מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"איפה מתחילה משפחה?"

סבא גדעון יחד עם נכדו רני
סבא גדעון בצעירותו
סבא גדעון מספר לנכדו רני את סיפור חייו המרתק

עליי ועל משפחתי

שמי גדעון גור, נולדתי לפני 77 שנים בתאריך 7/12/1941, בקיבוץ שדה נחום, שבעמק בית שאן בצפון הארץ. נולדתי להוריי ישראל וברכה גור (גורליק) שהיו ממייסדי הקיבוץ שהוקם בשנת 1937 במסגרת יישובי חומה ומגדל.

תעודת הזהות של סבא ישראל

אבי ישראל נולד בשנת 1909 בעיר בברוייסק, אשר נמצאת ברוסיה הלבנה (ביילורוס), שהייתה חלק מברית המועצות. הוא עלה ארצה באוניה בשנת 1925 כשהוא בן 15 בלבד, מלווה ע"י דודותיו, והוריו נשארו ברוסיה.

כשהגיע ארצה, הוא הלך לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ושם למד לימודי חקלאות במשך שלוש שנים. ב"מקווה ישראל" קלט אותו דודו אברהם שמעוני שהיה נשוי ליונה, אחות אמו של ישראל, והוא עבד כמתמחה בבית הספר. כיוון שלא היו מספיק מיטות שינה, הם ישנו יחד במיטה אחת צרה. "מקווה ישראל" היה בית הספר החקלאי הראשון בארץ שנוסד בשנת 1870 ע"י מנהלו הראשון של בית הספר – קרל נטר. כאשר הגיע אבי ישראל בשנת 1925 לבית הספר, ניהל את בית הספר אליהו קראוזה.

אמי ברכה נולדה בעיירה פודול-אילוי ליד העיר יאסי, אשר נמצאת ברומניה, בשנת 1911. היא עלתה ארצה באוניה בשנת 1925 יחד עם בני משפחתה: הוריה, דוד צבי, רעייתו שרה וילדיהם: חנה, ברכה, לאה ויוסף. לאחר עלייתם ארצה, נולדו יעקב וזאב והצטרפו למשפחת חכמוביץ. לסבא דוד היו עוד חמישה אחים ואחיות, אולם הוא היה הציוני היחיד מביניהם, שראה את חשיבות העניין בעלייה לארץ ישראל ועלה בשנת 1925 ואילו שאר בני המשפחה העדיפו לפנות מערבה למונטריאול שבקנדה.

כאשר סבא דוד עלה עם משפחתו הם התיישבו תחילה במושב מרחביה שבעמק יזרעאל, ליד דודיה של סבתא שרה – אריה וחנה פרישרמן. בהגיעה ארצה נרשמה אמי ברכה ללימודים בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, שנוהל ע"י המייסדת והמנהלת המיתולוגית שלו – חנה מייזל.

הוריי ברכה וישראל נפגשו לאחר סיום לימודיהם, כאשר הוקם גרעין להתיישבות חקלאית בשם קבוצת השדה, שכלל בוגרי "מקווה ישראל", אשר ביניהם היו מספר חברים – שלמה אבן שושן (בנו של מחבר המילון העברי הראשון – אברהם אבן שושן) ויוסף פיכמן (בנו של המשורר יעקב פיכמן). אל קבוצה זו חברו בנות מבית הספר החקלאי בנהלל וצעירים מרחבי הארץ שהצטרפו לגרעין קבוצת השדה בראשון לציון, למטרת גיבוש והכשרה חקלאית נוספת.

משפחת זוברבסקי (משפחת אבי)

סדרת השורשים מצד אבי ישראל מתחילה בנישואיה של שרה אם המשפחה ובהולדת בתה הבכורה פייגה (ציפורה), שנישאה לאברהם גורליק, עלתה ארצה ב- 1961 והצטרפה לגור איתנו במשמר השבעה. שניים מתוך שלושת בניה של סבתא פייגה,  דוד והרשיק (צבי),  נותרו בברית המועצות וגורלם לא נודע.

סבתא שרה נישאה בשנית למשה זוברבסקי ברוסיה. לזוג נולדו חמש בנות: יונה, נעמי, מרים, רחל, רבקה ובן אחד: אפרים. נעמי ויונה עלו ארצה בשנת 1922 ונקלטו במשק הפועלות בנחלת יהודה ליד ראשון לציון. ב 1925 עלו ארצה סבתא שרה, שלושת בנותיה – מרים רחל ורבקה ואבי ישראל. האח אפרים נותר ברוסיה וגורלו לא נודע. ראוי לציין כי עלייתם ארצה של כל בני המשפחה נבעה מאידיאולוגיה ציונית ואהבת ארץ ישראל שהייתה טבועה בדמם.

חמש האחיות לבית זוברבסקי נישאו והקימו משפחות לתפארת והן פרוסות בכל רחבי הארץ.

יונה ובן זוגה אברהם שמעוני, התיישבו במושב באר טוביה. נעמי ובן זוגה צבי רבינוביץ, ממייסדי מושב כפר יהושע בעמק יזרעאל. מרים ובן זוגה שמואל פרידמן, שהיו חלק מגרעין תל-חי התיישבו במושב ביצרון ליד גדרה. רחל ובן זוגה זליג אלפרוביץ, היו ממייסדי מושב כפר חיים שבשרון. רבקה ברלנד הייתה ממייסדי קיבוץ יגור ליד חיפה.

משפחת חכמוביץ (משפחת אמי)

סבי וסבתי – דוד ושרה עלו ארצה מרומניה בשנת 1925 מהעיירה פודול-אילוי. יחד עמם עלו חמשת ילדיהם הקטנים: חנה, ברכה (אמי), לאה, יוסף ויעקב, ובארץ נולד בן הזקונים זאב שהיה ה"צבר" הראשון במשפחה. סבא דוד, שהיה ציוני בכל רמ"ח איבריו, הספיק לתור את הארץ פעמיים, עוד בטרם עליית המשפחה כולה, וכמובן שנסיעות אלו היו בראשית המאה מבצע רציני ביותר, אך אהבת ארץ ישראל הייתה חזקה בו ולא הרפתה ממנו ולו לרגע קט.

