מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אל מחוזות ילדותי

סבתא ואני
דודי ליד הבית
חייה מלאי העשייה החוויות וההרפתקאות של סבתא שרה

אל מחוזות ילדותי – קריית מוצקין 1956-1953

נולדתי במרץ 1946 בבית חולים מולדה על הר הכרמל להורי משה וילנצ'יק ז"ל וצילה לבית סמולינסקי ז"ל.

אבי נולד בפתח תקווה בשנת 1915 אמו ציפורה נולדה במזכרת בתיה והיא בתו של יחזקאל לוין מ – 11 הראשונים ממייסדי מזכרת בתיה משנת 1880. אביו יצחק וילנצ'יק עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1906 מאוקרינה ליפו  ולאחר מכן התיישב בפתח תקווה .אמי נולדה באוקרינה בשנת 1910 בעיר קרמנצ'וק עלתה ארצה ב1925 עם הוריה שרה ואברהם סמולינסקי ו2 אחיה דוד וסיומה (שלמה) לאחר נדודים ברחבי הארץ , בשנת 1934התיישבו בקריית מוצקין .

שני אירועים נחרטו בזיכרוני בשנותי כפעוטה:

אירוע הראשון: התרחש בערך בשנת 1949 במלחמת השחרור. נשמעו בומים חזקים שמשות החלונות רעדו בחוזקה ואנחנו מתחבאים בחדר האמבטיה (שהיה חדר ביטחון) ואמי מחזיקה בזרועותיה תינוק שהוא אחי יצחק ז"ל. התנהל קרב סמוך לקריה כאשר יחידת פלמ"ח בלמה שיירה של כוחות ערביים שהיו בדרכם מלבנון לחיפה.

אירוע שני: התרחש  בשנת 1950 ארץ ישראל כולה כוסתה בשלג כבד וכך גם בחצרנו אמי הכינה לנו בובה ענקית משלג והיה משעשע מאד.

בית מגורינו ברח' יעל 29 נבנה ע"י דודי סיומה אשר הגיע ארצה קודם לכן. הבית בו 4 חדרים ומרפסת שנסגרה. בבית התגוררו הורי, אחי, סבי אברהם ודודי סיומה. החצר גדולה עם עצי פרי שסק לימונים תפוזים ירקות למיניהם תות שדה ועץ תות ענקי אשר צמח כסוכה ולול תרנגולות אווזים וברווזים ותרנגולי הודו. בפינת החצר היה מן מחסן קטן אשר נקרא בית הכביסה. היה שם פרימוס גדול אשר הבעירו בו אש ע"י דלק בערה (נפט) מעליו דוד גדול עם כביסה לבנה ומים לרתיחה .הכביסה החמה הוצאה ע"י מוט מעץ לקערה שטוחה וגדולה שנקראה "פיילה" ואמי בעזרתה של עוזרת מכבסת ידנית את הכביסה עם סבון קשיח ומרובע. כך היה שכל יום ראשון היה יום כביסה יום קשה מאד גם לנו הילדים שלא קיבלנו מספיק תשומת לב מאימא וכן האוכל היה שאריות של יום שבת.

חלק מרח' יעל שבו התגוררנו היה לפני קום המדינה מחנה צבאי בריטי ע"פ סיפורו של אבי ז"ל הרח' היה סגור רק בעזרת אישור ניתן היה לצאת. לאחר קום המדינה אוכלסו המבנים ע"י העולים שהגיעו מאירופה לאחר השואה. האוכלוסייה ברוב הרחובות בקרית מוצקין הייתה בעיקרה יהודים יוצאי מזרח אירופה.

הימים היו ימי "צנע" הייתה הגבלה בקנית מזון. לא היו מוצרים מוכנים לא היו מקררים חשמליים כך שכל יום היה אוטו קרח הירוק מצלצל בפעמונו וקורא לאנשים לקנות קרח. וכך גם אוטו עם כדי חלב ואז יצאו אנשים כל אחד עם סירו בידו למלא את ליטר החלב אשר לא היה מפוסטר. לכן היה צורך להרתיחו לפני השימוש. וזה יצר המון קרום מעל. והמון טרחה לאימא שהייתה חייבת לסנן החלב לפני השימוש אחרת לא היה בא לפינו.

בגיל 4 עד גיל 5 הייתי בגן ולאחר מכן למדתי בבית ספר יסודי אחדות עד כיתה ג'. אני זוכרת אותם ימים כימים מאושרים הייתי ילדה שובבה ועקשנית ואימפולסיבית שהתקשתה בקריאה, אני זוכרת את אמי יושבת עימי על המדרגות ובידה ספר "גוזלי" ומלמדת אותי לקרוא. הייתי כל היום בחוץ במשחקי ילדים. תופסת, מחבואים, עמודו ומלחמות בין קבוצות.

