקים על עגלה שהייתה רתומה לפרת עבודה. לפעמים הפרה סירבה לזוז מהמקום אז הייתי יורדת מהעגלה ומושכת אותה עד שהתחילה ללכת לכיוון הלול. השקים היו נשארים על העגלה עד הערב וכשאליעזר היה חוזר הביתה הוא היה פורק את השקים. כשהתחיל להיות לי יותר קשה אמרתי לאליעזר שאו שאני אגמור עם הלול או שהלול יגמור אותי.  ביקשתי ממנהל המחסן שיפתח אותו מוקדם בבוקר כדי שאליעזר יעזור לי בהעמסה בבוקר. כל בוקר היה קם ולפני שהיה הולך לעבודה בסדנה היה שוטף את השקתות ומאכיל את התרנגולות וכך שוב בערב, כשחזר מהעבודה. בסיכומו של דבר החלטנו למכור את הלול, אבל אי אפשר היה למכור את התרנגולות כל זמן שהיו מטילות. כשגמרו להטיל מכרנו אותן וסגרנו את הלול. התחלנו להכניס את התרנגולות לכלובים וזאת הייתה עבודה קשה. פתאום הופיע ישראל גולד, בן של בת דודה של אליעזר, שהיה אז חייל, ומייד גייסנו אותו לעבודה. ישראל ממש הציל אותנו כי נפלנו מהרגליים. מאז חיסול הלול אנחנו משכירים את השטח, אבל אין כאן עסקים גדולים כי הרווח לא מכסה אפילו את המיסים שאנחנו משלמים על המקום.

הילדים שלנו

גדלתי בבית שהייתה בו הערכה רבה להשכלה ולקידום אישי. קיבלנו את זה מהלמדנות וההתפתחות של אבא וקיבלנו את זה גם מהיוזמה האישית של אמא והאפשרויות שנתנה לנו ודחפה אותנו להתקדם ולהתפתח. את הערכים האלה הצלחנו, אליעזר ואני, להעביר לילדינו.

אני נתן בסיפורה של אמה

בית הספר היסודי בסגולה היה כל כך קטן עד שכתות ה' עד ח' למדו יחד, עם מורה חיילת אחת. למרות זאת נתן סיים את הלימודים בהצטיינות. רצינו לשלוח אותו לבית הספר התיכון ברחובות, אבל הדבר לא היה אפשרי משום שלא הייתה תחבורה ציבורית מסגולה לרחובות. החלטנו לרשום את נתן לבית הספר לקציני ים בעכו.

נסענו לעכו לשיחה עם מפקד בית הספר. התברר לנו שלמרות שהציונים של נתן היו טובים מאד בעצם רמת הלימודים לא הייתה מספיקה. מפקד בית הספר ראיין את נתן ואחרי השיחה ביניהם אמר שהוא מוכן לקבל את נתן לבית הספר. נתן הוכיח את עצמו והצליח מאד בלימודים.

בגמר הלימודים נתן הלך לקורס חובלים כמו שנהגו מסיימי בית הספר. מאחר והוא סירב לקראת סיום הקורס לחתום קבע, הוצב ליחידת המיפוי בחיפה ללא דרגות קצונה. תוך השירות הצבאי הצליח נתן ללמוד בערב במכינה לטכניון. לאחר השירות הצבאי סיים בטכניון תואר ראשון בפיזיקה ותואר ראשון בהוראת מדעים. בהמשך למד נתן לתואר שני ועשה גם דוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת תל-אביב.

לנתן ולאילה מצלר יש שלוש בנות – גלית, הליה  ויפעה. גלית למדה מדעי המחשב והיא עובדת בחברה בהרצליה, יש לה בן ושתי בנות. להליה בן ובת והיא ארכיטקטית בארצות הברית. ליפעה שני בנים, היא בעלת תואר שני במנהל עסקים.

