מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אלופת הארץ בכדורת דשא לעיוורים

תמר וגלי כרמלי
סבתא עם המדליה
עיוורת שרואה אחרת

שמי תמר (תמי) פרנקל כרמלי. השם "כרמלי" נוסף לי אחרי שהתחתנתי עם עמוס, סבא של גלי.
שמותיי: תמר, רחל ושם החיבה שלי תמי. יש לי אחות קטנה בארבע שנים ממני ושמה אילנה.
שמות ההורים שלי: בלה ויואל.
נולדתי בפולין בעיר ברודי בתאריך הלועזי 19.12.39 והתאריך העברי שלי י' בטבת תרצ"ט.
בגיל שלושה חודשים הורי ואני ברחנו לארץ ישראל באנייה בשם "פולוניה" דרך הים השחור.
 
 
 
 
ברחנו בעקבות המלחמה שפרצה באירופה בספטמבר 1939.

האונייה פולונייה בשנת 1940

האונייה פולונייה בשנת 1940
 
 
העלייה לארץ באנייה פולונייה בשנת 1940
באותו חודש החלו הגרמנים להפציץ את העיר ברודי. אני ומשפחתי גרנו בעיר נתניה בבית משותף בעל שתי קומות. דיירי הבניין  ואיתם אבי היו עובדי משטרה. המשטרה סיפקה דיור לכל אנשיה. היו לנו שלושה חדרים ולכל חדר הייתה מרפסת קטנה. במטבח היה חלון מאוד גדול ויכולנו לראות עץ איקליפטוס ענק שעליו ישבתי וקראתי ספרים רוב הזמן. אחותי ואני היינו בחדר משותף ואני זוכרת שמיטתי הייתה מיטת קיר שביום קפלנו אותה לקיר ווילון היה סוגר עליה. מעל המיטה היה מדף עם ספרים. מכיוון שלא הייתה לנו מכונית רכבתי על אופניים שהייתי שואלת מהשכנים.
 
בשנים הראשונות חיממנו מים לאמבטיה בעזרת פרימוס שדלק עם נפט. לאחר מכן כבר הומצא דוד המים החשמלי. המקרר עבד על גוש קרח גדול שאבי קנה פעם בשבוע. הלכתי לבית ספר יסודי ישראלי בשם "חיים נחמן ביאליק". בכיתות ז' ח' עבדתי כבייביסיטר וגם בעזרה בלימודים לתלמידים מכיתות נמוכות. לאחר מכן סיימתי גם 4 שנים בתיכון ששמו "טשרניחובסקי".
 
זכורה לי מסיבת בת המצווה שלי, שכל המתנות היו ספרים (דבר שמאוד אהבתי). המשפחה שלי נהגה לבקר בחופשות קרובים בירושלים, חיפה ותל אביב. הבילוי המהנה ביותר לדעתי ולדעת משפחתי היה הים. בחורף אכלנו בשבתות חמין ובקיץ יוגורט עם מלפפונים, סלט ירקות ואבטיח. מה שהכי אהבתי לאכול היה ענבי מוסקט. שיר מיוחד שמאוד אהבתי היה "האמיני יום יבוא".השתייכתי לתנועת מכבי הצעיר ותנועת הצופים. בבית ספרי הייתי בנבחרת בית הספר של ריצה ל-60 מטר והייתי אלופת בתי הספר מנתניה עד פרדס חנה. במפגשי התנועות היינו בעיקר עוסקים בספורט ובמחנאות. תנועות נוער אלה כמובן עדיין קיימות.
 
את בן זוגי (עמוס) פגשתי במקום עבודתי (בבית המשפט) בשנת 1961. התחתנו בתאריך 23.8.61, בבניין שבנו הטמפלרים במאה ה-19. באותה תקופה התפרנסתי כמזכירה במשרד הביטחון (רפא"ל) ובעלי התפרנס כעיתונאי. כיום אני רפלקסולוגית ושחקנית כדורת דשא לעיוורים.
 
התעוורתי בסביבות גיל החמישים שלי. החלטתי לעזור לעצמי וללמוד מקצוע שאין בו צורך בראייה, רפלקסולוגיה. במקביל התחלתי לשחק כדורת דשא. הייתי השחקנית הראשונה בארץ בכדורת דשא לעיוורים. היום ישנם כמה מאות שחקנים בארץ. מאז, אני עוסקת בשני תחומים אלה.
 
אני בעלת מדליה אולימפית, סגנית אלופת העולם ואלופת הארץ.
 
בילדותי דיברתי רק עברית. משפחתי נהגה בשבתות לטייל ולבקר מכרים ומשפחה.בילדותי אהבתי לענוד שרשרת עם מגן דוד.לדעתי המילים העבריות הנפוצות ביותר בעולם היהודי והמקשרות בין היהודים בעולם הן אימא, שבת, חג שמח, שלום ולחיים. הערך היהודי החשוב ביותר הוא  הודיה לאל.
 