לסבא דוד, בנם השני של ברוך משה וצ'רנה חכמוביצ'י, היו שני אחים ושתי אחיות נוספים (שרה, לואיס, פייגה ואברהם). אחים ואחיות אלו שלא נוגעו ב"חיידק" הציוני, בחרו בקנדה כמולדתם החדשה, וכיום פרוסה המשפחה בכל רחבי קנדה וארה"ב.

בארץ סבא דוד נחשב לאדם אמיד באותם הימים, החליט להשקיע כסף רב בקניית משק חקלאי, פרות וציוד, במושב מרחביה שבעמק יזרעאל. תחילה רצה לקנות משק במושבה מסחה (כפר תבור), ומאחר שלא היה לו מספיק כסף, קנה את המשק במושב מרחביה, עוד בשנת 1913 והפקידו בידיו הנאמנות של ה"דוד" אריה (פרישרמן) אחי אשתו שרה. לשם כך שלחו את אריה ללימודי חקלאות בטורקיה. השנים הראשונות במרחביה היו קשות למחייה עקב קשיים אובייקטיבים ששררו באותם זמנים. כמו כן, הכספים הרבים שהושקעו בקניית המשק והוצאות העלייה ארצה, דלדלו את המשאבים הכספיים, עובדה שהקשתה מאוד על חייהם. במשפחתי סופר שחלק מכספו של סבא דוד נשמר בתוך שק שהוחזק בעליית הגג, וכאשר יום אחד סבא רצה להוציא את הכסף, גילה לתדהמתו שעכברים כרסמו את שטרות הנייר לפיסות קטנות וזו הייתה אכזבה גדולה.

יש לציין שסבא דוד וילדיו התאקלמו מהר בחיי הארץ, בעוד שלסבתא שרה הייתה התאקלמות כרוכה בקשיים מרובים, דבר שאילץ אותם להעתיק את מגוריהם לתל אביב בשנת 1928. סבא דוד התלונן על כך ואמר: "האם לשם כך עליתי ארצה? הרי יכולתי להישאר ברומניה!". במלחמת העצמאות שיכלו את בנם יעקב, בקרב על ירושלים. ילדיהם האחרים נישאו והקימו משפחות לתפארת, נכדים ונינים, הפזורים בכל רחבי הארץ ובליבם נטועה אהבת ארץ ישראל.

קיבוץ שדה נחום – 1937-1949

קיבוץ שדה נחום הוקם בשנת 1937 ונקרא ע"ש נחום סוקולוב (הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית), בעמק בית שאן (כיום – עמק המעיינות) ליד העיר בית שאן, כחלק מיישובי חומה ומגדל שהתאפיינו בהקמה מהירה, בלילה אחד, של בניית חומה ומגדל, כהכשר של הקמת יישוב שלא ניתן לפרקו, ע"פ החוק העותמני שהיה תקף באותם שנים. מקימי הקיבוץ היו קבוצת השדה שראו את חזונם בבנייה ויישוב ארץ ישראל.

בשנת 1938 נולדה אחותי הבכורה נינה, ובסוף שנת 1941 נולדתי אני, שנינו נולדנו בבית החולים ה"עמק" בעפולה והעברנו את ילדותינו בקיבוץ שדה נחום.

תעודת הלידה של סבא גדעון

בקיבוץ כל קבוצת ילדים (לפי גילאים) גדלה בבית הילדים שם בילינו את רב שעות היום והלילה ביחד. וכל יום בשעות אחר הצהריים והערב היינו באים לבקר בבית ההורים, ובסוף הביקור היו ההורים מחזירים אותנו ללינת הלילה שהייתה נשמרת ע"י מטפלת.

סבא גדעון בקבוצת הילדים בקיבוץ

לפעמים הברזתי ממנוחת הצהריים והייתי אומר שאני הולך לבית ההורים, ובאותו הזמן חיפשתי בעצם בע"ח שונים בקיבוץ כגון: חתולים, כלבים, כבשים ופרות. באותם ימים למדתי בבית הספר היסודי בקיבוץ, בכיתות א-ב כשמורתי הייתה דודתי לאה.

בקיבוץ גרו גם דודתי ודודי לאה וזאב צור, עם בנותיהם: צפרירה ועבריה. זאב היה פעיל בתנועה הקיבוצית, ומאוחר יותר נבחר לחבר כנסת ושימש גם כסגן שר החקלאות לצידו של השר דאז – קדיש לוז.

סבא רבא ישראל בשליחותו בלוב

אבי מילא תפקידים שונים בקיבוץ ובין השאר היה מא"ז (מפקד אזור) הקיבוץ. בשנת 1945 הוא נקרא למוסד לעלייה ב', ע"י ראש המוסד באותם ימים – שאול אביגור, לשליחות עלומה בטריפולי שבלוב, בארגון ההגנה והעלייה משם. בזמן שאבי היה בשליחות, שימש זאב כמחליף לאבי ששהה בחו"ל כיוון שאני וצפרה (צפרירה) נולדנו בהפרש של שבועיים זה מזו.

בשנת 1949 החליטו הוריי לעזוב את הקיבוץ עקב בעיות חברתיות ואידיאולוגיות בתנועה הקיבוצית שהביאה לפילוגים בקיבוצים שונים, לדוגמה: קיבוץ עין חרוד איחוד ומאוחד, גבעת חיים, אשדות יעקב וכדומה, ועברו לגור במושב ביצרון, ליד גן יבנה שבמרכז הארץ.

מושב ביצרון – 1949-1950

בביצרון גרנו במשך שנתיים. בשנה הראשונה שימש אבי כמזכיר המושב, ובשנה השנייה החל לעבוד במחלקה להדרים בסוכנות היהודית, שעסקה בנטיעות פרדסים בכל דרום המדינה.

אני למדתי בכיתות ג-ד בבית הספר האזורי בגן יבנה, ועקב מיעוט תלמידים, למדנו יחד בגילאים שונים. בביצרון גרו דודיי מרים ושמואל פז, להם היה משק חקלאי שכלל רפת, לול וגידולי שדה. אהבתי להסתובב במשק שלהם, ובאחת הפעמים שנכנסתי לחצר הרפת, נגחה בי אחת הפרות שחשבה כנראה שבאתי לשחק איתה ודודה מרים נבהלה מאוד, ואילו אני לקחתי קלשון והכיתי אותה בחזרה.

