מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אם אינך מגלה לנו היכן האבא אני יורה בילדים

אסתר, סיון ושגיא
משפחתה של אסתר
קשיי העליה מרומניה לישראל

נולדתי ביוני 1938 ברומניה, בחבל טכנסילבניה בכפר כורים בשם אניניאסה.
 
שם אבי יצחק שם אמי צביה. לאבי ואמי נולדו חמישה ילדים טובה, לאה, מרים, יוסי ואני. אבי עבד במכרה פחם ובשעות אחר הצהריים בחנות הכל-בו הקטנה ששכנה בצריף. בשעות היום אמי ואחיותיי הבוגרות ניהלו את החנות.
מלחמת העולם השנייה – הרדיפות בשואה
בכפר הכורים הקטן, אניניאסה גרו 11 משפחות יהודיות שמרביתם היו מבני משפחתם של אבי ושל אמי. יחסי השכנות עם הגויים היו טובים ביקורים הדדיים והייתה סובלנות רבה. בשנת 1941 בזמן מלחמת העולם ה- 2 בארץ שלט אנטונסקו האנטישמי. הוא היה משתף פעולה עם הנאצים. הנערים והגברים היהודים נקראו להגיע אל מרכז הכפר. אבי לא היגיע ובאו לחפש בביתו. שאלו את אמי היכן אבי? אמי ענתה שאיננה יודעת איפה אבא. על כך הגיב הקלגס שבא לאוספו, הוא שאל: "אלה ילדייך ? ". כולנו הצטופפנו חבוקים ונצמדנו אל אימא היקרה כשאנו בוכים. אמי ענתה שוב שאיננה יודעת היכן אבי. הקלגס העמיד אותנו בשורה ואמר לאמי: "אם אינך מגלה לנו היכן האבא אני יורה בכל הילדים לעיניך ואחר כך בך"  שוב פרצנו בבכי. אמי ענתה באומץ: "גם אם תירו בכולם עדיין לא אדע איפה הוא"
 
הקלגס הסתובב ויצא מהבית – נס.
 
בסופו של דבר נמצא אבי והוא נלקח לעבודת כפיה עם שאר הגברים והנערים לאחר שלקחו את אבי גרשו גם אותנו מהבית אל מחנות העבודה. את אבינו לא ראינו מאז סוף המלחמה. אותנו ואת שאר היהודים שגרשו מהאזור שכנו בבניינם נטושים ללא שום תנאים הגיניים. קיבלנו כל המגורשים, שק עדשים ליום ממנו אחרי מיון נשאר חצי שק ומזה בשלו מרק לכל הציבור. אימא ואחיותיי הבוגרות יצאו מדי בוקר לעבודה. כולנו ענדנו את הטלאי הצהוב.
 
 
ידענו רעב מצוקה, קור עז, מכת כינים ומחלות. עם התקדמות המלחמה גרשו אותנו שוב ושוב למבנה נטוש אחר. התחנה האחרונה בגירוש, בשנת 1943 גורשנו לעיר דבה ושם שיכנו אותנו בעזרת נשים. היו שתי עזרות נשים בבית הכנסת הזה. גם כאן ידענו רעב, דחק, מצוקה, מחלות, כינים וצפיפות.
 
העלייה לארץ ישראל בתום המלחמה 
בשנת 1944 שחררו אותנו לגורלנו. אחרי המלחמה בשנת 1945 אבא חזר מעבודת הכפייה וההחלטה הייתה חד משמעית: פנינו- פני כולנו לארץ ישראל. ארץ ישראל שהייתה עדיין תחת המנדט הבריטי. עלייה הייתה על פי היתרים בלבד.
 
בשנת 1946 שתי אחיותיי הבוגרות טובה ולאה הצטרפו להכשרה של תנועת הנוער ציוני, במטרה לעלות ארצה. האנייה בה הפליגו, נעצרה על ידי הבריטים וכולם נלקחו למחנות העקורים בקפריסין. שם שהו עד שנת  1948 עד מלחמת השחרור. אחותי לאה פונתה משם בשנת 1947, עקב מחלת השחפת שחלתה בה. היא נשלחה לרפוי בארץ. אחותי מרים, יוסי אחי ואני הוכנסנו לבית ילדים, בעיר אלבה יוליה. משם היינו אומרים לעלות לארץ במסגרת עלית הנוער.
 
