מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אלה הם חיי

אני ונכדתי שטרני שהינו
בצעירותי
החיים היו מאוד פשוטים, אך מלאי חוויות וחלומות.

שמי שושנה נולדתי בשנת תשי"ט, 1958, בעיר לוד להוריי היקרים כמוס-עמוס ושרה בובליל. נקראתי על שם אחותי. אחותי חלתה ואושפזה בבית הרפואה, כשהוריי הגיעו למחרת לבקר אותה בבית הרפואה, הודיעו להם הרופאים שהיא נפטרה. בקום המדינה זו הייתה תופעה נפוצה, שהורים רבים "התבשרו" על ידי הצוות הרפואי שילדיהם נפטרו, בלי שהשאירו עקבות… הוריי לא האמינו, הם היו בטוחים שהעלימו אותה. הצער והכאב היו מנת חלקם כל חייהם. אך בכל זאת החליטו לקרוא לי בשמה.

הוריי עלו לארץ מתוניס מהאי ג'רבה הנודע בכינויו האי הפלאי, שבו חיו יהודים מגלות בבל. באי ג'רבה קיים בית כנסת "אל-גריבה", אחד מבתי הכנסת העתיקים בעולם, הוא ידוע גם כמקום בו שמרו היהודים באדיקות רבה על יהדותם ומסורתם ולא הושפעו מהמודרניזציה. מקור שמו של בית הכנסת הוא באגדה על נערה מסתורית ומתבודדת, בתו של כהן, שהגיעה לחופי האי בנסיבות לא ברורות, והתגוררה במבנה ארעי. מקורותיה של אגדה זו, זמן הופעתה ואופן קבלתה על יהודי המקום לוטים בערפל, כמו גם נסיבות חייה של הנערה לפי אגדה זו. על פי האגדה, יום אחד נשרף עליה ביתה, ולפליאת תושבי האי נותרה גופתה שלמה. לפי גרסה אחת היא המשיכה להיראות בסמוך לבית הכנסת גם לאחר קבורתה, ולפי גרסה אחרת, הפוקדים את קברה זכו לנסים בחייהם. כך זכתה לכינוי "אלגריבה" ("הפלאית"). סיפורה של  מחוללת הנסים העניק לבית הכנסת את קדושתו ואת שמו, והפך אותו למוקד עלייה לרגל של יהודים ולא יהודים, עד היום.

כשהוריי עלו לארץ הם היו בשנות העשרה לחייהם, כאשר חלק ממשפחתם הגיעו לפני קום המדינה וחלק מיד עם הקמת המדינה. הוריי התחתנו בארץ ישראל, זו הייתה משאלתו של אבי עמוס ז"ל.

הוריי ביום חתונתם

במשפחתנו שבעה ילדים, שני בנים וחמש בנות. ניסים, פנינה, חיים, אני האמצעית, אסתר, שמחה ומזל הקטנה. בתחילה גדלנו בעיר לוד העתיקה בשכונה מעורבת של יהודים וערבים. לא פחדנו בכלל, והיינו בידידות עם השכנים. בהיותי בת שבע עברנו לרח׳ שלמה המלך, שכונת "בנית" בלוד. הייתה זו שכונה יהודית בה גרו ניצולי שואה לצד אנשים קשי יום שהגיעו לשם בקום המדינה.

בתקופת השואה סבלו יהודי תוניסיה מהשלטון הנאצי באופן ישיר ועקיף. הגרמנים פקדו על היהודים לתת לידיהם את כל הזהב וחפצי הערך בתמורה להשארתם בחיים. הם איימו שאם תוך שעתיים לא יקבלו ארבעים קילו זהב, הם יהרגו  את כולם. בלית ברירה מסרו היהודים את כל הזהב שברשותם לידי הגרמנים. הוריי היו אז בגיל חמש עשרה-עשרים.

אבי, אחיי ואני

 

בביתנו היו שלושה חדרי שינה וסלון. אני ואחותי ישנו 'ראש וזנב' במיטה אחת. בזמני הפנוי אהבתי מאוד לקרוא ספרי מתח.