מרים

מרים סיימה את גן הילדים והתקבלה ללימודים בכתה א'. קניתי לה ספרים מחברות וילקוט, אבל אז התברר שאין בסגולה די ילדים בגן ולכן החזירו אותה לגן לשנה נוספת (כדי שהגן יוכל להתקיים), בעוד שבן הדוד שלה אריה מחיפה, שנולד אחריה התחיל ללמוד בבית ספר. מרים למדה במגמה מתמטית-פיזיקלית בתיכון רחובות ועשתה בגרות מלאה. בגמר הלימודים התגייסה ובגלל כישרון הציור שלה ביקשה להיות שרטטת. כשהייתה בכתה ח' עיצבה מרים את הסמל של חברת מימי הדרום, שבו הם משתמשים עד היום. מרים ציירה תמונה של משה דיין,  לפי צילום זעיר בעיתון, ושלחה לו את התמונה. יש לנו מכתב תודה ממשה דיין למרים על הציור היפה ששלחה לו.

בערך בגיל 60, כשהפסקתי לעבוד בלול בגלל כאבי הגב, התחלתי לתפור לעצמי ולבני המשפחה האחרים. את השמלה הראשונה תפרתי למרים וכשמדדה אותה התברר שהיא גדולה עליה בארבעה מספרים לפחות. לאט לאט תיקנתי אותה עד שהתאימה לה בדיוק. מרים שהייתה כאמור כל כך מוכשרת ואמנותית לימדה אותי איך להוציא גזרות מעיתוני בורדה ומאז תפרתי לעצמי ולבנות המשפחה האחרות. בגמר הצבא החלה מרים ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. בשנת הלימודים השניה הכירה את זאב אסטרוב, בן רחובות שלמד באותו בית ספר תיכון. זאב היה אז סטודנט לרפואה בתל אביב. כעבור זמן מה  התחתנו, כששניהם עדיין סטודנטים. כשנכנסה להריון, מרים הפסיקה את הלימודים והתחילה לעבוד בשרטטות. זאב היה רופא בבית חולים קפלן ולאחר מכן נסע עם כל המשפחה לטורונטו, להשתלמות בלויקמיה, חזרו לארץ לשנתיים ומזה חמש עשרה שנים מרים ומשפחתה נמצאים ביוסטון טקסס. למרים ולזאב שלושה ילדים, הבן יובל ושתי הבנות שונית ואפרת. יובל כבר אב לבת בעצמו ועובד כפסיכיאטר, לשונית יש תואר דוקטור למשפטים ואילו אפרת עשתה תואר ראשון באנגלית ובפסיכולוגיה ועכשיו לומדת לתואר שני בליקויי שמיעה ודיבור.

אילן

אילן נולד בשנת 1952. הוא היה חבר של כולם, יהודים וערבים. בילדותו היה משחק עם ילדי הרועים הבדווים שהיו רועים את הכבשים בשדות המושב וכך היה כל חייו, איש חם וחברותי שידע למצוא שפה משותפת עם רועה בדווי ופרופסור באוניברסיטה כאחת. אילן עבד ביום ובערב למד מנהל עסקים, מאיתנו ביקש רק עזרה בקניית מכונית. הוא לימד את עצמו שפות זרות מהאזנה לקלטות, בזמן שנסע במכונית. אילן שלט בעברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית ואפילו קצת רומנית. במלחמת יום הכיפורים השתתף אילן כמפקד טנק. דאגנו לו מאד כי הרבה זמן לא שמענו ממנו ולא ידענו מה קורה איתו. במין משחק של הגורל, חזרה הדאגה למעיין, הבן של אילן, בזמן שהשתתף במלחמת לבנון, אבל באופן מפתיע ראיתי את מעיין בטלביזיה, כשצילמו אותו במקרה בזמן המלחמה. גם בהמשך עמד המזל לצידו של מעיין, הוא היה אמור לעלות על אחד המסוקים שהתנגשו בדרך ללבנון, אך למזלו היה לו חום גבוה וכך ניצל. אילן היה נשוי לנורית ואב למעיין, הדס ועדי. הוא היה מנהל הסניף האירופי בגרמניה של החברה הישראלית וולטא-כרמיאל שייצרה סרטי שינוע. בשנת 1991 נפטר אילן מדום לב והוא בן 39 בלבד. ביום שנפטר אני הפסקתי לתפור ומרים הפסיקה לצייר למשך זמן רב. רק לאחרונה בנותיה של מרים רשמו אותה לחוגים ואז חזרה לצייר.  שניים מילדיו של אילן חיים בארצות הברית. מעיין נשוי ובעל עסק פרטי. אחרי הצבא החל ללמוד מנהל עסקים, אך בגלל מחסור בכסף התחיל לעבוד תוך כדי למודים. מאחר והצליח בעבודה, זנח את הלמודים ופתח עסק עצמאי וחי מזה יפה מאד גם בלי התואר במנהל עסקים. הדס נשואה סיימה תואר ראשון בעיצוב פנים בארה"ב ועובדת שם כמעצבת פנים. עדי גרה עם אמה נורית בישראל.

