מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אלכס גורליק – סיפור העלייה לארץ ישראל

סבא אלכס ויובל
סבא אלכס לפני העלייה ארצה
האהבה לארץ ישראל
אבי מאיר, אמי מניה, אחי יורי ואני 1950

שמי אלכס ואני סבא של יובל, הנכדה הבכורה שלי. נולדתי לפני שבעים שנה בוילנא– עיר הבירה של ליטא. המשפחה שלי הייתה מאוד חמה ותומכת ותמיד דאגה לכול הצרכים שלי ושל אחי. תמיד הייתי מוקף בחברים וכמה שנים הייתי בחוג תאטרון שאפשר לי להופיע בערים שונות בליטא. אהבתי לקרוא ספרים ואני גאה בכך שילדי ונכדי עושים זאת ונהנים מזה כמוני. מלחמת ששת הימים שקרתה בשנת 1967, שנתה את כל התפיסה של יהודי ברית המועצות באשר לשייכות למדינת ישראל, העם היהודי. התחלנו ללכת זקופים וגאים במדינה שלנו ובמוצאנו. בשנות השבעים, הותרה עלייה לארץ במגבלות מסוימות, ואחר כך נפתחו השערים לרווחה. תהליך העלייה לארץ לא היה פשוט באותם זמנים, אבל סוף סוף בשנת 1973, קיבלנו את כול באישורים ועלינו לארץ ישראל. האישור הותר בתשלום כופר על לימודים אקדמיים. עליתי לארץ בגיל 24 חסר אמצעיים, אבל עם הרבה אפטימיות על העתיד.

ביום החתונה (1976)
בברית של נכדנו התאומים רני וגילי (2017)

הקמנו משפחה בארץ ישראל

את אשתי פאני, הכרתי דרך חברים משותפים שעלתה ארצה בגיל 18 לבדה ללא הוריה בשנת 1972. בשנת 1976 התחתנו. נולדו לנו שני ילדים – מאיה, אמא של יובל ומיקי. את ילדינו נהגנו לחנך ילדים אחראים, פתריוטים ותרבותים. ראיתי באופן מובן מאיליו שילדי ישרתו בצבא כחיילים קרביים. מאיה הייתה קצינה בצבא ומיקי היה אלחוטן בספינת חיל הים. רוב השנים שאני בארץ עבדתי בבנק כמורשה חתימה כמנהל מחלקת תיפעול. תקופה בחיי שלעולם לא אשכח, היא שמדי חודש ימים אני, משפחתי וחברי היינו יוצאים לטיולים מודרכים בארץ. תמיד היינו חוזרים עם חווית בלתי נשכחות וכשסיפרתי זאת לחבריי בעבודה הם היו מקנאים בי. אני פנסיונר מספר שנים אבל זה לא מפריע לי ולאשתי לצאת לטיולים בחול מידי שנה, להנות מדברים חדשים ולחוות חוויות חדשות. אני נהנה הנאה מרובה מנכדיי המקסימים ומשפחתי האהובה ולא מחמיץ שום הזדמנות לבילוי משותף איתם.

סיפור אישי – מלחמת לבנון הראשונה

כאמור, עליתי בגיל 24 וגויסתי לשירות צבאי סדיר כעבור תשעה חודשים. למרות שעשיתי שירות מקוצר (שנה אחת בלבד) הייתי חייל קרבי בגדוד תותחנים. שירתנו בסיני ומשם השתחררתי. עד גיל 45 עשיתי שירות מילואים בחייל תותחנים. אני לא אשכח שבשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה ואנחנו היינו בתעסוקה מבצעית בערבה. לילה אחד, הוחלט שהגדוד שלנו עולה ללבנון. הגענו עד אכזיב ובשעות הלילה על השרשראות נכנסנו ללבנון. התמקמנו על הגבעה לא רחוק משדה התעופה של ביירות. עיקר העבודה הייתה בלילות. הפצצנו מטרות אסטרטגיות וביום עשינו סיורים במקומות שהיו בשליטתנו. לא היה מספיק מים לרחצה וישנו עם הנעליים, אבל מצב הרוח היה גבוה כי עשינו עבודה חשובה מאוד. היינו בלבנון שלושה שבועות עד שחזרנו לבסיס אימונים בארץ. למזלי הרע, כשניקינו את התותח נפלתי מהקנה על רצפת אספלט ושברתי את עצם הבריח. במקום לחזור הביתה למשפחה, נלקחתי לבית חולים. לא רציתי להישאר שם והעדפתי החלמה בבית.