ההורים יצאו לעיר אחרת, משם היו אמורים לעלות בעלייה בלתי לגאלית (בלתי חוקית). בבית הילדים אני חליתי במחלת טיפוס קשה והייתי בין חיים למוות. הצליחו לאתר את ההורים והביאו אותם כדי להיפרד ממני…..בזכות האהבה הרבה והטיפול של אמי היקרה והרופאים נרפאתי. ההורים נשארו איתי ועבדו במוסד.
 
בשנת 1948 המשטר הקומונסטי ברומניה אסר על העלייה לארץ וגם בארץ נאסרה הכניסה. המוסדות היהודים ברומניה פוזרו ובניהם גם בית הילדים שלנו.
 
סיפורה של תמונה יקרה לי
אסתר מספרת לסיון ושגיא על התמונה
 
זו היא תמונה שצולמה בשנת 1947 בעיר אלבה יוליה שברומניה. היה זה בית ילדים שהוקם עבור ילדים יתומים או ילדים שהוריהם לא היו איתם.
 
בתום מלחמת העולם, אחריי שאבא חזר מעבודת כפיה החלטנו לעלות לארץ ישראל. מולדת העם היהודי שנקראה אז פלסטינה. לקראת העלייה, התחלקנו לשלוש קבוצות. קבוצה ראשונה: שתי אחיותיי הבוגרות הצטרפו להכשרה של תנועת הנוער ציונית, שמטרתה הייתה לחנך את הדור הצעיר לחיי שיתוף ועבודת כפיים וללמדם ציונות, לקראת עלייתם ארצה. קבוצה שנייה: ההורים שיצאו לעיר אחרת ומשם היו אמורים לעלות ארצה בעלייה בלתי לגאלית (בלתי חוקית). קבוצה שלישית: אחותי מרים בת השש עשרה אחי יוסף בן השתיים עשרה ואותי שהייתי בת תשע הכניסו לבית ילדים כפי שספרתי בהתחלה. זה היה בשנת 1947.
 
כאן בבית הילדים, לראשונה חוותי מהי ילדות. למדנו על ההיסטוריה של עם ישראל: שירים עברים, ריקודי עם. יצאנו למחנות קיץ, למדנו מעט עברית וחיינו בחיי חברותא.
                                                               
למרות שהורי לא היו איתנו אחותי ואחי הבוגרים העניקו לי אהבה והגנה. "גן עדן" הזה לא נמשך זמן רב אני חליתי במחלת טיפוס הבטן מחלה מאוד נפוצה ומסוכנת. אושפזתי בבית החולים והייתי בין החיים והמוות. איך הצלחתי לצאת מהמחלה? ריפאו אותי.
 
אני גם זוקפת את ההחלמה שלי לעובדה שאמי הייתה לצדי, אחרי שאיתרו אותה ואת אבא והביאו אותם כדי להיפרד ממני. בתקופת מחלתי אחותי הבוגרת מרים, נהגה מידי יום שישי לסובב על פתחי הבתים היהודים  ולבקש עבורי מרק עוף שנחשב אז לפנצילין היהודי. לאחר שהבראתי הורי נשארו בבית הילדים איתנו אבי שימש כקניין המוסד ואמי עבדה עם החלוצות במטבח. 
 
בתמונה הזאת אינני מופיעה כי בתמונה זאת צולמה קבוצת ילדים במוסד שיותר גדולה ממני. בתמונה מופיעים אחי, אחותי, אמי ואבי. אימי מופיעה בתמונה השנייה משמאל עם שביס לראשה. בשורה שנייה מימין מופיע אחי וצמודה לידו אחותי היפה עם צמות. 
 
בתמונה שמופיעה זוהי תמונה משפחתית, לפני הגירוש למחנות העבודה. מימין לשמאל, מרים אחותי, לאה אחותי, טובה אחותי. אימי צבייה ואני חבוקה בידיה, אבא יצחק ויוסי אחי החבוק בידיו.
 
תשע"ה

מילון

עבודת כפיה
עבודת כפייה היא עבודה, בדרך כלל קשה ומאומצת, אשר מבוצעת בתנאים קשים על ידי עובדים שאולצו לכך כצורה של מס (בעיקר בעת העתיקה) או באיומי אלימות, מאסר או אף מוות. עבודת כפייה מתבצעת לרוב בין כתלי כלא, או במחנה המיועד לכך ונקרא "מחנה עבודה".

ציטוטים

”פני כולנו לארץ ישראל שהייתה עדיין תחת המנדט הבריטי“