מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

האימא של החיילים הבודדים

דינה אפיק ויאיר עם השופר
בחתונה של הדוד בברוקלין, בשנת 1955
מניו יורק לארץ ישראל

שמי חיה דינה רייפן, נולדתי בתאריך 25.5.1948,  עשרה ימים אחרי הקמת מדינת ישראל, במחנה פליטים קרוב לוורסאי, בצרפת. ההורים שלי היו ניצולי שואה. הם התחתנו שנה לאחר שהסתיימה המלחמה. כשנה לאחר החתונה נולדה אחותי הגדולה. שנה אחריה נולדתי אני. (אנחנו ארבע אחיות). הורי היו בלחץ כשנולדתי סמוך מאוד לאחותי. הייתי ילדה מאוד קשה לגידול. בכיתי הרבה ולא היה להם קל איתי. דיברנו רק ביידיש. לא ידעתי צרפתית.

אחרי שנתיים עברנו לניו יורק, לבורו-פארק, בו גרו רק ניצולי שואה, ליטאים, אנשים מאוד חרדים. אבא שלי היה ליטאי אדוק ולמד בישיבה ששייכת ל"תנועת המוסר". הליטאים המכונים גם "מתנגדים" התנגדו לחסידות, החסידות הייתה החטא הכי גדול בעולם, אבל אמא שלי הגיעה מחסידות גור, ואסור היה לדבר על זה בבית. הם התחתנו אחד עם השני מיד אחרי השואה. (אז התחתנו עם מי שיכלו). ואבא שלי חיכה למשיח. הם לא האמינו שאפשר לגור במדינה שהיא לא דתית ולכן הוא לא עלו לארץ אחרי השואה. למדתי בניו יורק, בבית ספר ששייך ל"בית -יעקב" (תנועת בתי ספר חרדי לבנות) והייתה לנו מורה ישראלית, שהייתה בוכה בשיעור ואומרת לנו: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" והיינו צוחקים עליה. בניו – יורק היה לנו בית ישן מאוד. כשירד גשם נכנסו אליו מים. קראנו לו "השמעטע-רומז" (חדרי הסמרטוטים) אני זוכרת כשהיה יורד גשם, כל שלוש האחיות היינו נכנסות לאמבטיה, כי ממילא היינו רטובות. אחר כך עברנו לעוד בית שאחרי 15 שנה נשרף. ואז עברנו לעוד בית, אבל תמיד בבורו פארק, ותמיד גדלתי בין ניצולי שואה. אחרי בית הספר היסודי, עברתי לבית ספר אחר לבנות שגם שייך לתנועת "בית'- יעקב" ואפילו הייתי נשיאה של בית הספר.

ההורים של דינה עם ארבעת האחיות

השופר שמתקשר עם מטוסים

מלחמת העולם השנייה התחילה ב 1 בספטמבר 1939. ארבעה ימים לאחר מכן, ב – 4 בספטמבר, הגרמנים נכנסו לעיירה של סבא וסבתא שלי  ולקחו את כל האנשים העוסקים בתורה, ובלימוד, כדי לתקן כל מני דברים שהם שברו. בערב שבת אחד, סבא שלי אמר לסבתא שלי שהוא הולך להביא אוכל לבית הכנסת. היא אמרה לו: "אתה לא הולך לשום מקום!" אך הוא חזר לבית הכנסת. החיילים הגרמנים הכניסו אותם לבית הכנסת וירו עליהם. בעוד הם יורים , נכנס קצין גרמני ועצר אותם ואמר להם: "אסור לכם לירות. לא הורגים סתם כך יהודים". אך סבא שלי נהרג. הוא היה בין הראשונים שנהרגו במלחמה. החיילים הגרמנים עמדו למשפט. זאת הפעם היחידה שגרמנים הועמדו למשפט על הריגת יהודים.