בהיותי כבת חמש וחצי נפטרה אמי שרה ע"ה לאחר מחלה קשה. אחי הגדול היה אז בגיל עשר ואחותי הקטנה פחות משנה. לאחר פטירתה, סבתי, אמא של אמי, עברה לגור בביתנו, טיפלה בנו במסירות רבה ובאהבה ענקית, גידלה אותנו כאמא ממש. היא תמיד דאגה לנו בבוקר לכוס חלב, לאוכל חם, אוכל מסורתי כמו: קוסקוס, בקילה וטרשי .סבתא דאגה לנו גם לדמי כיס שבועיים, ופתחה לנו תכנית חסכון לטווח רחוק מכספי קצבת הזקנה שלה. היא הייתה אשת חינוך מקצועית עם הבנה עמוקה בחינוך, למרות שלא ידעה קרוא וכתוב .

אחיותיי ואני

 

רובם של התושבים בלוד התפרנסו מהמפעלים שהיו בעיר: מפעל התקשורת טלרד, התעשייה האווירית ומפעלי טקסטיל. מצבנו הכלכלי היה קשה מאוד, אבי עבד קשה מאוד בתעשייה האווירית בניקיון מטוסים, משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה, כדי לפרנס את משפחתנו. בכל יום רביעי אבי היה הולך לשוק לקנות לנו ירקות ופירות ואת צרכי השבת.

אבי התפלל בבית כנסת "בית אליהו" בלוד העתיקה. את בית הכנסת הוא בנה יחד עם חבריו במשך זמן רב.  הוא שכן במרחק של כמעט שעה וחצי הליכה רגלית מביתנו.

כשהיינו רוצים לאכול עופות, היינו צריכים לעבור תהליך ארוך: לקנות אותם חיים, לקחת אותם לשוחט, למרוט את הנוצות לאחר השחיטה ולהכשיר אותם כדי שיהיו כשרים לאכילה. את הכביסה היו מכבסים ביד עם סבון מוצק וקרש, אך עקב פטירתה של אמי, לקחנו פעם בשבוע שתי חבילות גדולות של בגדים למכבסה. אחת של כביסה לבנה ואחת של כביסה צבעונית. במכבסה היו שתי מכונות ענקיות, שהיו מכבסות לנו את הבגדים. לא היו לנו הרבה בגדים, פעמיים בשנה בלבד קנו לנו בגד חדש לכבוד פסח, ולכבוד ראש השנה. יתר הבגדים הועברו מאחד לשני.

החיים היו מאוד פשוטים, אך מלאי חוויות וחלומות. לא היו טלפונים בבית. היה רק טלפון ציבורי אחד שהיה רחוק מאוד מביתנו. לא נזקקתי לטלפון כי כל חברותיי גרו יחד בקרבת מקום. מבחינה חברתית היינו מאוד מגובשים, וכמעט כל ילדי השכונה היו משחקים בחוץ יחד. אהבנו לשחק בחמש אבנים אמיתיות מהחצר, חבל, גומי, שלוש תחנות, תופסת, מחבואים ועוד. השכונה בה גרנו הייתה לגמרי לא דתית, היינו כמעט המשפחה היחידה שהייתה דתית. אני למדתי בבית ספר ממ"ד ואחר כך בממ"ד חב"ד, אך, אף אחד מהתלמידים שם לא היה חב"דניק.

בזמננו נתנו הרבה כבוד לאבא, לסבתא ולאנשים מבוגרים. כמעט לאף אחד לא היה רכב. נסענו באוטובוסים, אבל השמחה הייתה רבה, והפשטות שררה בכל בית. כשהגעתי לגיל מצוות, קיבלתי מתנה מסבתי שרשרת זהב. לא היו חגיגות, אבל אני חגגתי בעצמי עם בני משפחתי.

סבתא כמיסה – האישה המיוחדת שגידלה אותנו

משחר ילדותי הייתי מקושרת לרבי מליובאוויטש ולחב"ד. כשסיימתי את בית הספר היסודי הלכתי ללמוד בתיכון "בית רבקה" בכפר חב״ד, זה היה מאוד קשה לבני משפחתי, אבל אני נקשרתי והתחברתי מאוד לחסידות חב"ד, הייתי מאושרת מאוד. במשך השנים בתיכון ובסמינר, הייתי עסוקה מאוד בלימודים וב'מבצעים' של הרבי, מבצע מזוזה, נש"ק (נרות שבת קודש) ועוד.

