מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"אל תשכחני לעת זיקנה"

סבתא רותה והנכדה מאיה
עם אחי מנחם ואמי בחצר שלנו בבית עובד
זכרונות

שמי הוא רות איטה צ'רנילס. נולדתי בתאריך 24.10.1944 במושב בית עובד, להוריי חיה ודוד  לוינשטין, נקראתי על שם סבתא של אמי וכל חיי כולם קוראים לי בשם רותה. סבתא זו הייתה סבתא של אמי, שהייתה אהובה וחשובה בחייה בתקופה הקצרה של ילדות, נעורים ובגרות בבית דתי מאוד בפולין (נספתה בשואה ). יש לי רק אח אחד שגדול ממני בשבע שנים בשם מנחם.

תקופת לימודיי בבית הספר האזורי שנקרא בית חינוך "בית חנן" שקדם לבית הספר "גן רווה". היו לי קשיים גם חברתיים וגם לימודיים, מכיוון שבתקופת שנות החמישים המוקדמות לא הכירו בבעיות דיסלקציה ופדופיליה שסבלתי משניהם. במושב בית עובד עצמו היו לי קשיי חברה, לא היו בנות בגילי והבנים היו פראיים והציקו לי.

המקצוע שאותו רכשתי הוא סיעוד, שאותו התחלתי ללמוד בגיל 17 וסיימתי בגיל 20, כאחות מוסמכת בבית חולים בילינסון. באותה תקופה מי שלמד מקצוע סיעוד היה פטור משירות צבאי והיה חייב בשנת שירות במקצוע לרוב בבית חולים בו למד. דרכי הייתה שונה, כי באותם ימים בשנת 1965 תקופה טרום מלחמת ששת הימים הגבול המזרחי של המדינה ויישובי הספר היו בסכנה לכן התבקשתי על ידי חברי קיבוץ "מגל" שבשרון, לבוא לשמש כאחות המשק בתקופה קשה זו, וכך המרתי את שנת השירות בבית חולים בילינסון. כשבאתי לקיבוץ הצעיר ביקשתי לעבוד בתנאים של חברת קיבוץ ולא כאחות שכירה. זה דרש ממני השלמת שעות עבודה ועשיתי את זה בבית התינוקות (דבר אחד ביקשתי לא לעשות: תורנות מטבח וחדר אוכל) השתתפתי גם ב"גיוסים" בשבתות בענפי החקלאות וכמובן בערבי ההווי. הייתה לי אחריות גדולה כיוון שנסעתי בלילות עם יולדות לבית החולים הקרוב בחדרה. היה מגוון של מטופלים מהורים מבוגרים של חברי הקיבוץ ועד תינוקות, ולזה נוסף המתח הביטחוני באזור לפני מלחמת ששת הימים.

בתאריך 25.1.1966 נישאתי ליוסי צ'רנילס שהיה באותה תקופה סטודנט לרפואה בשנתו השלישית. התקבלתי לעבודה קבועה בבית ספר לאחיות בבית חולים השרון כמדריכה ומורה בהמשך. בשנת 1968 נולדה בתנו הבכורה יעל, בשנת 1971 נולדה מיכל אמה של מאיה. בשנת 1978 דרכינו נפרדו ואני המשכתי בעבודתי בסיעוד בקהילה וגידלתי את שתי בנותיי יעל ומיכל בכוחות עצמי.

ברצוני לספר על התמודדותי עם טיפול ותמיכה בהוריי בשעותיהם הקשות בסוף ימיהם שהיווה דוגמא לבנותיי. הטיפול באמי היה לצערי עוד בתקופה שבנותיי היו בינקותם. אמי חלתה במחלה ממארת בגיל 62 לסוג זה של ממאירות עד היום אין תרופה. היא נלחמה בגבורה (אמי מימיה לא אמרה לי שהיא פוחדת ממשהו) ברגע שהיא אמרה לי אחרי הניתוח "רותה אל תעזבי אותי אני פוחדת" לא משתי ממיטתה אחרי הניתוח, אף אל פי שהייתי בחודש האחרון להריוני עם בתי מיכל. יש לי הרגשה שעצם ההיריון נתן לי את הכוחות להתמודדות קשה זו. אחרי שנה של האטה של המחלה החלה תקופה סופנית של חצי שנה. הטיפול התומך הסיעודי נפל עליי ועל אבי בין כותלי בית החולים. כשהיא נפטרה בערב חג סוכות הרגשתי שהיא נגאלה מייסוריה. בחג לא יושבים שבעה קיבלתי את הניחומים שצדיקים נקברים בערב חג.

אבי האריך חיים עד גיל 87. בשלוש שנותיו האחרונות שהיה צריך קצת עזרה סעודית בחיי היומיום, הוא גר אצלי. בתקופה זו בתי מיכל הייתה בתקופת לימודיה והיא גרה אתנו. הוא זכה לנחת מהנכדים וזכה לראות כמה נינים.

זיכרונותיו של אבי

בתקופת שהותו בביתי בהיותו בן 85, בזמנו החופשי כתב אבי דוד את זיכרונותיו מגיל 13. בגיל זה עלה לארץ עם הוריו כשאחיו הגדולים כבר עלו כחלוצים בעליה השלישית. הוא היה האח הצעיר מחמישה. חלק מעניין ביומן הוא סיפור לימודיו במקווה ישראל בשנים 1924 עד 1927, ועל תקופת ההגנה באזור נס ציונה ואזור גן רווה. זה היה שנים לפני שהוקמה המועצה האזורית על שם אזור נחל רובין ששם הייתה ממוקמת חוות "גן רווה" שהיום היא שמורה באזור מושב בית חנן.

אני זוכרת שבזמן הכתיבה הוא עשה הפסקה עקב הפיגוע הקשה בבית ליד שבו נספו חיילים ואזרחים רבים. זה פגע בו מכל הבחינות האפשריות. לא לזה הוא קיווה בהשתתפותו הפעילה בבניית מדינת ישראל, והוא היה מאוכזב מהמצב בארץ בתקופת הפיגועים.

מתוך כל זיכרונותיו של אבא בחרתי תמונות המבטאות אירועים שונים:

אבא שלי דוד עם חבריו מהגימנסיה בקובנה לפני עלייתו לארץ (בתמונה גם המשוררת והסופרת לאה גולדברג) דוד במרכז התמונה

דוד ב"מקווה ישראל" – עבודה בשדות בלימודי החקלאות. דוד שני משמאל

הגפירים – אבא שלי שמפקד פלוגה בצבא הגפירים

אבי משרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה – בסוריה

אמי חיה בחצר המשק

אני כנערה עוזרת בעבודה בפרדס שלנו (היום בנויה על פרדס זה שכונת "ארגמן")

                                                                                                        

אשמח להוסיף לזיכרונותיי את הזיכרונות שאבי כתב בשנותיו האחרונות. הזיכרונות האלה מספרים את ראשית הקמתה של ארץ ישראל, והם גם הראשית של משפחתי שלי…בתי מיכל (אמא של מאיה) הקלידה את כתב היד לאחר מותו של אבי וחילקה לכל קרובי המשפחה.

