מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אין לי ארץ אחרת – חיה שיפר

חיה ליה ואיתי
חיה שיפר בצעירותה
חיה שיפר מספרת על בית ההורים ועל הסבתות

שמי חיה שיפר, נולדתי בשנת 1963 בבית חולים ברזילי באשקלון. שם משפחתי מבית הוריי הוא 'מונטנה'. בעת לידתי, הוריי ואחותי הגדולה חיו בעיר תל אביב. אמי נסעה לבקר את הוריה במושב אמונים, הנסיעה באוטובוס הייתה ארוכה ומייגעת. אמי הייתה בתחילת החודש התשיעי ובמהלך הנסיעה באוטובוס היא החלה לקבל צירי לידה. אמי ירדה בתחנה והייתה צריכה ללכת שלושה קילומטרים עד הבית של הוריה. היא עצרה טרמפ, והנהג היה עם עגלה וסוסה. היא נסעה לבית הוריה. כשהיא הגיעה לשם, אימא שלה הבינה שהיא בתהליך של לידה וביקשה מהבן הגדול שלה שישאיל רכב והם נסעו לבית החולים. אמי, שהשאירה את אחותי הגדולה בבית, לא רצתה ללדת אותי כדי לא להשאיר את הילדה לבד, אז אחת האחיות התיישבה לאימא שלי על הבטן וכך יצאתי.

גדלתי בעיר תל אביב ליד חוף הים. הייתה לי ילדות נהדרת. כשהייתי בת עשר פרצה מלחמת יום הכיפורים. בבניין שבו גרתי היה בית כנסת קטן, לרב שהנהיג את בית הכנסת קראו הרב קנטור. לקראת הצהריים נשמעו אזעקות והחלה המולה ברחוב. הלכנו לבתים שהיה בהם רדיו ושמענו שהחלה המלחמה. שאול – אחד השכנים שלנו – גוייס והוא נכנס לבית הכנסת וגייס אנשים נוספים. הרב קנטור בירך אותו ב"לך לשלום וחזור בשלום", ושאול אכן חזר בשלום.

המלחמה הזו עשתה עלי רושם רב. כל ההיסטריה שהייתה מסביב, החיילים שנלקחו בשבי המצרי, אחד מהם חזר לרחוב שבו גרנו והייתה הילולה גדולה מסביב לחזרה שלו, ומנגד הבכי שנשמע כמעט מכל דלת שנתן את אותותיו בי. מאז הבנתי שאין לנו ארץ אחרת מלבד ארץ ישראל ועלינו להגן עליה בגופנו. וזה החינוך אותו השתדלתי לתת בביתי.

בית הוריי

גדלתי במשפחה של חמש בנות. אבא שלי תמיד אמר שהוא צריך מראות בכל הבית כדי לא להרגיש הבן היחידי בבית. אבא שלי נולד במצרים בעיר אלכסנדריה ועלה לארץ בגיל 15. אבי חצי תימני וחצי פרסי, הוא היה איש עסקים מאוד מוצלח והגדיל את ההון המשפחתי. אבי עבר תאונת דרכים מאוד קשה כשהייתי בת שמונה אחרי מסיבת פורים שהייתה לו. באותה שנה הוא בילה זמן רב בבית החולים. הייתי מאוד קשורה לאבי, הוא קרא לי "יהלום שלי".

אמי נולדה בטנג'יר שבמרוקו, הוריה ברחו משלטונו של פרנקו שהיה שליט ספרד. הוריה נולדו בספרד. היא עלתה לארץ בעליית הנוער עם אחותה בת ה-9. את עליית הנוער יזמה הנריאטה סאלד. כשאמי עלתה לארץ החליפו לה את השם מיקוטה לעופרה, והיא גדלה בקיבוץ ניצנים לבד ללא אחותה.