סבא גדעון במושב ביצרון

בהיותי בן תשע, רציתי לחקות את פעילות אחותי נינה בתנועת הנוער, והחלטתי לארגן פעילות מיוחדת לבני כיתתי במושב. לשם כך ארגנתי עגלה עם פרד של הדוד שמואל, והובלתי את הילדים לטיול ברחבי הכפר וההנאה הייתה גדולה. יש לציין שלמרים ושמואל היו שלושה ילדים – אלדד, אהוד ונילי. אלדד היה טייס בצבא, ובאחד הימים הוא לקח אותי לטיסה מבסיס חיל האוויר בחצור, לשדה דב בתל אביב, במטוס מסוג הרווארד דו מושבי. זו הייתה חוויה מדהימה עבורי לראשונה בחיי. מתל אביב חזרתי לבד באוטובוס, ואני בן עשר בלבד.

רחובות – 1951-1958

מביצרון עברנו היישר לבית חדש ברחובות, שקנו הוריי בשיכון הותיקים. שם נולד אחי הצעיר רמי (אברהם) בשנת 1951.

בשיכון הייתה לנו חלקת אדמה קטנה של כרבע דונם עליה שתלנו עצי פרי שונים, גידלנו מעט ירקות, היה לנו לול עופות קטן לביצים ולבשר וגם עז אחת לחלב. יש לציין שבתחילת שנות החמישים, זמן קצר לאחר מלחמת השחרור היה צנע קשה במדינה, ובעזרת המשק הקטן הצלחנו לספק את מירב צרכינו.

סבא גדעון ב"מקווה ישראל"

 

ברחובות למדנו אני ואחותי בבית חינוך לילדי עובדים, ושם למדתי בכיתות ה-ח, ואז הצטרפתי גם לתנועות נוער, תחילה לתנועה המאוחדת ואחר כך עברתי לתנועת השומר הצעיר, יחד עם רוב ילדי כיתתי. בתנועה יצאנו למחנות קיץ וטיולים ברחבי הארץ, פעילויות שאהבתי מאוד.

"מקווה ישראל" – 1955-59

לאחר סיום כיתה ח' התקבלתי ללימודים בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" (דור המשך לאבי שלמד שם שלושים שנה קודם לכן). במקווה הכרתי חברים רבים חדשים מכל רחבי הארץ. בשנה הראשונה נקראנו "אליפים" וגרנו בבניינים ישנים שהוקמו עם ייסוד מקווה ב – 1870, ובכל חדר ענק היו שתים עשרה מיטות. בשנה זו עבדנו בענפי חקלאות שונים, כגון: גינון, פלחה, גן ירק, וכד’.

בשנה השנייה גדלנו בעוד שנה ונקראנו "בטיחים". בשנה זו עברנו לגור בצריפים בהם גרנו שלושה בחדר, והתחלנו לעבוד בענפי חקלאות שבהם היינו אמורים להתמקצע, בהתאם לבחירה האישית של כל אחד ואני בחרתי בשני ענפים עיקריים: מטעים ורפת.

סדר היום בדרך כלל התחלק לחצי יום עבודה חקלאית, וחצי יום לימודים. זה היה לסירוגין: פעם עבודה בבוקר ולימודים אחר הצהריים, ופעם להפך. כמובן שכאשר היינו עובדים בבוקר ולומדים אחר הצהריים, היינו מנמנמים במהלך השיעורים. יש לציין שברפת היינו מתחילים את העבודה מוקדם בבוקר (השכמה בארבע) והייתה לנו חליבת בוקר וצהריים, ובימים אחרים הייתה לנו חליבת צהריים וערב. עבור העבודה הקשה ברפת קיבלנו בארוחת הבוקר תוספת מיוחדת לרפתנים שכללה שתי ביצים במקום אחת.

בסוף אוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני, וחלק מכוחות צה"ל התרכזו בחורשות של מקווה ישראל. בעקבות הגיוס הגדול לצבא, חסרו עובדים רבים בקיבוצים ובמושבים, ואני ועוד שלושה מחבריי (אביגדור גולדנברג, משה שלימן ואלעזר בוסני) נשלחנו מטעם בית הספר לעזור לקיבוץ רגבים שליד בנימינה. היינו אמורים לשהות שם כשבוע ימים, אך במקום זה נשארנו שם כשבועיים וראינו זאת כהזדמנות לחופש מהלימודים וניצול היעדר הקשר הטלפוני באותם ימים.

בשנה השלישית עברנו לגור בצריף הרפתנים שהיה קרוב יותר לרפת ובשנה זו נקראנו "ג'מילים" (יש לציין שצריף הרפתנים שכן קרוב לביתו של השומר במקווה וכך יכולנו להישמר מפניו). באותה שנה חולקנו לשתי מגמות: תלת שנתי וארבע שנתי, כאשר הארבע שנתי כללה לימודים לבגרות חקלאית שאפשרה להמשיך ללימודים אקדמאיים בעתיד, ואני בחרתי במגמה זו.

באותה שנה התארגנו כל אותם תלמידים שתכננו להתגייס לנח"ל והקמנו גרעין שאמור היה ללכת להכשרה והשלמה לקיבוץ ניר אליהו שליד כפר סבא. מעשי השובבות שלנו בשנות הלימודים במקווה כללו קומזיצים של תרנגולות ש"סחבנו" מהלול ופירות שונים מהמטעים, כגון: אבוקדו, מנגו, אגוזי פקאן, וכד’.

בשנה הרביעית ללימודיי במקווה גרנו בבית ה"דליתים" שהיה בית אבן דו-קומתי כשאנחנו גרנו בקומה העליונה, ומתחתינו גר אחד המורים – יופה שמו, שהתגורר בדיוק מתחת למקלחתנו. במקלחת זו החזקנו ארגז עץ מלא באגוזי פקאן שאותם אספנו בכיסינו בסוף כל יום קטיף במטע.