כמו כן נהגתי לעזור לאימא: הלכתי למכולת מידי יום ביומו, על מנת לקנות 2 ככרות לחם שחור במכולת הרחוקה ביותר, לחנווני קראו "יוינה" היה קטוע יד והוא ורעייתו עומדים מולי מאחורי הדוכן. ושאלו אותי מה בקשתי בשפת היידיש למרות שדיברו עברית (ואני לא ידעתי לדבר בשפה הזאת) וכאשר לא יכולתי  לענות קראו לי "שיקצה" בעברית גוייה. הגישו לי 2 ככרות לחם עגולות שכל ככר שמתי מתחת לבית השחי וחזרתי לביתי. כל יום חמישי אמי החלה בהכנות לארוחת שבת. ואין ארוחה ללא עוף ואז נתפסה אחת התרנגולות מהלול בחצר, אמי הניחה אותה בסל קלוע ואני הלכתי לשוחט שכל הדרך היא פרפרה בסל ופחדתי שתיחנק. לבסוף אצל השוחט גזר הדין בוצע כדת וכדין.

עיר המפרץ  1954-1958

בשנים אלו עברנו להתגורר ב"עיר המפרץ" (ישוב שלא קיים היום) רק שרידיו נשארו (הבית הבודד שלנו)

איור 1שרידי עיר המפרץ

 

מיקומו בין קריית ביאליק לקיבוץ אפק. אלו היו מקבץ של 8 בתים שהיוו רח' ראשי של עיר עתידית. ככר ובית פינתי שקומתו התחתונה נועדה להיות חנות. היה בית נוסף מרוחק מעט מהיתר בטבורו של שדה וזה היה ביתנו. המקום היה שכוח אל לא הייתה תחבורה נאותה ולא חשמל וכמובן לא טלפונים אבי נאלץ לרכב באופנים לעבודתו ק"מ רבים לחב' הנפט "של" (היום פז בכניסה לחיפה).

איציק אחי ליד שרידי ביתנו

הבית היה מוקף חצר גדולה וצמוד לבית התנוסס עץ אקליפטוס גבוה. הייתה מרפסת כניסה גדולה והיו בו2 חדרים מטבח ומרפסת אחורית היוצאת לחצר. שם היה לול תרנגולות ותרנגולי הודו שמאד פחדתי מהם. האכילו התרנגולות בתערובת שהיה בה חתיכות חרובים שאהבתי ללקט ולאכול עד היום ריח התערובת נשאר באפי. בחצר הגדולה היו ירקות לצורכי הבית. ויתרת הקרקע שימשה לגידול אבטיחים ומלונים. אשר בעת הוכרתם התגייסנו לקטיף ואז בחדר אחד בבית נערמו הערמות של האבטיחים והמלונים, ואבי היה מעמיס ארגז על אופניו והולך ברגל לקריות למכור לחניות. בבית היו לנו 2 כלבים בחצר שתפקידי היה לדאוג שלא תהינה להם קרציות.

מידי קיץ היו מגיעות שיירות גמלים וחמורים עמוסי אבטיחים ומלונים ושאר ירקות של שכננו הערבים מהכפרים טמרה ושפרעם בדרכם חנו בחצר ביתנו שתו מים ונחו ואנו הילדים השתעשענו ברכיבה על החמורים והגמלים.

בכיתה ד' למדתי בבית ספר דתי שהיה במעברה הסמוכה שהייתה על גבעה ונבנתה לעולים חדשים שהגיעו ארצה ולא היה היכן לשכנם. אחי היה בכיתה ב' הלכנו לבית הספר לשם וחזרה ותמיד בדרך היו מיני הפתעות לא נעימות , היה מבנה שבו היו שוחטים בקר  מראה מזעזע. ילדים היו מציקים לנו וזורקים עלינו אבנים. לפעמים היינו מגיעים לבית הספר והתריסים בצריף היו מוגפים ואז ידענו שאין לימודים. במעברה הייתה אוכלוסייה מגוונת מכל התפוצות הייתה לי חברה יוצאת מרוקו מאוד השפעתי גם רכשתי מבטא דומה טעמתי ממאכלים שלא הורגלתי להם ומאד אהבתי. המורים לא זוכרת את שמם היה מורה הודי מורה עירקי ותחיה המורה  המחנכת אשכנזייה שהטיפה בעד בן גוריון והשוותה אותו למשה רבינו. זוכרת אותה רזה בבגדים בהירים ושביס על ראשה צועדת בשבילי השדות החרושים לכוון הגבעה.