החלום שלי היה לטוס לרבי, אולם כרטיס טיסה לאמריקה עלה הון תועפות, כמעט שלוש שנים של עבודה. עבדתי בספריית 'לדורות' בלוד ובקייטנות במקביל ללימודיי בסמינר. וכך זכיתי בחודש אלול תשל"ז לטוס במטוס בפעם הראשונה בחיי, לטוס לרבי, לחגים של שנת תשל"ח. האושר שלי היה רב. אני שושנה בובליל, שבאה מבית לא חב"די זוכה לטוס לרבי?! בשנים ההם רק מעטים זכו לטוס לרבי, ורק אלו שבאו מבתים חבד"ים, ואני לא באתי מבית חב"די?! אבל ב"ה זכיתי, וכך  פתחתי פתח לרבות מחברותיי לטוס לרבי.

לפני נסיעתי, סבתי כמיסה עליה השלום רצתה לשמח אותי, והחליטה לתת לי מתנה יקרה, טבעת מזהב טהור, שהיא הביאה מטוניס ושני צמידים מזהב שאענוד אותם. כי באמריקה העושר מחייב… אבל אני פחדתי בגלל האלימות שהייתה שם מצד השחורים  .

הטבעת והצמידים שקיבלתי במתנה מסבתי

 

השהייה אצל הרבי הייתה מיוחדת במינה. חוויה רוחנית בלתי נשכחת, התוועדויות, יחידות והאווירה המיוחדת. המאורע שהשפיע עלי ביותר, בשמחת תורה תשל"ח, בעת  הריקודים הרבי קבל התקף לב, ולנו היה קשה מאוד. ביומני אני כותבת על הימים, שבהם התפללנו ללא הרף, על היחידות השונה ועל השמחה הרבה והתקווה שהרבי יהיה בריא. לקראת סוף חודש תשרי הרבי יצא מחדרו ליחידות שונה ואחרת ממה שהיו רגילים מימים ימימה .

בשובי מהרבי, הייתי באורות רוחניים. השפעתו של הרבי ליוותה אותי בכל. זכיתי לקבל מכתבים רבים מהרבי על דרך חיי. והכל מתוך דאגה של הרבי אלי. גם לגבי לימודיי בעתיד, שנה ג' בסמינר, וגם על השידוך עם בעלי, הרב אברהם חיים שהינו. בן להורים שברחו מסוריה בדרך מסוכנת והגיעו לארץ ישראל. בעלי למד בישיבות חב"ד בקרית גת וכפר חב"ד ונסע לרבי לשנת ה'קבוצה'. הוא גם שימש כשליח בישיבת  חב"ד תומכי תמימים קרית גת.

התחתנו בח' כסלו תש"מ ואת מקום מגורינו קבענו בצפת, על פי הוראתו של הרבי. שם זכיתי לעבוד כמורה מחנכת בתיכון ובשנים האחרונות כיועצת חינוכית. אהבתי את העבודה את ההכלה ואת הנתינה, להצמיח את התלמידים מהמקום, שאני גדלתי, עברתי וחוויתי.

עם משפחתי ביום חתונתי

 

בהיותי בת עשרים ותשע, אם לילדים, נפטר אבי היקר. אבי היה איש מאוד עדין ופשוט שהשקיע בנו את כל כוחותיו וחייו, השריש בנו מידות טובות ככל יכולתו והשאיר לנו חוסן ואהבה להמשך חיינו.

ב״ה ותודה לרבי,  שלמרות הכול גדלנו וגידלנו משפחות לתפארת, בנים ובני בנים שליחים ושליחות נאמנים לנחת רוח לרבי האהוב ולקב״ה. תודתי נתונה להורינו ולסבתי היקרה והמיוחדת. הם שם למעלה התפללו עבורנו להצלחתי ולהצלחת משפחתנו והם שמחים בשמחתנו.

משפחתי היקרה

 

הזוית האישית

סבתא שושנה: נהניתי מאוד להגיע מצפת הרחוקה להיות ולחוות את חווית העבר עם נכדתי שטרני לגשר ולקשר.

הנכדה שטרני שהינו: היה לי כיף עם סבתא שושי שגרה רחוק והמשימה הייתה כיפית עם שעות איכות במיוחד שמחתי לשמוע על העבר שלה ועל מה שהיא כיום.

מילון

בקילה
תבשיל מהמטבח הטוניסאי העשוי מעלי מנגולד ושעועית. באירוע מיוחדים ובעיקר בשבתות חורפיות התבשיל הפך גם לחמין נוספו לו ביצים, עצמות, מח ומעי ממולא.

טרשי
מחמצים העשויים ירקות פריכים.

ציטוטים

”ב״ה ותודה לרבי, שלמרות הכול גדלנו וגידלנו משפחות לתפארת, שליחים ושליחות נאמנים ומסורים לרבי ולקב"ה.“