לילה אחד, התהפך לנו ארגז האגוזים שעמד על זוג ברזלים שבלטו מן הקיר, וגרם לרעש אדיר! למחרת בשש בבוקר, נכנס לחדרינו מנהל בית הספר מר מלכין וביקש לראות מה מקור הרעש שהיה בלילה עליו התלונן מר יופה. כאשר גילה שזה היה ארגז האגוזים, האשים אותנו מר מלכין ב"גניבת" אגוזים ורצה לסלקנו מבית הספר. לא עזרו טיעונינו שהיו אלה אגוזים אותם אספנו במשך שבועות רבים של קטיף. לאחר דין ודברים של הוריי עם הנהלת בית הספר, הוסכם כי אני אסולק מהפנימייה של בית הספר ואהפוך לתלמיד חוץ שמגיע כל יום ללימודים, מאחר והייתה זו שנת לימודיי האחרונה במקווה. מזלי היה כי מספר חודשים קודם לכן עברו הוריי מרחובות למושב משמר השבעה, שהיה קרוב מאוד למקווה ואיפשר לי לנסוע באופניים לבית הספר.

משמר השבעה – 1959-2019, ושירותי הצבאי – 1959-62

בשנת 1959 עברה משפחתי לגור במושב משמר השבעה, שם קנו משק חקלאי של 12 דונם. מיד כאשר עברנו אבי נטע פרדס אשכוליות ומטע פקאנים.

סבא גדעון בתפקיד סמ"פ בצבא

בסוף יוני 1959 גויסנו כל חברי גרעין "יעל" לחטיבת הנח"ל. תחילה עברנו טירונות של כחצי שנה במחנה 80 ליד פרדס חנה. בתום הטירונות חולקו חברי הגרעין לקורסים שונים ב"נחל" ואותי שלחו לקורס מכי"ם שנמשך כחצי שנה בבסיס שבטה שבנגב. שאר חברי הגרעין הלכו להכשרה חקלאית בקיבוץ ארז שבגבול רצועת עזה. עם סיום קורס המכי"ם נשלחתי להדרכת טירונים במחנה 80 לחצי שנה. לאחר מכן נשלחתי לקורס קציני חי"ר שנערך בבסיס סירקין שליד פתח תקווה ונמשך כחצי שנה. עם סיום הקורס נשלחתי לשרת בגדוד נח"ל כינרת בצפון הארץ. מקום מושבי היה בקיבוץ גשר הזיו, שם שימשתי כסגן מ"פ בפלוגת הנח"ל באזור, כשהמ"פ שלי היה רן חסיד מקיבוץ כינרת.

 

סיום קורס הקצינים של גדעון

בשירות זה היה לנו רכב "צמוד" מסוג "למברטה" שאיתו "חרשנו" את צפון המדינה, וכאשר רכבו עליו ביחד פקידת הפלוגה והמ"פ שהיו גדולי מידות, לא ראו את ה"למברטה". לקראת סיום שירותי הצבאי נשלחתי לכחודש ימים לשירות בהר הצופים בירושלים, שהיה מובלעת ישראלית בשטח ירדן. בתפקיד זה הולבשנו כשוטרים ועסקנו באבטחת ההר.

המשך קורות חיי

עם שחרורי מהצבא, לאחר שנתיים ותשעה חודשים, מהם שלושה חודשים בתנאי קבע, יצאתי לחיים האזרחיים, כשתוכניתי הייתה ללכת ללמוד לימודי חקלאות, וכדי לחסוך כסף ללימודיי, עבדתי במשך כחצי שנה במשתלה של תנובה בשוק הסיטונאי בתל אביב, ואז התחלתי לימודיי: בשנה הראשונה באוניברסיטה העברית בירושלים, ושנתיים נוספות בפקולטה לחקלאות ברחובות וסיימתי אותם בשנת 1965.

סבא גדעון בלימודיו בפקולטה לחקלאות

יש לציין כי בשנת 1964 נקראתי לראשונה מאז שחרורי מהצבא לשירות מילואים שנמשך כשבועיים בקיבוץ "נירים" שבעוטף עזה, שכלל סיורים ומארבים לאורך רצועת עזה למניעת מסתננים. באותם ימים לא היה קו גבול כלשהו בין ישראל לרצועה. בשדות הסתובבו דורבנים רבים בשטח, כאשר יום אחד צדנו דורבן ובישלנו אותו ב"מטבח" הצבאי העשוי מאוהל, הסתבר כי אחד החיילים שחבש כיפה הגיש תלונה לרב הצבאי על המעשה הזה, והוקמה וועדה מיוחדת לבדיקת העניין, שבסופו של דבר נגמר בלא כלום מאחר והשתחררתי כבר משירות המילואים.

אירוע חשוב לציון הוא היכרותי עם רעייתי לעתיד, מרים אנגל. הדבר קרה במהלך מסיבת סיום שנה ב' ללימודיי בפקולטה, שנערכה בבית הוריי במושב, ולשם הגיעה "תלויה" על כתפו של חברי, יוחנן זוסמן. בסיום המסיבה החזרתי אותה הביתה בג'יפ חדש מסוג "ויליס" שהיה שייך לעבודתו של אבי, ומאז היא "תלויה על כתפי" והשאר היסטוריה…

סבא גדעון ומרים

עם סיום שנת לימודיי השלישית, החלטנו על נישואינו ומשימת ההכנות לחתונתינו הוטלה על מרים ועל אמי, בזמן שאני נשלחתי בחילופי סטודנטים לחקלאות, לעבודה בחווה חקלאית גדולה בדרום אנגליה באזור סאסקס שנמשכה כחודש וחצי.

עם סיום עבודתי בחווה, נסעתי לטיול עם עוד שני חברים – אמנון אמיר ועמוס לב, באירופה וסקנדינביה, שנמשך כארבעה חודשים – מסוף אוגוסט עד תחילת דצמבר. את הטיול סיימנו באיטליה, בנמל ברנדיזי, שם עלינו על אוניית מסע שהובילה אותנו ארצה במשך כשלושה ימים, ללא אוכל וללא מיטה (עקב כך שלא הייתה מיטה, נאלצנו לישון מתחת לסיפון האנייה בשקי שינה). כאשר הגענו לנמל חיפה, הגיעו לקבל את פנינו מרים, יחד עם הוריי וסנדוויצ'ים שהביאו ל"הצלת נפשינו".

רעייתי מרים והוריה – יוסף ובלה, היו ניצולי שואה שעלו ארצה בשנת 1947 באוניית המעפילים פאן קרשט, ובאמצע הדרך לארץ ישראל כשהאונייה הייתה בלב הים התיכון, עצרו אותה משחתות בריטיות והפנו אותה לקפריסין, שם נוסעיה הוכנסו למחנות מעצר מיוחדים למעפילים למשך כשנה, ולאחר מכן עלו לארץ בשנת 1948. בשנת 1949 נולד אחיה של מרים – עמנואל (מנדיק).