השנים האחרונות

כל החיים עבדתי כמו סוס. אף פעם לא הייתי בבית הבראה ולא בבילוי של סוף שבוע, כפי שמקובל היום. מאז שהגעתי לארץ לא הייתי בחו"ל והאמת שגם את הארץ אני בקושי מכירה. לייזר הלך והזדקן, אמנם הייתה עוזרת בבית אבל היו דברים שלא הסכים שהיא תעשה. היה לי קשה איתו כי הייתי צריכה לקלח ולגלח אותו ולטפל בו לא מעט. לייזר, שהיה יליד 1910, נפטר ב-27 לינואר 2004 בשיבה טובה בגיל 94. עכשיו משום שקשה לי ללכת, הילדים והנכדים באים הרבה לבקר אותי וכדי שלא אצטרך להתעייף בהכנות מרובות – אנחנו עושים פיקניקים בחצר. בכל פעם שהם באים ובכל פעם שאני חושבת עליהם – אני מתמלאת בגאווה על ההצלחה שלי בבניית המשפחה ואיזה אנשים טובים ומוצלחים הצלחתי לגדל והילדים שלי בעקבותי.

אמה נפטרה בשיבה טובה ביום ח' אלול תש"ע (18.8.2010) ונטמנה ליד אליעזר בבית העלמין זבדיאל הקרוב למושב סגולה.

מילות פרידה – גלי (הנכדה הבכורה)

סבתא אמה היקרה והאהובה

אנו כאן כדי לומר לך דברי תודה

אבל לא פרידה

כי לעולם תהיי חלק מכל בני משפחתך ומכל מי שזכה להיות במחיצתך

לימדת אותנו את הערכים החשובים בחיים –

משפחה, אהבה, דאגה, תשומת לב, צניעות, חריצות, חוזק פיזי ונפשי

הסתפקות במועט כשצריך, שאיפה להרבה כשאפשר

לא לוותר לעצמך, לרחם רק על אחרים

וכל זאת עשית בדרך של דוגמה אישית, בלי דרישות וללא הטפת ומוסר

שרדת קשיים שלא יאומנו, בתנאים שבקושי נוכל לדמיין

סיפוריך תמיד היו סיפורי גבורה מלאי עניין ואפילו הומור

ובזכות זה גרמת לנו לרצות ולזכור

ואכן העמדת כאן משפחה לתפארת

שכל אחד בה נושא חלק קטן מאותה רוח נהדרת

התגאית בילדיך, נכדיך וניניך, מעולם לא בעצמך

אך אנו גאים בך תמיד וגאים להיות לך להמשך

התקשרת לברך, תמיד בזמן

בכל יום הולדת, של גדול כקטן

כהוכחה למידותיך הנעלות, זכית באהבה אין קץ של כל מי שזכה להכירך

זכית משמים בשכנים צדיקים,  יוכי ויעקב שטיפלו בך כבן וכבת

זכית גם במטפלת, מריאנה, אוהבת חרוצה ואחראית כפי שהגיע לך

ובזכות שכלך החריף יכולת לדבר איתה בשפה שלא הייתה שפת אימך,

ושלא דיברת בה עשרות שנים

גם בני המושב דאגו לך, מי בגינון, מי בהובלות מהמכולת, בתספורת

וזהו הישג לא רגיל לאישה מבוגרת

אז סבתא יקרה

שלום לך

אוהבים וזוכרים אותך תמיד

הזוית האישית

הנצחת דור ותקופה לטוב ולרע במבט לאחור. אישית כשהייתי בן 4, בעלותי לישראל עברתי יותר מרוב האנשים בתקופת חיים שלמה.

מילון

פורליץ
עיר בצ'כיה

ציטוטים

”לשאלה מה חדש אמרה - גם הישן טוב“