בשנה זו, חברי היו ילדי הישוב 4 בנים ו3 בנות בדרך כלל שיחקנו בשדות. ואכלנו מצמחי השדה כמו חמציצים גבעולים קלופים של שומר גבעולים של דרדר  דומים. שמורת אפק נמצאת סמוך למקום . אז זו לא הייתה שמורה אלה מקום פראי עם מים וצמחיה ומצודה מימי הצלבנים וזה היה ביתנו.

במרפסת שבכניסה לבית  היה ארון כלים של אבי, כלי עבודה למיניהם מסור, פטיש, מברגים צבת ברגים מסמרים. אהבתי מאד מה שנקרא פעם "עבודות של בנים" כך שאספתי לוחות עץ מארגזים ברזלים  גלגלים של עגלות ישנות ובניתי עגלה שההגה שלה היה 2 חבלים על ציר של לוח עץ ו2 גלגלים.  וכך התגלגלנו בירידה בכביש המשובש מבתנו לכוון הבתים האחרים בשמחה וצהלה. לא היו לנו משחקים, היו קוביות מעץ שאבי הביא מנגריה. ובובות מסמרטוטים. והיה עץ האקליפטוס שמידי יום טיפסתי עד צמרתו שם היה ביתי.

מכיוון שלא היה חשמל בישוב. היה גנרטור שהיה ממוקם בכיכר, היה מופעל ע"י משיכת חבל על מנת להפעיל את המנוע, וזאת בוצע בתורנות ע"י התושבים. כך שלא היה מקרר חשמלי. רק מקרר קרח בבית, קרח היה צריך להביא מרחוק היה בית חרושת לקרח בקרית חיים כ 6-7 ק"מ מביתנו כלי התחבורה שלנו היו אופניים, לאחר שקנו לנו אופניים משומשות היו שולחים אותי להביא קרח והייתי רק בת 9 שנים. היו עוטפים הקרח בשק מפשתן ומניחים  על סבל האופנים והדרך חזרה הייתה קשה לעיתים הקרח נפל ואו השרשרת נפלה עד שהגעתי בשלום הביתה.

בהיותי בכיתה ה' אושר לנו לילדי הישוב ללמוד בקרית ביאליק אחי ואני למדנו בבית הספר  הבונים אשר היה ממוקם באמצע השדה לפחות 4 ק"מ ממקום מגורינו. מידי בוקר הלכנו בשדות לבית הספר בקיץ ובחורף .  אני זוכרת את הבקרים של ימי החורף לבושים בטרניקים כחולים כהים ומגפים שחורים צועדים בשבילי השדות הבוציים וריח הגשם באפינו לכוון בית הספר. לפני הכניסה לכיתות היה לנו טקס של הרמת דגל ישראל לקצה התורן ולאחר מכן התעמלות בוקר. אם כניסתנו לכיתה היינו עומדים עד בוא המורה שרים "אדון עולם" ויושבים. נוסף לכל מקצועות הלימוד היה לנו שיעור חקלאות היו ערוגות לכל כיתה שזרענו בהם גזר צנוניות חסה ועוד.

בכיתה שלנו היו ילדים שהגיעו עם הוריהם לאחר השואה. וילדים אחרים יוצאי מרוקו מצרים עירק והודו. חלקם יוצאי המעברות רוב ילדי הכיתה שכנו בשכונה שנקראת כורדני א', אלה שיכונים שניבנו עבור העולים. ואלה היו חברי הטובים היינו יחד בקן של הנער העובד היו פעולות חברתיות ועש לילה וטיולים בארץ היינו דור שלאחר מלחמת השחרור והיינו מושפעים מהפלמ"ח ומגבורתם של הלוחמים והתיישבות בארץ בקיבוצים, ובהתאם התלבשנו בבגדי חקי נעלים גבוהות חגורה צבאית למורת רוחה של אמי שתפרה לי שמלות שלא רציתי ללבוש בשום אופן.

בעיר המפרץ ראשון מימין אחי יצחק

אבי בנה את ביתנו לעתיד בקריית ביאליק במסגרת "בנה ביתך". ושם גרתי עד שנת 1962

אליק במסגרת "בנה ביתך

הזוית האישית

שרה פז נודדת למחוזות ילדותה, במסע עם נעם.

מילון

פרימוס
מכשיר לחימום ובישול עם בית קיבול לנפט

ציטוטים

”כשיש לך זמן, תחיה אותו!“