זיכרונותיו של סבא דוד

אני מנסה להעביר את זיכרונותיי האישיים עם הסובב, עם הארץ וגם עם הארצות השכנות אחרי מלחמת העולם הראשונה שלפניה כל האזור נשלט ע"י העותמנים (קרי התורכים).

בשנת 1924, אחרי חגיגת הבר-מצווה שלי, עזבנו את העיר קובנו, שהייתה שייכת למדינת ליטא. נסענו דרך ברלין (גרמניה) ועלינו על אנייה בטריאסט, איטליה. הפלגנו עד יפו שלא היה בה נמל, וצריך היה להעביר את הנוסעים מהאוניה על סירות של ספנים ערבים. העבירו אותנו למחסנים, שם ריססו אותנו בצורה גסה בחומר שנקרא דיזינפקציה. מאחר שלא הייתה אז תחבורה ציבורית, העמיסו אותנו ברכב שנקרא חנטור, יחד עם 2 אחיותיי (אחי הגדול ממני בשבע שנים עוד לא נסע לארץ כי התנגד אז, אך עלה כעבור כמה שנים). עזבנו את יפו ואת תל-אביב בדרך אבנים בלא כביש לכוון פתח-תקווה, ועל יד המושבה הגרמנית פנינו לשכונת בורכוב שאחר כך נקראה גבעתיים, הקשורה עם רמת-גן. עם התקרבות הערב החלו יללות איומות, והסבירו לנו שאין מה לפחד, זה יללות תנים הדומים לשועלים. הגיסים שלי קנו לוחות עצים ובנו צריף – 2 חדרים ומטבח, וחדר קטן הרחק מהמגורים – בית שימוש. במורד הגבעה עובר נחל מוצררה. בחורף הנחל מלא מים ובלתי עביר, ובתחתית הנחל המים נשארים עד אמצע הקיץ. הם לקחו חלקת אדמה ושתלו שתילי טבק, וכולם חשבו שטבק, אחרי הטיפול ייארז בחבילות גדולות ויימכר. השתילים גדלו לגובה של מטר ויותר, וכשהגבעולים חדלו לצמוח והעלים גדלו היינו כל יום תולשים את העלים הגדולים ובזהירות משחילים על חבלים ותולים אותם במקום עם חצי צל, עם תקווה….אין קונים.

העיר תל-אביב צמודה ליפו. רחוב הרצל הגיע עד הגימנסיה "הרצליה", עם חצר ענקית וממנה מסתעף רחוב נחלת בנימין, ושם יש בית בן 2 קומות וכמה חדרים, זהו בי"ח "הדסה". בקצה תל-אביב, מרחוב הרצל מזרחה, יש שכונה ערבית גדולה, שכונת המוגרבים, וממנה שמאלה, הדרך לירושלים.

מקווה – ישראל

בצד משתרע שטח של אלפיים דונם שדות פלחה, פרדסים, עצי פרי שונים וכרמים, הרבה בנינים של משקי-המשך: רפתות של פרות לחליבת חלב, שוורים מסורסים לעבודה, לולים של עופות, אורוות של סוסים, מחלבה לתעשיית תוצרת חלב, תחנת ניסיונות של כימיה, מאפיה, ובנייני המגורים של המנהל וכמה פקידים בכירים. מגורים אלה היו במעלה, ויותר נמוך היו בנייני בית הכנסת, חדרי הלימוד, חדר האוכל ועליהם חדרי שינה. היקב היה בנוי במרתף ענק עם חביות יין ובקומה מעליו מחסן ששימש בין השאר למקום עבודה בימי גשם, והכנת שימורי זיתים. ובפינה, ערימה של חבילות הטבק, גם שלנו, שאין להם קונים. אכזבה…

בית הספר קיבל תלמידים של המושבות של הברון רוטשילד, כגון מטולה, ראש-פינה, זכרון יעקב, ראשון לציון, מזכרת בתיה, ומושב של אנשי ה"שומר" שעזבו את כפר גלעדי השיתופי, והתיישבו בעמק בכפר תל-עדש, בעברית תל-עדשים. בודדים מהתלמידים היו עירוניים.

מקווה-ישראל, בזמן שלטון התורכים קיבל זכויות ונחשב אוניברסיטה לחקלאות. הכריחו לקבל כמה בני אצולה (אפנדים). בכתה שלי היו 3 ערבים, שלמדו יחד אתנו, אפילו תנ"ך. לבית הכנסת המהודר לא נכנסו. בית הכנסת עורר בי כבוד. היינו הולכים אליו אחרי הקימה ב- 5 בבוקר, קיץ וחורף. בבית הכנסת הקריאו נוסח ספרד מספרי תורה עטופים במבנים של כסף טהור, וצורת התפילה הייתה שונה משל האשכנזים.

במקווה, מותר היה להיכנס לאכל ארוחת בוקר צנועה עם הרבה לחם יבש, לא טרי, והתלמיד צריך היה להתרגל עד שעת הצהריים 12:00-1:00. אסור היה לגעת בירק של גן הירק או בפרי הפרדס או בגני עצי-הפרי בעונתם. התלמידים למדו בכיתה א' או ב', לפי הצורך. אחת לפני הצהריים ואחת אחרי. ב-ג' עבדו יום שלם, כי היו כבר מומחים והיו לפני בחינות הגמר, לכן קבלו ימים חופשיים שלמים להתכונן לקבלת התעודה.

כאמור, המאפיה הייתה בחצר, וריח הלחם התפשט וגירה… אנשי  שתי הכתות הגבוהות המציאו פטנט: הם לקחו מלמד- מקל חד וארוך, כ- 3-4 מטר והעבירו דרך החלון שהיה מוגן בברזלים עבים, אבל היה רווח בין הברזלים להשחיל ככר לחם חם וטרי. כאמור, הייתה משמעת, אבל…

מאור ללילה היה חשמלי, שהיה ניזון ממוטור ענק, שעבד על סולר. לפני כיבוי אורות היה נותן 3 סימנים ומכבה את החשמל. אז המורה הבכיר (המחנך) היה מופיע עם מנורת נפט לבקר את התלמידים במיטתם. בהמשך אכתוב על נושא הבידור…

הפועלים

היו פועלים שנשלחו ע"י הזרמים שמהם הגיעו להתיישבות. הפועל הצעיר, כדוגמת דגניה א', דגניה ב', או למושב דוגמת נהלל. אחדות העבודה, שהקימו חבורת התיישבות של משקי ענק על-שם טרומפלדור קטוע היד, שהגיע ארצה עם חלוצים. הוא היה קצין קבע בצבא הרוסי, ובהגיעו לארץ התאכסן בתל חי, על-יד כפר גלעדי. קבוצת ערבים שבאו מכל הגליל התקיפו אותם והגיבור יוסף טרומפלדור נפצע בבטנו ומת. האמרה,לפני מותו, "טוב למות בעד ארצנו" עברה לכל הנוער, בתור סיסמה של כל תנועות הפועלים. בימים ההם היה עוד קצין, זאב ז'בוטינסקי, והוא היה קצין בצבא הבריטי, והתנגד לשלטון המנדט. סיסמתו, ארץ ישראל משתי גדות הירדן, רק לעברים בלי אנגלים וערבים. היישוב בארץ קרא להם רביזיוניסטים, ותנועתם תנועת בית"ר. להם היו 2 פורמציות צבאיות: אצ"ל – ארגון צבאי לוחם, ולח"י – לוחמי חירות ישראל (קבוצה קטנה ומאד קיצונית). הארגונים הללו עשו פגיעות ואחר כך ברחו לישובים של אנשי ההגנה, והתפזרו ביישובים השקטים בתוך האוכלוסייה, והם היו הסובלים. אבל עצם הגזל שגזלו מהנוער ומהחלוצים וסילפו את השם של טרומפלדור וכל חודש אדר עלו לקברו ולקברי חבריו. קבוצות אלה פחדו להתנגש איתנו, ובחיפה שנחשבה עיר הפועלים לא העיזו להיכנס.