משפחתה של מרים בעלייתה ארצה

חתונתינו נקבעה ליום 9.2.66 באולם בית השריון שבתל אביב, אותו קיבלנו בזכות מרים שהייתה באותה תקופה חיילת משוחררת. הכיבוד כלל כמקובל באותם ימים: בורקסים ורבע עוף שנחשבו ל"מעדנים".

מרים וגדעון ביום נישואיהם

שליחותנו לאיראן בשנים 1966-69

לאחר נישואינו, עברנו לגור בכפר הנוער בן שמן, שם עבדה מרים כמורה חיילת ועקב כך, קיבלנו מהם דירת מגורים. באותם ימים, היה בארץ מיתון וקשה היה לי למצוא עבודה, ובחיפושיי התחלתי לעבוד במכון וולקני בבית דגן במחלקה לפרחים. בהמשך לחיפושיי קיבלתי הצעה לצאת בשליחות לעבודה באיראן למשך כשלושה חודשים לבדי. מאחר והיה זה כחודש בלבד לאחר נישואינו, סירבתי להצעה.

מרים וגדעון בשליחותם באיראן

כאשר התברר להם שרעייתי היא מורה, ובדיוק חסרה מורה בבית הספר הישראלי בקזווין, הסכימו לכך ששנינו נצא יחד לשליחות.

נסענו לאיראן באפריל 1966 והשלושה חודשים הללו, הפכו מהרה לכשלוש וחצי שנים בהן חסכנו כסף רב מעבודותינו שם.

מסיבת פורים באיראן, גדעון בהופעה
מרים וגדעון באיראן

במקום (קזווין) היה כבר פרויקט חקלאי גדול שכלל צוות ישראלי עם כשישים משפחות עם ילדים ובית ספר ישראלי. עבודתי שם הייתה לפקח ולייעץ בגידול עצי פרי, שניטעו באזור לאחר רעש אדמה כבד שפגע באזור והרס כפרים רבים לחלוטין.

מרים ונעמה, כאשר נעמה נמצאת בבטנה של מרים

ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, וחששנו שנצטרך לחזור ארצה, אלא שהמלחמה נגמרה כל כך מהר ובניצחון מזהיר לצה"ל ונשארנו באיראן מבלי להרגיש שהייתה מלחמה.

בזמן שהותנו שם היינו מקבלים עיתונים מהארץ, ובאחד הימים ראינו בעיתון מודעה על מכירת משק במשמר השבעה, וביקשנו מהוריי לבדוק היכן המשק, וכאשר התברר לנו שזהו משק שכן להם, ביקשנו מהם לקנות אותו עבורינו מהכסף שחסכנו שם. הוריי קנו את המשק בשנת 1968, כשנה לפני שחזרנו ארצה. במשק היה בית סוכנותי ישן וקטן, בגודל של כ-50 מ"ר, שכלל שני חדרי שינה, שירותים ומטבחון.

בקיץ של שנת 1969 סיימנו את עבודתנו באיראן. בדרכנו ארצה, שנינו נסענו לטיול בסקנדינביה כשמרים נושאת בבטנה את בתנו הבכורה, נעמה.

חזרתנו למשמר השבעה

הגענו ארצה בסוף חודש יולי 1969, ונכנסנו לגור בבית ה"חדש ישן" שקנינו במושב משמר השבעה. בסוף אותה שנה התחלתי לעבוד בחברת אגרקסקו (כרמל, חברה ליצוא חקלאי). אבי ישראל ניצל את הזמן טרם בואנו, ונטע במשקנו החדש כ- 7 דונם של מטע אבוקדו ו- 3 דונם מנגו. בחורף של שנת 1972 היה קר מאוד והטמפרטורות צנחו למינוס שבע מעלות צלזיוס במשך כשבועיים, דבר שגרם ל"שריפת" כל עצי המנגו הצעירים שהיו רגישים ביותר לקור. לאחר מות העצים, נטענו במקומם 3 דונם של עצי פקאנים.

בניית ביתנו החדש במשמר השבעה

עם שובנו ארצה, צורפתי לשירות מילואים בגדוד 68 של חטיבת ירושלים. ראיתי בצירוף זה חובה וזכות לשירות למען המדינה, לאחר שלא שירתתי כעשר שנים עקב לימודיי ונסיעתנו לאיראן. בחודש פברואר 1970 נקראתי לשירות מילואים פעיל באזור דרום רמת הגולן שנמשך מעל לכחודש ימים, שבסופו נולדה בתנו הבכורה, נעמה. לאחר המילואים הללו, נשלחנו (גדוד 68) מדי שנה לשירות מילואים שנמשך כארבעים יום מדי שנה בכל גבולות הארץ.

באמצע שנת 1970 התחלנו לבנות את ביתנו החדש, ובזמן הבנייה עברנו לגור בביתם של הוריי. הבנייה הסתיימה בשנת 1971, ובחודש נובמבר של אותה שנה נולדה בתנו השנייה, רוית.

בחודש אוקטובר 1972 ("חודש החגים") נקרא גדודינו לשירות מילואים של כחודש ימים, בקו תעלת סואץ. היה זה זמן קצר לאחר תום מלחמת ההתשה שנמשכה כשלוש שנים. שירות זה הצטיין בשקט ושלווה, דבר שגרם לנו להרגיש שבאנו לנופש.

נעמה בזרועותיהם של אמה מרים ואביה גדעון

       
    

מלחמת יום הכיפורים – אוקטובר 1973

בסוף חודש ספטמבר 1973 נקרא גדודנו (גדוד 68) של חטיבה 16 הירושלמית לשירות מילואים נוסף, שוב ב"חודש החגים", ולתומנו חשבנו שאנו באים לחודש נופש נוסף. בשירות זה הוצבנו במוצב "מצמד", שהיה בצפון "האגם המר הגדול". בזמן שירות זה עסקנו בביטחון שוטף ובסיורים לאורך תעלת סואץ, ובזמננו הפנוי עסקנו בדיג דגים שהיו בשפע באגם.

