מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אמא שושנה

רחלי אלון וקיריל
אמי מקלחת אותי באמבטיה של פעם מפח
סיפורה של אמי שושנה מניביץ' זכרה לברכה

רחלי פורמן, מספרת את סיפור חייה של אמה.

אמי, שושנה מניביץ', נולדה בויטייפסק ברוסיה הלבנה בשנת 1923. להוריה קראו דבורה ויחיאל. לסבתי היה אח גדול ושמו מיכאל.

לאם אמה קראו רוזה (שושנה) על שמה קרויה אמי. לאב אמה קראו מיכאל על שמו קראו לאחיה. לאם אביה קראו רחל, אני קרויה על שמה.

לאב אביה קראו זלמן. היה להם אח נוסף שקראו לו זלמן על שמו, אך הוא נפטר בגיל צעיר מאוד ממחלה. בבית הם דיברו אידיש ורוסית.

אמי עלתה לארץ בגיל שנה וחצי בשנת 1925 ומאז לא חזרה לרוסיה.

הם הגיעו לנמל יפו, והתיישבו בשכונת ברמר שבין יפו לתל אביב. אביה בנה שם צריף ללא רצפה על החול והם גרו שם. יום אחד הגיעו האנגלים והם אמרו לצאת מהצריף והרסו אותו, הם אמרו שאסור לבנות בלי רישיון. וכשבאו החלוצים בערב הביתה וראו שהם בחוץ עם כל הדברים והצריף הרוס מיד הלכו והקימו אותו. יש חוק עותמאני שאומר שאם יש גג על המבנה אז אסור להרוס אותו. האנגלים חיפשו את סבי אשר התחבא באיזה מקום והם לא מצאו אותו והייתה מריבה בין החלוצים והאנגלים, והאנגלים ממש ירו ואחד הבחורים אפילו נפצע, והצריף נשאר לעמוד.

הם חיו שם עד 1927 אחר כך עברו לגור בטבריה כי שם סבי מצא עבודה, הוא גם שמע שבונים תחנת כוח בנהריים אז הוא החליט לעבור לטבריה. הם גרו בדירה שכורה בחדר אחד כולם יחד, כי לא הייתה להם האפשרות לשכור דירה גדולה יותר. סבי עבד קשה מאוד. היה חשמלאי אבל הוא עשה כל עבודה שהזדמנה לו, הוא עשה אינסטלציה וגם עבד בבניין, הוא בנה את בניין פיינגולד בטבריה. זה היה אחד המבנים הגדולים בטבריה של איזה אדם עשיר שבנה לו וילה יפה ועל יד הווילה היה תיאטרון. בתיאטרון היו הופעות של כל התיאטראות שהיו פעם.

מטבריה עברו לנהריים כי סבי התחיל לעבוד בנהריים, הוא היה בין בוני נהריים. כשגמרו לבנות את התחנה פיטרו את רוב העובדים והשאירו רק את אלה שהיו צריכים להפעיל את התחנה ולשמור עליה. סבי היה בין אלה שנשארו לעבוד, כל הנשארים עברו לגור בנהריים. מנהל התחנה נתן להם פריג'ידר, מקרר, כשבארץ בכלל לא ראו דבר כזה.

אמי גדלה בנהריים, היה זה יישוב קטן ומעניין מאוד. בית הספר היה מיוחד במינו, היה מורה אחד שלימד את כל הכיתות, והכיתה שלה הייתה למעשה הכי גדולה, 5 ילדים, הם נשארו לגור שם עד שאימי הייתה בת 12.

לא חגגו לה בת מצווה מפני שאז זה לא היה נהוג.

כשהתחילו לבנות את תחנת הכוח בחיפה, העבירו את סבי לחיפה והם עברו לגור בקריית חיים, זה היה בשנת 1936.

אמי הייתה בתנועת הנוער העובד והלומד ובהגנה. בהגנה הייתה מדריכה. עברה קורס של מפקדות עמדה שנערך ברוחמה, זה היה קורס של ההגנה.

הוריי הכירו בקריית חיים. אבי היה נוטר, הוא נהג את הטנדר של הנוטרים בקריית חיים. הם התחתנו ב-23.10.1946.

כעבור שנה נולדה נאוה. כחודש אחרי לידתה של נאוה הוכרזה המדינה בכ"ט בנובמבר 1947 ואז החלו הקרבות על מדינת ישראל. כאשר השתחרר אבי מהצבא נכנס לעבוד כחבר אגד על מנת שיוכל לחסוך כסף, עברה המשפחה לקיבוץ "כפר רופין" לשלוש שנים בערך, שם נולדה אחותי ציפי. אחר כך חזרה המשפחה לקריית חיים שם גם נולדה הבת השלישית אני, רחלי, אך הדירה הייתה קטנה מידי אז המשפחה החליטה לעבור לדירה מרווחת יותר ברחוב אוסישקין בקריית מוצקין.

רחלי:

"במסגרת תכנית הקשר הרב דורי סיפרתי את סיפור חיו של אבי משה ז"ל, סיפור חייה של אמי שושנה ז"ל ואת סיפורי שלי. הבנתי שחסרים לי פרטים רבים על משפחתי, על העבר הרחוק. בילדותי לא שאלתי וכשרצו לספר לא הייתה לי סבלנות להקשיב, זה נראה לא חשוב. היום לצערי נותרתי עם שאלות רבות פתוחות ולא פתורות."

 

הזוית האישית

קיריל: אני ממש נהניתי מהקשר הרב דורי. למדתי הרבה דברים על אדם שלא ידעתי וממש לא קל לכתוב בקצרה על סיפור של תולדות החיים אז, ממש נהניתי. אלון: לי היה ממש כיף ונהניתי בקשר הרב דורי. אני אהבתי ללמוד ולשמוע סיפור חיים של אנשים אחרים. רחלי: לא קל לכתוב בקיצור תולדות חיים. נחמד להכיר ילדים צעירים שבאים לשמוע על חיי אדם שאין הם מכירים. אני מאחלת להם הצלחה בכל ושישאלו ויתחקרו את המבוגרים במשפחתם על עברם.

מילון

פריג'ידר
מקרר

רוסיה הלבנה
היום מדינת בלארוס

ציטוטים

”מנהל התחנה נתן להם פריג'ידר, מקרר, כשבארץ בכלל לא ראו דבר כזה.“