סינמה "עדן"

בתל-אביב, ברחוב יהודה הלוי 2 בעלי יוזמה בנו בית ראי-נוע כי אז הסרטים היו אילמים והסריטו בכמה הסברים באנגלית, אח"כ המציאו את הפס-קול בסוף שנת 1930. תלמידי כתה ב' והמחלקה הגבוהה היו מסדרים את מיטותיהם כך שהמדריך יחשוב שהם במיטה והיו הולכים ברגל עד תל-אביב, והיה עליהם לעבור את שכונת המוגרבים בלילה. חלק מהם שמרו עם רובים, והסדרן או אחד מהבעלים נתן תמורת כרטיס כניסה אחד ל- 5-10 תלמידים להיכנס חינם. בימים ההם היו מציגים 2-3 סרטים בהמשכים כמו "טרזן" "מתחלף סרוגוף" ועוד. ברור שלא החסרנו, ומי שלא הספיק לראות היו מספרים לו את ההמשך.

בכל תל-אביב לא היה מקום ציבורי לחגיגות, תיאטרון, ולא מגרש לכנסים. רק חצר הגימנסיה הרצליה. הציבור רצה קודם לבחור הנהגה מדינית מחוץ לממשל המנדט האנגלי. תושבי הארץ הותיקים שנקראו ימניים, מפלגות הפועלים שהיו כבר אז כמו הפועל-הצעיר, אחדות העבודה ימין, אחדות העבודה שמאל, והקומוניסטים שהיו בלתי לגאליים מטעם המנדט ואסורים – כל מפלגה התאספה בתחילה לחוד ואז התאספו כולם יחד על מנת לבחור הנהגה לישוב ,ועד לאומי. הויכוחים היו מאד מאוד חריפים לפעמים הגיעו למלחמות ידיים. בקיצור, מימין רוקח, הפועל הצעיר שקולניק (אשכול), אחדות העבודה דוד בן גוריון ויצחק בן-צבי והרב מימון חוץ מרוקח. שאר הנבחרים היו כבר חברי הסתדרות הפועלים שנוסדה כמה שנים קודם לכן. הם החליטו להטיל כאין מס שכל אזרח ישלם להחזקת היישוב העברי "כופר היישוב", וזאת בשביל הוצאות ההגנה והחינוך. הכול היה מאד בצמצום, שכן היישוב כולו עני היה בכסף, לדוגמא שכר פועל, אם מצא עבודה, 15-20 גרוש, היינו בלירה אחת 100 גרוש.

בשלוש שנות לימודי ב"מקווה ישראל" השתלמתי בגידול ירקות, ובמשתלת עצי פרי. אז התחילו בארץ לנטוע פרדסים ואני מצאתי עבודה בהרכבת עצי-הדרים, ואז התחלתי גם לעשות נבטים ולשתול אותם. הצלחתי גם לחסוך קצת כסף, ותמיד חלמתי על חקלאות, ושיהיה לי חצר משק כדוגמת חצר של איכר גרמני. אבל אז החלום לחוד והמציאות הביטחונית לחוד….

חברון

הערבים אירגנו קבוצות שונות, כנופיות. אחת מהן ביצעה את הטבח בישוב המעורב מזה דורות בעיר חברון. הם ממש שחטו את כל הישוב היהודי…

היות ואני ממשיך בכתיבתי, נזכרתי שהיום ט"ו בשבט, ואציין בקצרה את חג האביב וחג הנטיעות. אצלנו ב"מקווה ישראל" היה החג עוד יותר משמעותי כי ביום זה היו אורחות, תלמידות הסמינר למורות "לוינסקי" מתל-אביב ותלמידות מהכיתות היותר גבוהות מהגימנסיה הרצליה. והיה מאד שמח מבחינה חברתית, ואם לא היו גשמים עזים גם שתלו ונטעו.

פורים

לפני פורים היה יום עליה לגליל העליון לקבר טרומפלדור וחבריו. זה היה קדוש לבני הנוער פרט לרביזיוניסטים אשר גזלו את שמו, ולא העיזו להופיע שם בזמן הביקור שלנו… חג הפורים נחוג בתהלוכה ססגונית של ראש העיר של תל-אביב, דיזינגוף, רוכב על סוס לבן שאחריו כלי רכב שונים עמוסים פרחים, ואנשים אשר הביעו את הישגיו של היישוב העברי. אגב, מדי שנה רחובות העיר התארכו ונבנו רחובות חדשים, והתהלוכה עברה מרחוב אלנבי לרחוב בן-יהודה, ועל המדרכות ועל גגות הבתים המוני בני-אדם…

בשני ערבי לילות פורים הקים הרקדן אגדתי, כשמו כן הוא, "תערוכה", ותמורת כרטיסי כניסה שמכר קיבל סכומי ענק, שלבני עמך לא היה כסף לשלם. אחרי ביקורת העיתונים וההמונים, עשה ג'סטה וקיים עוד נשף יותר בזול…

שכונת בורכוב

השכונה נבנתה אז כקואופרטיב, כלומר שיתופי, אבל, היו בה רק 12 בתים, בינייני קבע.

בית אחד בנה רווק זקן, מורה לציור בגימנסיה הרצליה, שמו אל-דמע. אגב, הוא זה שהיה היוזם של תהלוכת הפורים בתל-אביב. אל-דמע בנה את ביתו קומה א', חדר ענק, ומרתף, שבו ישן וגם צייר את ציוריו. הבניין הוקם על 2 דונם מגרש, שכולו אקליפטוסים, שגדלו במהירות לחורשה. הוא הקים כמה שורות ספסלים פשוטים מלוחות, ומרפסת הבית שימשה לבמה. לעיתים היו מופעים של להקות "הקומקום" ואחר-כך "המטאטא", וגם אסיפות פוליטיות.

באולם העליון עמדה חבית גדולה עם ברזים של משקה קוניאק חריף. כשפתחו את המיכסה נראתה החבית ריקה… (פשוט היו בה קירות כפולים..) כל ליל שבת היו רוקדים. לא הרחק משם היה משק היעלות, חלוצות. אל-דמע היה גם מנגן….