סיפור אהבה – ספורט משפחתי אהוב

מאז ומתמיד אהבתי לשחק טניס שולחן. כשהייתי נער שיחקתי הרבה. לאחר שעליתי ארצה במשך הרבה שנים לא הייתה לי הזדמנות לשחק,  אבל לפני בערך 25 שנים נרשמתי לקאנטרי קלאב גלי השרון בכפר סבא ומדי שבוע בערך שלוש פעמים אני נוסע לשם ומשחק עם חבריי שכמוני אוהבים את המשחק. את התחביב העברתי לילדיי ונכדיי ולפני כחצי שנה בתי קנתה לביתה שולחן פינג פונג וכך אני מעביר להם את המאסטר קלאס. כמובן שכולנו נהנים עד אין סוף.

מאסטר קלאס שאני מעביר ליובל

 

יובל מראיינת את סבא:

יובל:  סבא, ספר איך פגשת את סבתא לראשונה?

סבא:  הייתי עולה חדש במרכז קליטה, מספר חודשים בארץ. ביקרתי אצל חבר ילדות מכיתה א' שגר בפתח תקווה. הוא הזמין אותי לנסוע איתו להרצליה לבקר חבר שלו. שם היכרתי את סבתא, שעלתה שנה לפניי ממוסקבה. אותו ערב, כולנו יצאנו לתל אביב להופעה במועדון "צוותא". כעבור שנתיים, התחתנו.

יובל: סבא, ספר על חווית בלתי נשכחות, בבקשה.

סבא:  אני רוצה לספר על הנסיעה הראשונה שלנו – שלי ושל סבתא,  לחו"ל. לסבתא פאני בפריז,  בירת צרפת,  היה חבר ילדות עוד ממוסקבה. הוא הזמין אותנו לגור אצלו בפריז כמה שרצינו. אמא שלך, מאיה,  הייתה אז תינוקת בת שלוש,  אבל ההורים של סבתא הסכימו לשמור עליה. חבר של סבתא קיבל אותנו מאוד יפה והקדיש לנו המון זמן. ראינו הרבה דברים מפורסמים:  ביקרנו במוזאונים,  מועדונים,  הופעות,  נסענו לוורסאי, שזה ארמון של מלכי צרפת. שכרנו רכב ונסענו צפונה לחבל נורמנדי. חזרנו אחרי מספר שבועות עם הרבה חוויות וטעם של עוד. מאז, מידי שנה,  אנחנו משתדלים לנסוע לחו"ל וחוזרים עם המון חוויות.

יובל:  סבא,  האם ביקרת פעם בעיר מולדתך?

סבא:  ברור. לראשונה נסעתי בלי סבתא לפני עשרים שנה יחד עם אחי ואישתו. זה היה ביקור מולדת בלתי נשכח ומיוחד במינו. ראשית, נפגשתי עם חברי ילדות. נפגשתי עם כמה חברים שלמדו איתי באוניברסיטה. חוויה חשובה מאוד הייתה ביקור בבית העלמין היהודי,  שם קבור אבי מאיר ז"ל. בפעם השנייה היינו יחד עם סבתא לפני חמש שנים במסגרת טיול מאורגן במדינות הבלטיות. יצא לנו לבקר בעיירה ליטאית בשם טרוקי. המקום שבו אבא של סבתא נולד. היינו בקבר האחים היהודי שם נספו יהודי העיירה וביניהם גם כל המשפחה של סבא רבא שלך.

בכיכר האדומה במוסקבה

יובל: סבא, האם ביקרתם גם במוסקבה, עיר המולדת של סבתא?

סבא: עשינו טיול מאוד יפה בערים:  סנטפטרבורג ומוסקבה לפני כמה שנים. מומלץ לכולם מכול הלב.

יובל:  סבא, אמא מספרת מידי פעם שכשהייתה קטנה, אתם עשיתם הרבה טיולים בארץ. אתה יכול לספר?

סבא: כמובן. חבר של אחי היה מארגן טיולים בארץ לפי העונה. צפונה – דרומה. כול הטיולים היו מודרכים. מידי חודש – חודשים יצא אוטובוס. הילדים כולם הכירו אחד את השני,  כולם גם הכירו את המדריכה. לא היה מקום שלא יצא לנו לבקר בו. חברים בעבודה היו מקנאים בי אחרי ששמעו איפה טיילתי. עד היום, במפגש עם החברים הוותיקים,  אנחנו נזכרים בחוויות מהטיולים הללו.

בחתונה של מיקי (2016)

הזוית האישית

סבא: ביוזמתך, יובל, זכיתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי ושמחתי לחזור אל ספסל הלימודים ביחד עם נכדתי הבכורה והאהובה.

יובל: היה לי מאוד כיף להשתתף בתוכנית עם סבא וגיליתי המון דברים חדשים. נהנתי מאוד בביקור בבית התפוצות ויותר נהנתי עם סבא והיה לי מדהים.

מילון

הכיכר האדומה
היא הכיכר המפורסמת במוסקבה, ונחשבת פעמים רבות למרכזה של העיר ולמרכזה של רוסיה כולה.

ציטוטים

”פעם קראו לזה ציונות ואני מרגיש שהגשמתי את החלום הציוני“