מפת מעוזי צה"ל לאורך תעלת סואץ לפני מלחמת יום הכיפורים

כשבוע אחרי שהגענו לתעלה התחלנו לצאת לסבב חופשות הביתה. אני יצאתי לחופשה של כשלושה ימים, כשבאמצעיתה קיבלתי שיחת טלפון דחופה מהגדוד, בה נתבקשתי לשוב למוצב בטיסה הראשונה לרפידים בבוקר שלמחרת. בהגיעי לשם נאמר לי שיש מצב כוננות. לאחר חזרתי המשכנו בשגרת החיים הרגילים במוצב.

ביום שבת השישי לאוקטובר (יום כיפור של אותה שנה) יצאנו לסיור מוקדם בבוקר שנערך לאורך "האגם המר" במשך כשלוש שעות. עם שובנו למוצב התכוננתי ללכת לנוח, ואז הודיעו לי שאמורה להגיע חולייה מההנדסה קרבית, שהייתה אמורה לבדוק את המתקן הסודי להצתת התעלה.

התלוויתי אליהם לבדיקת המתקן שהיה ממוקם כקילומטר צפונה מהמוצב. הלכנו לשם רגלית, מזג האוויר היה שלו ובהיר כיאה ליום הכיפורים. בהגיענו למתקן מצאנו אותו מכוסה בערימות חול שהגיע מהמדבר, ובלתי כשיר לפעולה. בעודנו מסתובבים סביבו, קיבלנו הודעה בקשר לחזור מיד למוצב. במוצב היו עשרים וחמישה חיילים ממחלקתנו והצטרפו עוד כעשרה חיילים שהיו בסביבת המוצב באותו הזמן אך לא היו שייכים למחלקתנו. בתור מפקד המוצב נאמר לי להכניס את כל החיילים לבונקר ולעלות למגדל התצפית שליד הבונקר.

בעודי עולה למגדל, בשעה שתיים בצהריים, החלה לפתע הפגזת תופת של המצרים על מוצבנו, וזינקתי מהמגדל לעמדת פריסקופ שהייתה לרגליו. ההפגזה נמשכה כשעתיים והסתיימה בפתאומיות כפי שהחלה. עקב ההפגזה הכבדה לא ניתן היה לראות דבר בגלל ענני העשן והאבק שעלו לאוויר. לא היה ברור לי אם זוהי מלחמה או הפגזה חולפת כפי שהיה במלחמת ההתשה. עם שוך ההפגזה ושקיעת ענני האבק, יכולנו לצאת מהבונקר ולעשות בקרת נזקים. התברר לנו כי יש הרוג ופצוע, והמוצב כתוש למדי. מצפון ודרום הרחק מהמוצב ראינו מצרים רבים חוצים את התעלה ומכתרים את המוצב.

יש לציין שמוצבנו היה במרחק גדול ממוצבים אחרים שלאורך התעלה ורק בקשר שמענו דיווחים מהמתרחש במוצבים האחרים. חלפו השעות, ובערב קיבלנו טלפון מהאלוף אריק שרון, המציע לנו להתפנות בכוחות עצמנו באם אנו יכולים. הצעתו זו נשמעה לי לא במקום מאחר והיינו מוקפים כבר בכוחות מצריים רבים ולא ידענו האם אנחנו במלחמה או במתקפה מקומית.

יש לציין שטרם המלחמה נאמר לנו ע"י הממונים עלינו, שבמידה וקורה אירוע כלשהו, "כל הצבא" יבוא לעזרתנו, דבר שלא קרה במציאות.

עברו יומיים נוספים בהם היינו מכותרים ע"י כוחות מצרים רבים שאמנם כיתרו אותנו, אך היו רחוקים מאיתנו, ואנחנו היינו כל הזמן בכוננות גבוהה, יום ולילה, מחשש שיתקיפו אותנו. לא רחוק ממוצבנו שכנה "החווה הסינית" שבה נערכו קרבות כבדים בין כוחות הצנחנים של צה"ל לכוחות המצרים. במכשירי הקשר שמענו קולות ירי וקרבות ממוצבים שבקו התעלה, צעקות על פצועים והרוגים בעקבות התקפות המצרים עליהם וקריאות לעזרה. כל אותו הזמן קיווינו גם אנו שיבואו לחלץ גם אותנו מהמוצב, אולם אף עזרה לא הגיעה.

ביום שני השמיני לאוקטובר בלילה, לאחר שלושה ימים של לחימה בהם לא ישנו ובקושי אכלנו, שמענו כוחות מצריים מלווים בשריון של טנקים ונגמשי"ם מתקרבים להתקפה על מוצבנו. הוריתי לחיילים שבעמדות לנצור את נשקם, וכאשר שמענו אותם מגיעים לגדרות המוצב, פקדתי על כולם לפתוח באש.

הנשקים שהיו בידינו היו רובים ובזוקה אחת. הצלחנו לבלום את ההתקפה הראשונה, להצית טנק אחד עם הבזוקה, ולגרום לנסיגת המצרים. לאחר מספר שעות החלו המצרים בהתקפתם השנייה, היה זה קרוב לאור הראשון של יום שלישי. בקשר דיווחנו על ההתקפות עלינו, ובעקבות זה הודיעו לנו שכולם צריכים להיכנס לבונקר ו"ייתנו אש על מוצבנו". בעקבות פקודה זו הפסקנו לירות ונכנסנו לבונקר.

המצרים ניצלו את הפסקת האש מצדנו ונכנסו למתחם המוצב, בעוד אנו מחכים ל"אש על מוצבינו" שלא הגיעה כלל ואנו דחוסים בבונקר כסרדינים בקופסה. המצרים החלו לזרוק רימוני נפץ ועשן לתוך הבונקר, דרך התעלות ופתחי האוורור, וכתוצאה מכך החלו הלוחמים בבונקר להיפצע ולהיחנק מהעשן. לא נותרה לנו ברירה אלא להיכנע או להיהרג בבונקר, אז החלטתי שאנו נכנעים ויוצאים החוצה.