חוץ לארץ

התפרסמה אז רשימה בין החברה לנסיעה מאורגנת לאוסטריה-וינה, לאולימפיאדת פועלים, לשוויץ-ז'נבה, לקונגרס הציוני, לצרפת ובחזרה. הסכום שעלה היה תחת ידי, והיה עלי לקנות חליפה כחולה אצל רוכמן, החייט הטוב ביותר בתל אביב. החליפה עלתה 6 לירות. ולא לשכוח להכניס לכיס "דג מלוח"… כלומר עניבה.

הגענו לוינה ואירחו אותנו בבית-ספר נוצרי, וביקרנו בתחרויות. הממשלה הייתה סוציאליסטית, אבל המצב הכלכלי היה קשה, אנשים היו מחוסרי עבודה והיו אוספים זנבות של סיגריות מהמדרכות, ומצד שני של הרחוב, בבתי-הקפה הידועים, הפונים לרחוב, גברות וגברים הנהנים מכל-טוב (והסבירו לנו שהם ברובם אחינו היהודים…) . משם נסענו לז'נבה שבשוויץ, לקונגרס הציוני, וסיירנו בערי והרי המדינה. ממש הוקסמנו מהיופי והניקיון… אחד מאיתנו קנה פרי דובדבן ופלט את הגרעין בצד המדרכה, ואזרח העיר העיר לו על כך… היה ממש כיף, כי אנחנו פראים באמת.

הגענו לפריז, צרפת. כמובן עניין הניקיון היה אחרת. התאחסנו במלון "דה פרנץ", אבל לא באנו לכייף, אלא לבקר במוזיאונים, שלא אציין את שמותיהם, אבל צריך עשרות ימים ולא ראינו הכול… ולא שכחנו ללבוש את החליפה הכחולה ולבקר ב – 2 מועדוני לילה, ב"מולן רוז" ובמועדון של הרקדנית המולטית.

ומרוב הבילויים עזבנו את צרפת הביתה…

וכל מה שראיתי, תמיד הבטחתי לעצמי, שבארץ יהיה כמו שם.

קבוצת הרועים

אלכסנדר זייד, אריה אברמסון, ופליישר מאנשי השומר, נפרדו מכפר גלעדי ועברו למערב העמק משמאל לטבעון שנבנתה, לפתח את גידול הכבשים. הצטרף אליהם גיסי אפרים אליאש, שכמה חודשים קודם לכן הלך לשבט בדואים באזור בית-שאן ללמוד. השבט שלט גם בעבר הירדן מזרחה. כשנודע לו קיום הקבוצה של זייד ואריה אברמסון, הצטרף אליהם. הם השיגו תקציב קטן ורכשו כ- 100 כבשים. אבל כדי להתקיים ומזון לעצמם ולילדים הם דללו עצי אלונים בשטח של קרן-קיימת ואת הגזם הובילו לחיפה למכירה להסקה. כל זה אומר שחיו במחסור.

בסביבת הגבעות בחודשי האביב היו עשבי מרעה, והם לקחו את העגלים ממושב נהלל לפיטום… יום אחד גיסי אפרים כינס את העדר הביתה ומנה אותם, וחסרה לו כיבשה. הלך בעקבות העדר, ומרחוק שמע קול הכיבשה והגיע אליה. היא רבצה בתוך בור בין עשבים גבוהים ולא יכלה לצאת ממנו. הוא חפר סביבה וגילה קיר בנוי. למחרתו, הגיעו כל החברים ופינו מסביב מעשבים, וגילו בית-קברות עתיק עם גלסקומות על שמות צדיקים ונשיאים מהארץ ומהמדינות השכנות. בית הקברות נחקר ע"י הארכיאולוג פרופסור מזר ועוזריו, ונקרא "בית שעריים".

קבוצת הרועים המשיכה להתקיים, שבראשה אלכסנדר זייד, אשתו וילדיו, ועוד כמה אורחים מזדמנים. אבל אחותי ובעלה אפרים, ובתם הקטנה עברו לאזור חדש…

גן-רווה

באחד הימים בא איש מדרום-אפריקה לאפרים, והציג עצמו כבן-דודו, אשר בשעתו חלק ממשפחתו היגרו מליטא לדרום-אפריקה. מבחינה כלכלית עשה חיל, אבל הוא לא השלים עם צורת השלטון של הלבנים על השחורים, והוא עם עוד שני שותפים עם סכום כסף נכבד החליטו לעלות לישראל ורכשו למעלה מאלף דונם לנטוע פרדס גדול. ובמציאות של הארץ לא היה קנה מידה כזה. הוא הציע לאפרים להצטרף אליהם. כמו-כן את הנטיעה והעבודה מסרו ל"יכין-חקל", חברה של הסתדרות הפועלים. השטח שנרכש מאפנדי ערבי, גובל מצד מערב עם מושב נטעים, ומושב בית-חנן. מצד צפון גבעות חול, ומצד מערב הים, כ- 2 קילומטר. אחרי בדיקות מצאו כמויות מים מתוקים לא עמוק, וחפרו 2 בארות מודרניים. לישוב קראו "גן רווה" על שפע המים. הם בנו בית גדול, 2 קומות ואולם חדר-אוכל והרבה חדרים ואורוות סוסים. אז עוד לא השתמשו בטרקטור, ועד שחרשו את האדמה עמוק, 60-70 ס"מ, ולפי תכנית פיזרו צינורות בטון להשקיה, ושורות עצים. אני, שגמרתי ב"מקווה ישראל" משתלות זריעה, נביטה, גידול כנות, והרכבות על כנות, לימון מתוק לאדמה קלה, חושחש לאדמה יותר כבדה.

אני קיבלתי משכורת חודשית נאה, וקיבלתי רשות להשתמש בחלקת קרקע לגדל משתלה בזמני החופשי. כמו-כן, כשהבניין המרכזי היה כבר בנוי, הקימותי גן-נוי לתפארת, כ- 200 שתילי ורדים. את התכנית קיבלנו מאדריכל גנים. ברצוני לציין שבתקופת חוסר עבודה זה היה המקום היחידי לעבודה עברית מכל הדרום, כי בכל המושבות עבדו רק ערבים בזול, והחלוצים היו מחוסרי עבודה.

חיה יולס

בשנת 1935 הכרתי את רעייתי שהגיעה מוינא (אוסטריה. אבל רוב הוינאים היהודים באו מגליציה).

בינתיים קם מושב חדש מערבה מנס-ציונה, וקראו לו "בית עובד". אבל אני רציתי רק לבנות בית ולא רציתי את כל חוקי המושבים. קיבלתי מגרש לבנות בית 3/4 1 דונם. ושילמתי מיסים כמו מושבניק. היה לי חסכון ממשכורת וממכירת שתילים משלי. רעייתי גם קיבלה כסף מהמשפחה שלה. הבית עלה 300 לירות עד הצבע, ועוד 30 לירות נשארתי חייב.

הבית היה גמור באמצע 1936 ומוכן לכניסה, בית נאה ומודרני. אבל בעיות הבטחון השתוללו אז. בודדים וכנופיות השתוללו דווקא בנס-ציונה, שמחציתה ערבית עם מסגד קדוש וצאחזות של בקים (רוזנים) בעלי סמכות בין הערבים.

