מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אלה הם חיי – תמי גמר

במהלך עבודת התיעוד: סבתא תמי ונכדה עדי
מאלבום התמונות
מה שעיצב את את חיי

שמי תמי, נולדתי בתאריך 5.8.1944 בדגניה ב', אחות שלישית לשתי אחיות גדולות. בהיותי בת ארבע פרצה מלחמת השחרור. הצבא  הסורי התקרב לשערי הקיבוץ. הוחלט לפנות את הילדים והנשים לחיפה. אין לי זיכרונות מאז וכל שאני יודעת זה רק מסיפורים.

זכרון הילדות הראשון שלי הוא: בינואר 1950 נולד אחי הקטן מוטי. באותו יום ירד שלג בדגניה. אני וכל הילדים בבית הילדים היינו חולים בחצבת ולא הורשנו לצאת החוצה, וזמירה באה לספר לי שנולד לי אח ובנתה לי איש שלג. בדגניה לא הייתה לינה משותפת וישנו בבתי ההורים והילדות זכורה לי כשמחה ונטולת דאגות. היינו הולכים לבית הספר ברגל, בחורף עם מגפי גומי ומעילי גשם ובקיץ סנדלים וכובעים. חוזרים בצד שבו גדלו עצי שיטה שעשו צל עם פרחים צהובים. בקיץ היינו ישנים בחוץ כל השכונה יחד, היינו מוציאים מיטות וכילות והיה הווי. הילדות בקיבוץ הייתה ילדות עוטפת, מגוננת, ילדות של טבע והמון ביחד.

בכיתה ט' שודרגנו וקיבלנו אופניים להגיע איתם לבית הספר התיכון. אהבתי מקצועות ריאליים ושני מורים זכורים לי כהמורים וביניהם אילן לולב שלימד כימיה. קראתי הרבה ספרים אבל את המקצועות ההומניים פחות אהבתי. פחות עניין אותי בכיתה "למה התכוון המשורר". אני זוכרת שכשאחי הקטן נולד עברנו לבית ענק של שני חדרים. בחדר אחד ישנו כל ארבעת הילדים ובסלון ישנו ההורים והיה כיף. אחד הדברים שעיצבו את כל תפיסת עולמי הייתה מלכל'ה אחותי השנייה, שנולדה עם תסמונת דאון ושהוריי בצעד אמיץ החליטו שהם לא מוותרים עליה ולקחו אותה הביתה, דבר שבאותם ימים בהחלט לא היה מובן מאליו. כילדה נחשפתי להצקות מצד ילדים על מלכל'ה, הייתה פעם שביקשתי מאמי שלא יביאו את מלכל'ה למסיבת סיום, היא אמרה: "מלכל'ה בת שלי בדיוק כמוך".  פה הייתה נקודת המפנה בחיי לקבל את השונה והאחר, מה שהיום כל כך הרבה מדברים עליו ועושים למענו. עד אז זה היה כל כך נדיר כי הסתירו את השונה ואחר. כל חיי הבוגרים תמיד סיפרתי עליה ובעיקר בהערכה גדולה להוריי.

בצבא התגייסתי לנח"ל להיות מ"כית. אחד המחזורים שקיבלתי להדרכה היה מחזור בנות שאספו מבתים קשים וחלק אפילו מהרחוב, שזו הייתה הזדמנות שלהן להשתקם להתקדם, ולי זו הייתה יציאה מהחממה הקיבוצית: לפגוש את ישראל האחרת, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים. כל הטירונות הייתה להקשיב, להבין, להשמיע, לנסות במשהו לעזור. זו בהחלט הייתה חוויה משנה חיים. אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ למסלול הרגיל של כל בן קיבוץ. בהמשך חיי הייתי מורה למתמטיקה. שלוש שנים לימדתי חברת נוער, שזה שונה מללמד חברה רגילה. לאחר מכן למדתי טכנאות שיניים עד שנקראתי לחזור לדגניה לנהל את האירוח הכפרי, ששילש את גודלו בעשר השנים שניהלתי אותו.

מיציתי את תחום האירוח הכפרי ורציתי עבודה שקטה. נכנסתי לכלבו כדי למחשב אותו, עד אז כתבו הכל ביד ועם מכונת חישוב. המחשב נכנס ואני עזבתי לטובת החברים המבוגרים. הייתי רכזת בריאות ונחשפתי לבית הסיעודי. לא אהבתי מה שראיתי, ובעזרת הנהלה פוטרה המנהלת ונכנסתי לנהל זמנית לפרק זמן שנמשך עשר שנים. שיניתי לחלוטין את ההתנהלות במחשבה של חברי דגניה, שבסוף חייהם מגיע להם הטוב ביותר והמכובד ביותר. עם הזמן זה נהפך ממקום מאיים שלא רצו לבוא אליו למקום מזמין, מכבד ומוערך. בעצם כל חיי נמשכו לאור הנתינה של הוריי שגם לפני לכתם אימא אמרה לי: "אני יכולה לעצום את עיניי בשקט כי אני יודעת שמלכל'ה בידיים שלך."

לאורך כל חיי נמשכתי לאהבת כלבים והיו רבים רבים אצלי (יותר מנכדים), וביניהם כלבים זקנים ונכים. את אהבה זו העברתי לילדיי ולנכדיי. תמיד היו לי אנשים עם קשיים וניסיתי לעזור להם, לדוגמה: בחורה נכת צה"ל, אני ששימשתי לה פה מול המנהלת. ליוויתי בת גילי שחלתה במחלת נפש, נכנסה ויצאה מבתי חולים פסיכיאטריים, הייתי מבקרת אותה בבית החולים, מארחת אותה כשהיו יוצאים לחופשות, מנסה לעזור לה מול הממסד. אני, שבורכתי ביכולת לתת לאחרים.

לסיכום, את אב ילדיי הכרתי בצבא, נולדו לי ארבעה ילדים ואחד עשר נכדים, והיום בגיל שבעים וחמש אני נהנית מהשקט והרעש, מאי האחריות והחופש לעשות כרצוני. פנסיונרית בכיף: מתעמלת, מציירת, מבשלת ולא עושה כלום.

הזוית האישית

תמי גמר השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדה עדי. התכנית נערכה בביה"ס אפיקי ירדן בקיבוץ אפיקים, התשע"ט.

מילון

כילה
כילה היא רשת להגנה מפני יתושים, זבובים וחרקים נוספים. יעילות הכילה מותנית באריג שימנע חדירת חרקים אלו, ללא פגיעה מוגזמת ביכולת לראות דרכה ובחדירת אוויר. כדי להגביר את היעילות יש להשתמש גם בקוטל חרקים או דוחה חרקים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”משפחה זה מעל הכל“