כשיצאנו מהבונקר חטפנו מכות מהרובים של המצרים, הם קשרו את עינינו, ידינו ורגלינו, והובילו אותנו מחוץ למוצב אל סירות ומשאיות שלקחו אותנו אל בתי הכלא בקהיר שבמצרים לשבי שנמשך כשישה שבועות. בימים הראשונים של השבי הוחזקנו כל אחד בנפרד, בתאים קטנים ("תאי צינוק") ובהמשך הועברנו לתאים גדולים יותר. סדר היום בשבי התחיל כל בוקר במסדר פינוי דלי השירותים, ולאחר מכן חקירות שנערכו ביום ובלילה תוך כדי מכות ועינויים. ניתנו לנו שלוש "ארוחות" ביום שגרמו לנו לרזות בכמה קילוגרמים "טובים" במשך תקופת השבי. בימים הראשונים של השבי היינו אזוקים כשידינו מאחורי הגב ועינינו מכוסות.

תירגלתי את עצמי שכאשר יצא הסוהר מתאי, העברתי את ידי קדימה והורדתי את הכיסוי מעיני, וכאשר שמעתי אותו חוזר הייתי מבצע פעולה הפוכה, דבר שהקל מאוד על הסבל כאשר ידיך קשורות מאחור.

אירוע ראוי לציון שקרה לי בתום כשבוע להיותי בשבי, שבשעת הצהריים נכנס סוהר לתאי עם ארוחה וכנהוג שחרר את ידי מהאזיקים, השאיר בטעות את המפתח באזיקים ויצא מהתא. ניצלתי את המצב והחבאתי את המפתח באחד מכיסיי מכנסיי הצבאיים שנשארו עליי עוד מאז הנפילה בשבי.

כעבור זמן קצר חזר הסוהר לתא והחל לחפש את המפתח. העמדתי פני תם כאילו שאיני מבין מה הוא רוצה, ואז החל לחפש על גופי את המפתח, ומהר מאוד מצא אותו באחד מכיסיי. הוא קשר את האזיקים ויצא מהתא, וזמן קצר לאחר מכן נכנס עם שני בריונים שתפסו אותי והובילו אותי מהקומה השנייה בה שכן תאי לחצר למטה, קשרו אותי בחבל ומוט ברגליי (ואזיקים על ידיי מאחורי הגב), ותלו אותי כך שראשי כלפי מטה ורגליי כלפי מעלה, ולאחר מכן החלו להכותי בכפות רגליי עם נבוט עשרות פעמים. עם סיום מכותיהם לא יכולתי לעמוד על רגליי, וגררו אותי בחזרה לתאי שם זרקו אותי כשק תפוחי אדמה, וכשבוע ימים לא יכולתי לעמוד על רגליי. את הלקח למדתי ולא חזרתי שוב על מעשה זה.

הזמן ש"בילינו" בשבי נמשך לאיטו. ניצלתי את זמני ה"פנוי" להתעמלות, ציד פשפשים שביום טיילו על הקירות ובלילה מצצו את דמינו, וסימון קווים על הקיר שסימנו את הימים שעברו. בין השאר עלו בראשי מחשבות רבות על הבית, המשפחה והחברים. לתומי חשבתי שבבית יודעים שנפלתי בשבי, מאחר וכאשר נפלנו בשבי הייתי בטוח כי קשר המעוז, יגאל, הודיע בקשר שאנחנו נכנעים (דבר שלא קרה).

כמו כן ליד המוצב הייתה עמדת קישור של האו"ם, שאנשיה ראו אותנו באותו הזמן, אך לא דיווחו על הנעשה. גם בהיותי בשבי קיבלנו גלויה מ"הצלב האדום" לשליחה הביתה (שלא הגיעה ליעדה). זכור לי שכעבור כשלושה שבועות נתקלתי באחד הימים בשבוי שהיה על ידי בחקירות, שסיפר לי שהוא נפל בשבי לאחר עשרים ואחד ימי לחימה, בהם הגיע צה"ל להתקפות נגד על המצרים תוך כדי חציית תעלת סואץ לכיוון קהיר שם הגיעו לקילומטר המאה ואחת. גם בגזרה הסורית הגיעו כוחותינו ברמת הגולן למרחק של כשלושים קילומטר מדמשק.

ההודעה על שובו של סבא גדעון מהשבי

הידיעה הזאת עודדה אותי מאוד מאחר והחוקרים המצרים סיפרו כל הזמן שהצבא המצרי כבש את כל סיני והוא בדרכו לתל אביב. חשבתי לעצמי כי המצרים ידועים בהגזמותיהם,  אולם בזוכרי שכאשר נפלנו בשבי שמענו במערכות הקשר על מוצבים רבים לאורך התעלה שנפלו גם הם בשבי.

בהמשך שהותינו שם שופרו במעט תנאי השבי, וקיבלנו מיטה, מזרון ושמיכה ודוללו החקירות והעינויים. בתום כחמישה שבועות בשבי, כינסו את כל השבויים יחד בפעם הראשונה, באולם בו הופיע שר המלחמה המצרי – איסמעיל עלי, שהודיע לנו על הסכם לשחרור שבויים שישוחררו בקבוצות במשך כשבוע ימים, והשמחה הייתה גדולה. תיארתי לעצמי שבגלל שאני קצין, אשוחרר בין האחרונים וכך היה.

גדעון ביום הראשון לאחר שובו מהשבי

שוחררתי בעשרים ואחת לנובמבר לאחר שישה שבועות, בקבוצה שלפני האחרונה. סדר היום האחרון החל מהבוקר: הולבשנו בבגדים חדשים (דמויי פיג'מה) ונעלי ספורט לבנות. אחר הצהריים העלו אותנו לאוטובוס למטרת סיור בפירמידות. היה זה מסלול קבוע לכל קבוצה ששוחררה לחופשי, ובגלל זה ההמון המצרי כבר חיכה במקום, הפגין נגדנו, ולא ניתן היה לרדת מהאוטובוס, לכן נאלצנו לראות את הפירמידות והספינקס מחלונות האוטובוס. בתום הסיור הוחזרנו לכלא "עבסייה" שבקהיר.