הערבים פגעו ביהודים שבין הפרדסים, ובדרך בין נס-ציונה ובית-עובד לא היה כביש, ובחורף היה בוץ. אנחנו סללנו בכספים שלנו את הכביש, עד משק הפועלות של עדה מימון (פישמן), שהעלתה בנות מבתים טובים מצ'כיה וממרכז אירופה, וגייסה גם כספים מבעלי תעשיה ועשיריה. היא סגרה את הבנות בגדר-רשת, ושמרה על כשרות. ואני גייסתי בחורים להגנה. היא שמרה שבתות והרשתה לאמן בנשק. אחיה, הרב מימון היה נשיא מפלגת "המזרחי".

הגנה

לצרכי תחבורה היה לי סוס רכיבה "אציל". ביום הייתי עובד ב"גן רווה", שגדל והתפתח, ובערבים ובלילה, מדריך ב"הגנה". בתקופה ההיא הגיעו חלוצים, והושיבו אותם ב"גבעת מיכאל", מערבית דרומית לנס-ציונה, וקבוץ המאוחד דפנה מליטה 2 השומר-הצעיר. ובלילות החורף אותה שנה היו סערות וגשמים, וכמובן הם גרו באוהלים צבאיים מרופטים, וכל האוהלים התמוטטו. זה היה מחזה איום לראות את כולם כמעט עירומים ורטובים יורדים לכרם זיתים שלא הועיל להם עד שמזג האוויר השתפר…

רעייתי ואני כבר גרנו בביתנו החדש שגם היה מבודד. ואני הייתי שומר במיטה אקדח עם רימונים על כל צרה שלא תבוא….

באותה תקופה הפיקוד העליון גייס מכל הארץ בחורים לקורס בן 3 חודשים אי שם בעמק-יזרעאל. היה קשה לי לעזוב את אשתי הצעירה ועבודת המשתלות בגן-רווה לשלושה חודשים, וכל זה בהתנדבות ובלי כסף, והמרחק מהעמק לבית-עובד, כשתנאי התחבורה קשים וגם סודיים. הקורס היה צריך להסמיך מפקדים לכל רחבי הארץ.

יום אחד בנמל חיפה הגיעה אוניה מפולניה, עמוסה בחביות עץ, ובזמן פריקת חבית שהיה רשום עליה מלט, התגלה נשק. פקידי מכס אנגלים וערבים המשיכו לבדוק את כל החביות ומצאו רובים, אקדחים ומכונות ירייה. היות והיה חשש וגם חשד של מרגלים ומלשינים, פורק הקורס, ואז הצבא הבריטי התחיל לערוך בקיבוצים חיפושים ולחפור אחר נשק.

מותו של חיים יפה

גם בגן-רווה קרה אסון, שהמייסד, קרובו של אפרים מת מהתקפת לב והשאיר אחריו בת בן ואישה. הוא למעשה היה הנמהל של המפעל. תוך זמן קצר התחלק בין שלושת השותפים, פוליקנסקי,שירמן ויפה, וכל אחד קיבל את חלקת הפרדס שלו. אני המשכתי, לא לאורך זמן, לעבוד בגן-רווה, והתמסרתי לחצר שלי. 3/4 1 דונם – לשתול לשכלל ולנטוע, חורשה של אורנים, גדר חיה לאורך הדרך לנס-ציונה, וכל מיני עצי פרי: תפוחי עץ, שזיפים, אפרסקים, ומשמש. והשארתי מקום פנוי ללולים.

נסיעה לחוץ לארץ

את הקורס למפקדים לא חידשו. יום אחד קראו לי לחיפה והודיעו לי כי עלי לעלות בעוד יומיים על אניה רומנית ואת ההוראות תקבל אחר-כך. חזרתי לבית-עובד להודיע לחיה , וגם שהיא תצטרך ללכת יום-יום ברגל בדרך לא סלולה לעבוד עבודה לפי העונה, עבודת כפיים שבחלקה קשה. חזרתי לחיפה וקיבל אותי שאול מאירוב מקבוצת "כנרת", גיסו של אליהו גילמדה, המפקד העליון של ההגנה. הוא נתן לי כמה לירות, לא הרבה, והעלה אותי על האוניה אחרי שהסתודד עם סמל האנייה (הכלכל). הסמל הכניס אותי למחלקה ראשונה בתא שינה סוג א'. מה שנכון, הפספורט היה מסודר אצלי מנסיעתי הקודמת לוינא.

בטרם הפלגת האנייה הופיעה קבוצת אנשים צעירים תחת שמירה של שוטרים ערבים זעומי-פנים, והתברר שממשלת המנדט מגרשת מהארץ קומוניסטים. והכרתי בינהם, שרובם מבני 2 הקיבוצים של גבעת מיכאל של השומר-הצעיר, מאז ליל הסערה בחורף לפני כשנתיים. השוטרים זרקו להם כמה פיתות וסרדינים. הם הכירו אותי, ואני שמחתי לתת להם איזה סכום, לא גדול, שיקנו להם תוספת מזון, כי הם נחשבו לאסירים גם באנייה, עד שהגענו לקונסטנץ-רומניה, ומשם נשלחו לארץ מוצאם פולניה… וקרוב לוודאי שנעלמו עם השואה או לרוסיה-סיביר….

אני ירדתי ברומניה, שם חיכו לי ונשלחתי למלא תפקידים שגם כיום אסור לי לכתוב עליהם. וכך עברתי מרומניה לפולניה, לטביה, עד גבול רוסיה. למרות שהייתי בקרבת ארץ הולדתי, ליטא, נזהרתי מלהיכנס, כי בפספורט שלי היה רשום מקום הולדתי בשפה האנגלית. בהיותי בלטביה מצאתי את קרובי משפחת גיסי יוסף. שתי אחיות ואח צעיר, שהיה רביזיוניסט בית"ר, מאנשי ז'בוטינסקי.

שהיתי באירופה כחודשיים, ומלאתי את כל המשימות. נסעתי באיטליה לאורכה, עד ברינדיזי, נמל צבאי, ועליתי על אניה ארצה.

מנחם

בחודש נובמבר 1937 נולד מנחם, האבא שלכם, והתחלתי לתכנן למשק. ברצוני לציין כאן כי מסירות למולדת והגנה, לא הולך יחד עם חיי משפחה ואין לקשור יחד עיסוק במשק, גידול עצים, ובעלי חיים עם מה שחברי בהגנה עשו.

גן ירק

בימים שסבתא שלכם נשארה לבדה עם תינוק, מצב של חוסר עבודה העיק על היישוב בכללו. אז הובאה לידי הצעה מהמרכז החקלאי לקחת חלקה המתאימה לגידול ירקות על-מנת להעסיק הרבה נשים נשואות עם ילדים שממש קרובות למחסור.

לקחתי אדמה מתאימה עם באר מים וגייסתי את הנשים וכמה גברים, ותוך כמה חודשים השטח הצמיח שפע ירקות לפי העונה. קודם הם קיבלו לעצמם ולמשפחתם, ושאר התוצרת נמכרה. כמובן שאני קיבלתי משכורת חדשית שתספיק לנו- לאישה ולמנחם, ובלילות הייתי מדריך בנשק בסביבה כולל המשק של עדה מימון פישמן, הנקרא משק הפועלות "עיינות".