שלושת הערכים המרכזיים שקיימו את העם היהודי במשך הדורות הן: משפחה, מסורת והיסטוריה. משפחתי נהגה לדבר על ארץ ישראל בחגים. בצעירותי (גיל 7) הוכרז על הקמת מדינת ישראל ובגיל שמונה חגגנו את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל.
חייתי בסביבה יהודית מובהקת ולהוריי היו קשרי ידידות עם דרוזים וערבים אותם פגש אבי במסגרת תפקידו כקצין במשטרה. לא שמרתי על קשרים אלה. יש לי געגועים למקום שבו גדלתי, בעיקר למפגשים הכיתתיים ב"גן המלך" בנתניה על הדשא. שם היינו יושבים ושרים עד אור הבוקר. אני זוכרת בדיחות שאבי סיפר לי על אנשי חלם והרשל'ה מהוסטרופולי.
 
הנכדה גלי מספרת על סבתא תמי 
נכדתי, גלי אומרת: "סבתא שלי אומרת שהיא קודם כל נוגעת ואז היא רואה. אבל אני חושבת שזה לא מדויק כי תמיד היא רואה, עוד לפני שהיא נוגעת. כשהיא שמה חפץ כלשהו על השולחן או על השידה או על השיש במטבח, היא זוכרת בדיוק היכן היא שמה כל חפץ. כשהיא מחפשת משהוא, הזיכרון הוא העיניים שלה, היא יודעת איפה כל דבר נמצא. היא מושיטה ידיים ישר לכיוון הדבר שהיא מבקשת, ממששת קצת ימינה או קצת שמאלה ומגיעה בקלות לדבר שהיא חיפשה . לפעמים היא מגיעה בדיוק למזלג או לכף שעל הצלחת, בדיוק, בדיוק, כמו כל ילד שרואה. נו? אז היא לא רואה? אני טוענת שזה לא פלא ולא נס, סבתא אומנם עיוורת אבל היא רואה. ממש רואה.
 
הזיכרון הוא העיניים שלה. כשאנחנו אלה שלא עיוורים, מסתכלים, מסתכלים על הסביבה שלנו, נדמה לנו שכולנו רואים את אותו מראה בדיוק, אבל זה לגמרי לא נכון. אומנם הכד, למשל, שאני רואה, הוא אותו הכד שאחותי רואה. אבל בעיני הוא כד מקסים ביופיו ואחותי רואה בו סתם כד. אפילו צבעו הירוק-דהוי של הכד היפה שלי נראה לאחותי כצבע אפור משעמם. כולנו יודעים שהים הוא כחול אבל לכל אחד יש את הכחול המיוחד שלו שהוא רואה, באותו הים שכולנו רואים באותו רגע אצל האחד הוא כחול בהיר ואצל השני הוא בכלל טורקיז. עיני הבשר השלנו רק מסתכלות, העיניים שרואות הן עיני הנפש שלנו.
 
עייני המחשבה מתרגמות את הסובב אותנו ולפיהן יש לנו מושג מושלם על מה מסתכלות העיניים שלנו, או הזיכרון. יש אנשים שהריאה שלהם נפגעה במהלך חייהם והתדרדרה עד לעיוורון מוחלט. אלה אנשים שזוכרים איך נראה הצבע האדום ואיך נראה עץ בשלכת, ובגלל שהם כבר עיוורים, הזיכרון שלהם מתחדד, ואז, הצבע הירוק הוא ממש ירוק עז והפרחים המלבלבים מדהימים בצבעוניותם. אבל יש גם אנשים שהם עיוורים מלידה ולא ראו מעולם צורה או צבע. אלה יוצרים בתוך הנפש שלהם הגדרות עצמאיות לצבעים שונים ועל- ידי מישושים ונגיעות הם מבינים את צורתם של כלים ומכשירים שונים. זה רק נדמה לנו שהם אינם רואים והאמת שהם כן רואים למרות שזו ראייה לא כל כך מוכרת לנו.
 
סבתא שלי מאוד אוהבת תיאורים שאני מתארת לה ואז היא רואה ממש, ממש. וגם אני, בזמן שאני מתארת לה את הקצף שעל הגלים בים,ואיך הגלים האלה מתנפצים על החוף, ואיך מרחוק השמש שוקעת ומסמיקה את העננים שבשמיים- גם אני רואה פתאום אחרת ממה שראיתי קודם. בינינו, מי מתעכב לראות את הטבע המרהיב שלנו ומבחין בהבדל שבין להביט לבין להסתכל, ואיזה משמעות יש לראייה לעומת התבוננת.
 
כשסבתא שלי חוזרת לביתה, אחרי ביקור אצלנו, אני תמיד מזכירה לעצמי שמאחורי העיניים המסתכלות יש מחשבה מתבוננת . זה עוזר לי להבין מה אני רואה.
 
סבתא תמי: "אני מאושרת שנכדיי מבינים שאני רואה בצורה המיוחדת לי".
 
העשרה
פולוניה – ספינת נוסעים: "פולוניה (polonia) הייתה אוניית נוסעים פולנית שבה הגיעו לארץ ישראל רבים מעולי העלייה החמישית מפולין, בין השנים 1933 ל-1938".
תשע"ו

מילון

"פולוניה"
פולוניה (polonia) הייתה אוניית נוסעים פולנית שבה הגיעו לארץ ישראל רבים מעולי העלייה החמישית מפולין, בין השנים 1933 ל-1938

ציטוטים

”"בשנים הראשונות חיממנו מים לאמבטיה על ידי פרימוס שדלק בעזרת נפט"“

”השחקנית הראשונה בארץ בכדורת דשא לעיוורים, אלופת הארץ וסגנית אלופת העולם“