אחרי שאבא שלי נפטר קיבלתי את השופר מאימי. חשבתי שהוא היה שייך לאבא שלי, אבל דודה שלי אמרה לי. שהוא לא היה של אבא שלי הוא היה שייך לאבא שלה. מה שקרה הוא, כשהם ברחו הם לא יכלו לקחת איתם כלום. ואז סבתא שלה עם כל הילדים שלה, ברחו לסיביר. היא עבדה שם נורא קשה. היא כנראה עבדה טוב. כי ככה היא הצילה את כל האחים שלה והילדים שלה. לפני שהם ברחו הם לא רצו לוותר על השופר, למרות שאחד השכנים אמר להם שכדאי להם לסלק אותו, כי הרוסים החליטו שזה מכשיר שמתקשר עם מטוסים. לכן הם קברו את השופר בשלג ורק אחרי שיצאו מסיביר, אחרי המלחמה ב 1945 הם חזרו לשם, חפרו בשלג, ומצאו את השופר. וכשאימא ואבא שלי התחתנו שנה אחרי המלחמה הם כנראה נתנו את השופר לאבא שלי, כי אבא שלהם לא היה בחיים.

השופר שהיה שייך לסבא של דינה

מעולם לא חלמתי לעלות לארץ, גרתי בניו יורק, ועבדתי במוזיאון היהודי בניו יורק, בשדרה החמישית (Fifth Avenue). הייתי נפגשת עם אנשים מפורסמים (יצאתי עם מנשה קדישמן לשתות כל לילה), לא חלמתי לגור בישראל. וגם הייתי מאוד שמאלנית. זה היה ב1967, אחרי מלחמת ששת הימים. פתאום התחלתי להבין, כששמעתי את החדשות, מה יהיה אם לא תהיה מדינת ישראל. תכננתי להגיע לישראל כדי לפגוש את החבר שלי, כי עמדנו להתחתן. קניתי כרטיסים לי ולחברה שלי. הגעתי שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים. פגשתי בירושלים את החברה שלי וגרתי אצלה. באחד הימים כשהייתי בירושלים, טיילתי והייתי צריכה לשירותים. נכנסתי למלון "המלכים" ושם פגשתי מישהי מוכרת, שלא ראיתי הרבה מאוד זמן. היא למדה איתי ב"בית יעקב" אבל הייתה היחידה שהייתה ב"בני עקיבא" ואסור היה לנו לדבר איתה כי היא הייתה "טמאה". שאלתי אותה: "מה את עושה"? היא אמרה לי: "אני רוצה ללכת לקיבוץ". לא ידעתי מה זה וזה גם לא עניין אותי (הקיבוץ היחיד שהכרתי היה "קומונה"). אבל החברה שלי ידעה מה היא רוצה, ואז תכננו להיפגש וללכת לקיבוץ. ביום שלישי היא לקחה אותי למשרד של הקיבוץ הדתי, ופגשנו איש אחד, שקראו לו איצ'ה פוקס (ז"ל). והוא הכיר אותה, כי הוא היה שליח ב"בני עקיבא". היא אמרה לו שאנחנו רוצות להתנדב בקיבוץ, הוא אמר לה שהוא מזכיר פנים בקיבוץ שקוראים לו טירת צבי. ושאל אם אנחנו רוצות לבוא, כי בדיוק עזבו אותם כל המתנדבים והם צריכים אנשים. אמרנו שכן למרות שלא תכננו. במקרה באותה בשבת, טיילתי בירושלים, ברחוב קינג ג'ורג,  ולפתע פגשתי את מנהל בית הספר שלי, (הם היו אנטי-ציונים), ושאלתי אותו :"מה אתה עושה כאן?" הוא אמר לי שהוא גר כאן. שאלתי אותו: "אתה יודע מה זה קיבוץ?". הוא אמר לי אני לא יודע מה זה קיבוץ  ויש לי קרובים בקיבוץ שקוראים לו טירת צבי. הבן שלהם נפל במלחמת ששת הימים, קוראים להם משפחת קלי, הבנתי שאם אני  שומעת את השם טירת צבי כבר בפעם השניה – זה סימן. הלכתי לדירה שלי בירושלים ואמרתי לעצמי שאני צריכה לקרוא קצת על ישראל. לקחתי את הספר "אקסודוס" (Exodus), בדיוק  הייתי באמצע קריאה שלו, ופתחתי בדף שבו מראיינים את נעמי אליאב על ההתקפה על טירת צבי. אמרתי לעצמי: זה כבר לא סתם… שלוש פעמים באותו השבוע שמעתי את השם טירת צבי, כנראה שאני צריכה להגיע לשם.