יום א' כ"ג בשבט 21.1.95

אני מפסיק את כתיבת הזיכרונות שלי כי קרה אסון גדול בארץ. הקיצונים של אויבנו הערבים הפעילו שני מתאבדים, שפוצצו בצומת בית-ליד בשרון לפני נתניה על מאות חיילים רובם המחכים לחזור ליחידותיהם אחרי חופשת השבת שלהם והרגו 20, ולמעלה מ- 30 פצועים, בחלקם קשים, ואין לי כוח להמשיך ולהתרכז  בזיכרונות…

ובכן בשנות השלושים ושש שבע המאורעות היו חריפים, פגיעות של כנופיות ערבים, כתוצאה מהסתה של המופתי של ירושלים, חוסיני. בכל אזור בארץ היו מפקדי הכנופיות שפעלו באזורם ובפסי הרכבת חיפה-יפו. הנציב העליון הקים יחידות צבא מובחרות שהובאו מאנגליה להלחם בהם, אבל בהגנה לא נלחמו בצורת יחידות גדולות כיוון שלא יכולנו להופיע בפומבי ואולי גם בידעינו שהממשלה הבריטית תאסור את אנשינו.

וינגייט

בין הגנרלים האנגליים היה אחד ששמו וינגייט. אדם מיוחד עם תאוריה צבאית ואוהד יהודים. הוא בא בדברים עם כמה אנשי הגנה מרכזיים והוחלט לגייס את בנינו בגיל ה- 16 ומעלה ולרכז אותם בקיבוצים הגדולים ולהפכם ליחידות לוחמות תחת פיקוד מרוכז של יצחק שדה ויגאל אלון, פלמ"ח שמם, פלוגות לוחמות. נוצר כח לוחם בצורה צבאית. הם עזבו את משפחתם לצרכי אימונים, בלי חופשה, חיו בדוחק, אבל נהפכו ללוחמים ממושמעים ואמיצים, עם הכרה של צבא. כמובן, אני לא יכולתי להצטרף אליהם כבעל משפחה, והייתי חייב לדאוג לקיום, וגם לשמור על מה שגידלתי על-יד הבית.

גן-רווה

כידוע, עץ הדר – 4 שנים אחרי ההרכבה מתחיל לשאת פרי. אמנם לא כל הפרי מתאים למשלוח לחו"ל, אבל צריך לבנות בית-אריזה וקבוצץ עובדים באריזה. אני למדתי דווקא מאורז ערבי את האריזה, שזה ענף מובחר שהיו חותמים חוזה עם חברת הייצוא ל- 100 ימים של עבודת משלוח הפרי תמורת 80-100 לירות לעונה. סכום זה יכול היה להספיק לקיום בינוני לשנה, ורעייתי גם עבדה בקטיף, וכך התקיימנו. קניתי 2 עזים לחלב וזוג ברבורים (שדומים לברווז), והביצים לאכילה. קניתי תרנגולת שרוצה לדגור על ביצים, וכך הקדשתי משק בית קטן לאפרוחים.

בשנת 1940 פרצה מלחמת העולם השניה, ואנגליה וצרפת נכנסו למלחמה. ריקנות ופחד לעתיד…. כמובן שתוצרת הפרי נשארה על העצים, אבל היה צריך להשקות את העצים שלא ימותו, ולא היה כסף לתשלום עבור חשמל לבארות המים…

1942

האויב הגרמני עם מוסוליני האיטלקי, כבשו חלק ניכר מאפריקה, והיה חשש שיתקיפו את מצרים. כמו כן היה חשש כי הגרמנים יתקיפו דרך תורכיה, שהייתה ניטרלית על-מנת להגיע לעירק ולאירן (פרס), ולהשתלט על שפע הנפט. אז הלוחמים בבנות-הברית, אנגליה וחלק מצרפת החפשית, החליטו לארגן כח חדש הנקרא דיויזיה 8, דרך ארץ ישראל לכוון לבנון-סוריה. בהמשך גם ארצות-הברית הצטרפה אליהם, והפעם סוף סוף פנו למוסדות שלנו, הוועד הלאומי, וביקשו שנשתתף, אבל לא תחת דגל עברי, וזה לא קיבלנו. הם פירסמו את הגיוס ובודדים מהיהודים התגייסו. בנו של הקרוב של אפרים, חיים יפה – הרי יפה, שהיה אזרח דרום-אפריקה, התמנה בתור מפקד היחידה שהפליגה על אניה לכוון אירופה, והופצצה על-ידי איטליה. יפה וקצינים עוזרים שלו הצליחו להציל את רוב החיילים, 500 המגוייסים. כמו כן הצעיר משה דיין היה מורה דרך לחיילים האוסטרים על גבול לבנון וקיבל פגיעה בעינו, נשאר רואה בעין אחת. כמו כן יצאה קבוצה של 22 ספורטאים ימיים בפיקודו של חברי בן-ציון יופה, והם נעלמו על-יד חופי לבנון, והיה חשש שבחופי לבנון החזיקו הצרפתים מאנשיו של היטלר בצרפת. ובארץ, המוסדות שלנו לא הסכימו לערוך גיוס לצבא בנות-הברית, אלא אם יצויין צבא ארץ ישראל ולא פלסטין.

נהגים עם מכוניות משא

בשנות המלחמה הראשונות לא היו כמעט נצחונות של בנות-הברית. חסרו גם כלי רכב, משאיות כבדות ליחידת הפלישה לסוריה ולבנון, מדמשק לכוון ארצות הנפט עירק ואירן. המוסדות שלנו הציעו שאנחנו נגייס כלי רכב תמורת תשלום חודשי, ולהתגייס בתור חיילים בבגדי צבא, שיכולים להשתחרר כל 6 חודשים. וכך נוצרה היחידה 479 בפיקוד של קצין אנגלי. וכל זה היה סוד שהגיע אלי. בארץ לא קטפו הדרים וכמובן לא היה ייצוא לחו"ל. לאחי היה אוטו חדש כמעט שקנה בתשלומים, GMC. בארץ המצב הכלכלי היה קשה. המוסדות גייסו קודם מהקיבוצים שבצפון, וחברי הגנה בעלי מכוניות. באתי לאחי בהצעה שאקח את האוטו שלו וארשום על שמי, אחרת החברה תקח ממנו כי לא שילם כל חודש… והנחתי שייקח כמה זמן עד הגיוס ואני אלמד נהגות בינתיים.

והנה קיבלתי הודעה להופיע עם האוטו ליום 8 ביוני 1942, ואני לא יודע לנהוג באוטו… גם לזה בא פיתרון, כי לכל בעל אוטו צריך להיות עוזר נהג, סקנד-דרייבר. שמתי עין על שפע העוזרים וקראתיו אלי ואמרתי לו שינהג כי היד כואבת לי, והוא שמח והיה גם נהג טוב… ואני עוקב אחרי המהלכים… הגענו עד גשר בנות יעקב. המרחק לפי זכרוני 60-70 ק"מ, אבל הדרך היתה קשה כי הם פתחו תעלות נגד טנקים והיה צריך לסתום וליישר את האדמה…

והנה ממולנו חומה צהובה ושרופה מהשמש ולרגליה פרוש שטיח אדם והרבה אנשים דורכים. זה היה שטח עצום של פרי משמש בשל, שבגמר הדריכה הפך לעור. המתוק במקום סוכר והמשמש בתור מזון יחד עם שמן זית, מזה האוכלוסיה התקיימה.