גדעון מיד בשובו מהשבי המצרי

בשעת לילה מאוחרת הובלנו לשדה התעופה של קהיר, לטיסה ארצה במטוס שוויצרי של "הצלב האדום", ונחתנו בשדה התעופה בלוד (נתב"ג) בחצות הלילה. לאחר נחיתתנו הוכנסנו לאולם, בו פגשנו את שר הביטחון דאז – משה דיין, ששוחח עימי על נסיבות נפילתנו בשבי, ואחר כך נערך לנו תחקיר קצר אודות מידע על שבויים נוספים. בהמשך נשלחנו למקלחת "טובה" ומיוחדת, הכוללת "חיטוי נגד פשפשים", ובסיומה הולבשנו במדי צה"ל חדשים. לקראת השעה ארבע בבוקר, נלקחתי לביתי ע"י חברי בלו, שהכרתי משירותי הסדיר    בצבא. להפתעתי כשנכנסתי לשערי המושב חיכו רבים מתושבי המושב לקבל את פני (היה זה רגע מרגש מאוד).

בשובנו ארצה ניתן לנו לשהות מספר ימים בביתנו, ולאחר מכן נשלחנו למשך כשבועיים לבית ההבראה שבזכרון יעקב. שם נתנו לנו לאכול בשפע, ובנוסף לכך אנשי ביטחון חקרו אותנו על אשר עברנו במלחמה.

כשאני מסכם לעצמי את אירועי מלחמת יום הכיפורים, ראוי לציין כי באותם הימים היו במוצבים לאורך התעלה סך הכל כמה מאות לוחמים ישראלים, שעצרו בגופם את עשרות אלפי החיילים המצריים והיו החיץ היחיד בין המצרים לשטח ישראל. גדוד 68 מהחטיבה הירושלמית מנה כמאתיים לוחמים, כשליש מהם נהרגו, שליש נפצעו ונפלו בשבי, ושליש הצליחו להיחלץ ולחבור לכוחות צה"ל. בשובי הביתה הסתבר לי כי כל זמן היותי בשבי היינו על תקן של נעדרים, ורק יומיים לפני שובי, הודיעו למשפחות על שחרורנו מהשבי. צה"ל ומשרד הביטחון לא ידעו איך להכיל את מאות השבויים שחזרו לאחר המלחמה, בגלל שאף פעם לא היו כל כך הרבה שבויים (כמאתיים ושישים שבויים שהיו במצרים ובסוריה). ממצרים הוחזרו כעשרים גופות של שבויים שנראו חיים בנפילה בשבי (כעשרה אחוזים). רק לאחר כעשרים וחמש שנה הוכרו רוב פדויי השבי כנכי צה"ל, וכל זאת בזכות פעולתם הנמרצת של מספר פעילים שהקימו את עמותת "ערים בלילה", הדואגת לצורכי פדויי השבי, כנהוג בצבאות שונים בעולם.

המשך חיינו במשמר השבעה – 1973-2019

לאחר חזרתי מהשבי המשכנו בשגרת חיינו. באפריל 1975 נולד בננו, עמי (הקרוי על שם דודו – עמנואל, שנפל במלחמת יום הכיפורים), ובינואר 1981 נולדה בת הזקונים שלנו, בת חן. עצי הפרי במשקנו גדלו והחלו להניב פירותיהם. מאחר ובכל ימות העבודה בשבוע (עבדו אז שישה ימים בשבוע) עבדתי באגרקסקו, נותרו לי רק ימי סוף השבוע והחגים לעבודה במשק. בעונות אסיף הפרי של האבוקדו והפקאנים, היינו נוהגים לגייס את כל בני המשפחה (סבים, סבתות, ילדים ונכדים) לימי קטיף מרוכזים, והיו אלה גם ימי מפגש, אכילה וגיבוש משפחתי שכולם נהנו מהם.

 

בשנת 1996 פרשה מרים מעבודתה בהוראה, לאחר כארבעים שנות עבודה במקצוע, בהן לימדה בבתי ספר בבן שמן, בקזווין שבאיראן, בבאר טוביה, בבית דגן ובאזור, והקימה דורות רבים של תלמידים.

בסוף שנת 2001, בהגיעי לגיל שישים, פרשתי מעבודתי באגרקסקו, לאחר למעלה משלושים שנות עבודה בחברה, בהן עסקתי בניסיונות שונים לשיפור איכות התוצרת החקלאית, והארכת חיי המדף שלה בדרך מהחקלאי לשווקים שבחו"ל, דרך האוויר והים. עבודות אלו נעשו יחד עם המחלקה לאחסון פירות וירקות והמכון להנדסה חקלאית במכון וולקני שבבית דגן.

 

הילדים גדלו והגיעו לפרקם.

ראשונה להינשא הייתה רוית שהתחתנה עם אוהד לינדברג, שהיה טייס מסוקי קרב וכיום קברניט באל על. לזוג נולדו שלוש בנות: רומי, לירי ומיה.

שנייה להינשא הייתה נעמה שהתחתנה עם אמיר פלג, שהיה ונשאר איש עסקים בהייטק. לזוג נולדו שלושה ילדים: אורי, רני ונגה.

שלישי להינשא היה עמי שהתחתן עם  שרי קורן, בעלת עסק עצמאי בתחום המידענות. לזוג נולדו שלושה ילדים: איתי, שירה ואופיר.

רביעית ואחרונה להינשא הייתה בת חן שהתחתנה עם גלעד הורוביץ, רופא במקצועו. לזוג נולדו שלוש בנות: יובל, רוני ונועם.

מאז פרישתנו לגמלאות שנינו עוסקים בעזרה לילדינו בגידול שנים עשר נכדינו, נהנים לטייל בארץ ובחו"ל ומקווים לעוד שנים רבות של שמחה והנאה בחברת כל בני המשפחה.

באהבה רבה, כל משפחתנו יחדיו…!

הזוית האישית

גדעון גור: במהלך עבודתנו המשותפת בתכנית "הקשר הרב דורי" נהנו מאוד, חיזקנו את הקשר בינינו ולמדנו אודות משפחתנו. בסיומה של התכנית הבנו עד כמה היא חשובה להנצחת מורשת המשפחה ולחיזוק הקשר שבין הדור הצעיר לוותיק. נוכחנו לראות שבינינו שוררת אהבה רבה והערכה הדדית, ובעצם, היה לנו כיף להיות יחד.

מילון

משפחה
קבוצת אנשים שיש ביניהם קירבת דם; קרובים; בית אב.

ציטוטים

”"פיתחו את השער פיתחוהו רחב עבור תעבור פה שרשרת זהב סבא וסבתא... ונכדים ונינים..."“