נסענו, אני וחברה שלי, לטירת צבי. באותו יום הייתה חתונה בקיבוץ, וראיתי בחור נאה עומד בצד. (לא לפי הטעם שלי, כי הוא היה כהה ואני אהבתי בלונדינים), היו הרבה אנשים מסביבו. מסתבר שהבחור חזר באותו יום משליחות של שנה בניו יורק, אז התחלתי לדבר איתו, אמרתי לו שגם אני מניו יורק. הוא סיפר לי שהוא עומד להתחתן עם בחורה מקנדה וביקש ממני שאלמד אותו אנגלית, כי הוא רוצה לשפר את האנגלית שלו. לימדתי אותו אנגלית והתאהבנו. נשארתי שנה בקיבוץ ולאחר שנה התחתנתי עם אותו בחור… דני רייפן, ועד היום אני נשואה לו.

גרעין צבר הראשון בטירת צבי

בשנת 2007 ראיתי מודעה על הקמת "גרעין צבר" הדתי הראשון בקיבוץ טירת צבי, בלוח המודעות של הקיבוץ. ביקשתי להצטרף לצוות שמלווה את הגרעין, אמרו לי שבינתיים לא צריך  עוד מתנדבים. לאחר זמן מה, אמרו לי שצריכים עוד מתנדבים,וכך נשארתי ללוות את החיילים הבודדים מגרעין "צבר" שמגיעים לקיבוץ. ליוויתי כבר שישה מחזורים של גרעין צבר, ועדיין אני בקשר עם כולם. אני כל כך אוהבת אותם! אני מרגישה שזאת ממש שליחות חשובה. גם החיילים שבאים לקיבוץ מאוד אוהבים אותו ונקשרים אליו, במקום לעזוב אחרי שנה אחת, הם נשארים לשלוש שנים, לאורך כל תקופת השירות שלהם. ישנם חיילים יוצאי הגרעין שמצאו זוגיות ובנו את ביתם ומשפחתם בטירת צבי. היום דינה פנסיונרית, יש לה נכדים בקיבוץ והיא עדיין משמשת מעין "אמא" לחיילים הבודדים של גרעין צבר.

הזוית האישית

דינה: למרות שהגעתי "בטעות" למפגש הראשון של הקשר הרב דורי , נהניתי להיפגש עם יאיר ואפיק, אני לא סבתא שלהם אבל הם התעניינו בסיפור שלי והקשיבו, אפילו נהנו מהשוקולד שהבאתי להם… צחקנו, דיברנו, התחברנו, הצטלמנו. החוויה הייתה חיובית, היה לי טוב, אני שמחה שהשתתפתי בתוכנית וזכיתי להכיר ילדים מקסימים.

יאיר ואפיק: היה מעניין מאד לשמוע על חייה של דינה בעבר ובהווה.

מילון

תנועת המוסר
תנועת המוסר היא תנועה שייסד הרב ישראל מסלנט במזרח-אירופה באמצע המאה ה-19 במטרה לפעול באופן ציבורי למען תיקון המידות. היום. (ויקיפדיה)

ליטאים
ליטאים הוא כינויה הנפוץ של תת-קבוצה ביהדות החרדית, הכוללת חרדים אשכנזים שאינם חסידים או "ירושלמים" צאצאי בני היישוב הישן. (ויקיפדיה)

בית יעקב
תנועת בית יעקב היא תנועת בתי ספר חרדית לבנות, הגדולה בעולם. "בית יעקב" הוקמה ב⁻1918 בקרקוב על ידי שרה שנירר והתפתחה בידי תלמידותיה באירופה ובהמשך בארצות הברית ובישראל (מילוג)

ציטוטים

”היא הייתה היחידה שהייתה ב"בני עקיבא" ואסור היה לנו לדבר איתה כי היא נחשבה "טמאה". “