נכנסנו לתוך דמשק. העיר היתה כמעט ריקה, ואנו הסתדרנו במחנה שהיה מקודם מחנה צרפתי, והיו בו חיילים דרוזים מוזנחים. לבשתי בגדי צבא, ולמחרתו קיבלתי סידור עבודה לנסוע לבית חרושת למלט. עליתי על האוטו הכנסתי למהלך ונסעתי, וכך למדתי לנהוג עם שגיאות.היה לי חבר מראשון-לציון, נהג ותיק, שהדריך אותי לפי שאלותי…

ובכן, אנחנו היינו הפלוגה היחידה, כי עוד לא היה רכב אחר. אחרי זמן, כשהצטרפה ארצות-הברית למלחמה, הם הגיעו עם רכב חדש משלהם. את הדרכים והגשרים על כל נחל או נהר היה צריך להרחיב, כדי שהטנקים יוכלו לעבור. גדודים של הודים עשו את העבודה, ובתי החולים היו של אנגלים- והודים נוצרים, שבצבא הבריטי היו יחידות עצמאיות. החזיקו את טובי הרופאים והאחיות על חשבון בעלי האחוזות ההודיים שתחת שלטון אנגליה.

ובכן, הפלוגה 479 היתה מוכרת בכך, שאת כל עיניני התחבורה הוציאה לפועל. משכורתי בתור חייל, 7 או 8 לירות, עם פנקס צבאי, הספיקה לי להוצאות קטנות, כי האוכל הצבאי היה טוב ומספיק.

בתוך דמשק, לתושבים חסר הכל, ומסעדות היו אסורות לצבא מחשש למחלות מדבקות. הבינינים של השלטון הקודם העומדים אולי אלפי שנים, מתקופת הממלוקים העותומנים.

החמאם

בית המרחץ בדמשק ובעיר חומס היה כמו מועדון. אתה נכנס בבוקר, מתרחץ תחת אדים לוהטים, נח, מזמין כיבוד ואולי גם צהריים ונפגש עם חברים, מסורת מזרחית. עם יהודי דמשק לא נפגשנו. לראש השנה ולחג פסח נסענו לבירות לבית תפילה מהודר, והיהודים היו עשירים בנוסח ספרד.

הדרך מדמשק לבירות הררית וסיבובים מסוכנים, ויש כמה ישובים ווילות נהדרות, ובעיירה זחלה, שנמצאת בתוך כרמים של יין ומאכל יש בתי הבראה שמהקירות זורמים מים, ממש לא יתואר, וכמובן ארק זחלאוי משובח, המפורסם בכל המזרח.

תוך זמן קצר יחסית נהייתי נהג עם ניסיון. אחרי שעברתי הרים וגאיות, ולמען שיהיה ברור כי בחודשי החורף, עם רדת השלג הראשון, האזור מדמשק עד בירות כמעט סגור, ואם היה הכרח לנסוע הרכבתי שרשראות על הגלגלים האחוריים. התושבים –  נוצרים, דרוזים ומוסלמים, מכינים הרבה בשר-קפוא. הם שוחטים כבשים לכל החורף.

הייתי שני חורפים קרים בדמשק, בראיאק – שם היה המרכז שלנו אחרי שסולל-בונה הקים מחסני ענק ומחנות לצבא – אנגלים, אוסטרלים, ניו-זילנדים ואח"כ צבא ארצות-הברית. בשנת 1943 היה חשש שהגרמנים ואיטלקים יכולים לתקוף את מצרים, ופיקוד המחנה שלנו קיבל אזהרה, שיתכן ואנחנו נתקדם לעירק לפתוח את החזית. היות והאוטו שלי היה גדול, העמיסו עליו פחי בנזין, וככה נשאר כמה ימים במחנה. היו לי חששות, שכן מספיק פגיעה בפח אחד ואני עולה השמימה. וקרה מזל, שבנות-הברית הביסו את הגרמנים והאיטלקים וירד המתח.

נשמנו לרווחה, כי דאגנו למשפחתנו בארץ, ולכל היישוב העיברי. אבל מחנה 8 (כך קראו את חזית עירק ואירן), היה מלא פעילות – מחסני הענק בעיר ריאק היו מלאים מכל טוב צבאי ומזון לאוכלוסיה ולצבא. הורגשה השתתפותה של ארצות-הברית. הקשר לבית גם הסתדר וקיבלתי חופשה ל- 2-3 ימים. אבל הנסיעה ברכבות מדמשק או בירות (הרכבת היתה למצרים ועברה דרך רחובות, לא רחוק מבית-עובד), היתה לוקחת את כל ימי החופשה. לעומת זאת, מחנה 8 היה קשור עם מחסני סרפנד, הגובל עם ראשון-לציון. לעיתים היו שולחים מכונית שלנו להביא דברים או משא משם. אז היה גם תורי עם המכונית. בקיץ, דרך בירות-חיפה-מצרים, ובחודשי השלג בחורף, דרך חמה ללבנון לאורך שפת הים, בלי הפרעות של שלג.

בנות-הברית הקימו פסי-רכבת מבירות לאורך חוף הים צפונה לבעל-בק, ולגבול תורכיה. נזכרתי בעוד מחנה פליטים… בתחילת מלחמת העולם הראשונה, התורכים, שהיו עם גרמניה ובית הרסבורג, אוסטריה וגליציה, חשדו בתושביהם הנוצרים הארמנים, וטבחו למעלה ממליון ארמנים. את מעט השרידים העבירו למחנה מעבר בלבנון. מחנה פליטים זה, גדל עד מלחמת העולם השניה בשל ריבוי טבעי, וכעת הם מתכוננים לרוסיה של סטלין, שהציעה להם מדינה – "ארמניה", וכעת הם עובדים בשכר להגן בסביבות האגמים מיתושי אנופלס, המביאים אחרי עקיצתם למחלת מלריה חזקה עם חום גבוה.

לבנון, על הריה ויערות הארזים שלה, בזמן האימפריה התורכית המוסלמית היוותה ארץ מגורשים נוצרים על כל עדותיהם, וכל עדה אחרת שאינה מוסלמית. והעדה היהודית ישבה בבירות, והיו עיירות לאורך חוף הים עד גבול תורכיה. חלק מתושביה הגברים היגרו לארצות-הברית וארצות דרום-אמריקה על-מנת להרוויח כסף ולחסוך, ואחר-כך חזרו ללבנון ובנו ווילות יפות וגני עצי-פרי.

המנדט הצרפתי הפסיק לפעול, ובנות-הברית התכוונו, בגמר המלחמה לערוך בחירות דמוקרטיות. בסוריה ממשלה משלה ובלבנון ממשלה לחוד, ועל זה בהמשך הכתיבה…

כזכור, מדי פעם ביקרתי בבית-עובד, אצל חיה, הסבתא שלכם, ומנחם אביכם, שהיה כבר בן 5 שנים. הם התקיימו טוב, וכל שבועיים היא היתה נוסעת לתל-אביב לקבל כספי תשלומים עבור שימוש במשאית ובתוצר החלב מ- 2 העזים, מהברווזים וביצותיהם, והעצים גדלו בחצר… הם לא סבלו ממחסור אלא מבדידות, שכן מיקום הבית מרוחק ממרכז הכפר, ומסביב ערבים חשודים.

יום אחד נקראתי במחנה שעלי לנסוע להר הדרוזים ג'בל אל-דרוז, בלב סוריה. הר ענק עם בינינים משונים, כי ההר היה המרכז הדתי והשלטוני. הדרוזים מדברים וכותבים בערבית, אבל הדת שלהם סודית ורק זקניהם יודעים ונזהרים מלהפיץ אותה. אבל התורכים, שהם מוסלמים, ניצלו אותם לצבא שלהם, וגם הצרפתים השתמשו בהם במנדט הצרפתי, אבל עם כיבוש צרפת ע"י הגרמנים, לא היו בטוחים בסוריה למי הם נוטים. העמיסו כמה רהיטים וחפצים על האוטו וקצין אנגלי התיישב על-ידי ופקד "סע", ולא גילה לי לאן…. נסעתי לכל אורך סוריה, עברתי את העיר חומס, עיר גדולה עם בתי קומה אחת ובנינים ישנים על חוף נהר גדול, עם מים מתוקים, אבל לא מנצלים את המים להשקיה בשדות בסביבה, בקיצור, עיר מפגרת.

"תמשיך", פקד הקצין, ואני נוהג לבדי 600-800 ק"מ. עם החלפת הנוף וטיב הקרקע היבשה והשרופה מחום השמש, מתגלות לעיני עתיקות ועמודים גבוהים בשטח רחב, ומבנים משונים ומעוררי כבוד. בעל-בק מימי הרומאים. נסענו עוד כמה קילומטרים לעיירה בינונית ושם פרקתי את הקצין האנגלי ואת חפציו.

האזור הקיצוני הזה הוא מקור לגידולי סמים, אז לא ידעתי, אבל אחרי גמר המלחמה זה התפרסם. נעמדתי דום בפני המבצר ועתיקותיו, איך בימי הרומאים הייתה היכולת הטכנולוגית… עמוד חצי שבור ובתוכו עבר חוט ברונזה שאיחד את  חלקי העמודים, ועובי הברונזה 30-40 מ"מ , כיצד הגיעו קירות המבנים לגובה עצום כזה וכו'…

בפקודת הצבא לא ניתן היה לנסוע ברכב צבאי בודד בדרכים בשעות הלילה. נשארתי במחנה מעבר של הצבא עם המשאית וקיבלתי מזון ושינה, ולמחרתו נסעתי לאט חזרה לדמשק ב- 2 או 3 ימים, והספקתי לראות וללמוד.

חלק מחברי הנהגים נסעו דרך המדבר לקירבת עירק. דרך קשה עם אבק, ונסעו בשיירה כדי שאוטו אחד לא יאבד את דרכו ויעלם מחמת הרוחות והאבק… או משוד הבדואים הסורים. האוכלוסיה הסורית לא ידעה שלטון פרט לכמה מעשירי דמשק או שייח'י המדבר,  הגובל עם עירק.

מחנה 8 גדל והיו בו קבלנים יהודיים, שבראשם מנהל סולל-בונה, דוד הכהן שהיה נאמן (או ראש הריגול), וקיבל את ריכוז המחסנים בחצי הדרך בין דמשק לבירות, בעיירה ראיאק. חלק מהפלוגה שלי, ואני בתוכם, השתייכנו לראיאק, ומדי פעם הופיעו חיילים, אוסטרלים, ניו-זילנדים, וחיילים כושים מאפריקה לעבוד במחסנים. החיילים הכושים היו קצת פראיים, ואסור היה להם לשתות כהל ובירה, כי הם משתוללים.

למרות שמחנה 8 היה מורכב מבנות-הברית היו בו יותר ליברליים, אבל שנאו את האנגלים, וכל פעם שהשתחרר עם כלשהו באירופה מהגרמנים, למשל היוונים ותושבי האיים מסביב ליוון, הרכיבו יחידות וגדודים וצרפו אותם למחנה 8 המתפתח. כמובן שנוצרו גם מתחים עם הפיקוד העליון, כשגילו שחלק מהצבא הזה שייך יותר לצבא של סטלין. ואני רוצה לציין כיצד היו נוהגים בהם. ריכזו את כל מי שהיה במחנה והעמיסו את כל הצבא היווני, עם כל ציודם, על המשאיות שלנו, ונסענו על הכבישים על מנת שהתושבים ייראו הרבה צבא (כולל גם המרגלים), ונעצרנו בשטח ענק, אז פקדו לערוך מסדר. כשכל החיילים עמדו דום עם קציניהם, הופיעו מאחורה אנגלים ואוסטרלים, והורידו מהחיילים את נשקם וציודם של היוונים. אז פקדו עליהם לעלות על המשאיות, ושוב עשו סיבובים על הכבישים, ובאחד המחנות הריקים הורידו אותם תחת משמר כבד… ואנחנו חזרנו ריקים לראיאק. ובודאי שהאווירה היתה קשה…

אבל, הצטרפות האמריקאים לבנות-הברית גרמה למילוי המחסנים כולל כל סוגי הרכבים, ושהגיע סוף החוזה שלנו, קיבלנו רשות לעזוב עם המכוניות שלנו ולחזור הביתה.

כתב היד המקורי של אבא שלי

הזוית האישית

מאיה: אני וסבתי תמיד היינו מאוד קרובות. מגיל שנה עד גיל ארבע סבתא גרה אתנו וטיפלה בי כמו הבת שלה, מכווין שאבי חלה במחלה סופנית. מאז היא באה אלינו לפחות פעם בשבוע ולכן היה לי כל כך חשוב שאני והיא ניקח חלק בתכנית זו. אני מרגישה שבתוכני למדתי על כל העבר של המשפחה שלי והכי חשוב קירב ביני לבין סבתא.

רותה: אני רוצה להגיד בקיצור שמאוד נהנתי מתכנית הקשר הרב דורי, תכנית זו ניראת לי דבר מאוד חשוב ואני מקווה שזה יהיה בעוד בתי ספר זה מאוד מקרב בין הנפשות. היה לי מאוד חשוב לשמר את כל זיכרונותיו של אבי.

מילון

גן רווה
"גן רווה" – שם המועצה האזורית שבה אני נולדתי וגדלתי (מושב בית עובד שייך לה. מקור השם הוא מהתנ"ך. מוזכר בספר ישעיהו (פרק נ"ח פסוק י"א) "ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמיך יחליץ והיית כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו."

פיגוע בצומת בית ליד
פיגוע שהתרחש ב – 22.1.1995 בצומת בית ליד בשרון. פיגוע זה היה פיגוע התאבדות כפול בתחנת אוטובוסים מרכזית בו נרצחו 22 ישראלים ונפצעו 66.

ציטוטים

”אל תישכחני לעת זיקנה“