החיים היו מאוד לא קלים ובגיל 16 אימא שלי עזבה את הקיבוץ ואיתה לקחה גם את אחותה נורית. הן עברו לעיר הגדולה, תל אביב. היא שכרה דירה בבניין שבו אבי גר. אבי נהג ללבוש חליפות ואמי נהגה ללבוש חאקי מהקיבוץ. אבי שהיה מבוגר מאמי ב-11 שנים, הציע לאמי לצאת אתו. היא אמרה לו "כן" מפני שהיא חשבה שהוא צוחק עליה. הגיע יום המפגש ואבי דפק בדלת. אמי שאלה אותו האם הוא השתגע? מפני שלא יעלה על הדעת שהיא תצא איתו, כשהיא לבושה בחאקי.. אבי לקח אותה מיד לחנות בגדים ומילא לה את הארון.

כשאמי הייתה בת 17 היא נישאה לאבי. בגיל 18 ילדה את אחותי הגדולה. אני נולדתי כשאמי הייתה בת 21. בהמשך נולדו אחיותיי. הוריי חיו חיים טובים יחד, היה כיף לגדול במשפחה כזו גדולה. אבי נפטר לפני 13 שנה בגיל 75, ואמי עדיין חיה ובועטת. לי ולה יש יום קבוע בו אנו נפגשות, יוצאות לסרט, אוכלות יחד צהריים ומקנחות בגלידת גולדה.

קצת על עצמי

למדתי הוראה והייתי מורה במשך 31 שנים. השנה יצאתי לפנסיה עקב מחלת הסרטן. הכרתי את בעלי כשהייתי בת 19 בריקודי עם, הוא היה בן 27. ניצתה אהבה גדולה שקיימת עד היום. במהלך נישואינו נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים וכרגע יש לנו חמישה נכדים נפלאים. כיף לי לארח אותם בימי שישי כי אין דבר החשוב לי יותר מאשר המשפחה שלי.

כשגרתי בתל אביב, סבתי מצד אבי גרה מעלינו. סבתי הייתה בשלנית מעולה והיא תמיד פינקה אותנו במטעמים נהדרים. היו בעיקר שלושה מטעמים שמאוד אהבתי: מרק אידם – זהו מרק דגים- ממולאים, בלילה וזלאביה. ליפני מספר שנים אמי נתנה לי מספר תכשיטים של סבתי. היום אני עונדת רק את עגילי היהלומים שלה. עגילים אלה נקנו לה על ידי אבי. הוא הבטיח לה שכשיהיה לו כסף הוא יקנה לה עגילי יהלומים והוא קיים את הבטחתו: עגילים אלה היו על תנוכי אוזניה עד יום מותה. שמחתי לקבל את העגילים ואני עונדת אותם באהבה רבה.

סבתי מצד אמי גרה במושב אמונים. היינו מגיעים אליה בחופשות ומבלים שם זמן רב: חלבנו את הפרות, רכבנו על סוסים, אספנו ביצים, היינו תופסים את האפרוחים והכנסנו אותם ללולים. הרבה פעמים היינו נכנסים לשדות ועוסקים בקטיף. את האוכל של סבתא מאוד לא אהבתי, הוא היה שמן מאוד. הדבר היחידי שאכלתי שם זה קוסקוס עם חומוס, סוכר וקינמון. עד היום יש לי את הכלי שבו היא הייתה מכינה את הקוסקוס. כשהנכדות של סבתא הגיעו לגיל 16, סבתי הכינה לנו נדוניה שכללה שמיכות, כריות סירים וצלחות. לפני כשנה קיבלתי בהפתעה מאמי טבעת מעוינת עשויה עבודת יד, טבעת זו הגיעה עם סבתי ממרוקו.

הטבעת 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית ספר נגבה ראשון לציון, התש"ף, על ידי המורה המובילה שרון אדם.

מילון

חאקי
גוון בין בז' לאפור, צבע הבגדים שנהוג היה ללבוש בקיבוצים ובתנועות הנוער.

זלאביה
זלאביה (בערבית: زلابية; נקראת גם קורץ אצל יהודי תימן וזׇנְגוּלׇה אצל יהודי עיראק) הוא מאכל מתוק הנעשה מבלילת קמח חיטה, מטוגן בשמן עמוק ולרוב נספג בסירופ סוכר. נהוג לעצב את הזלאביה בצורת בייגלה או בצורות מעגליות אחרות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הבנתי שאין לנו ארץ אחרת מלבד ארץ ישראל, ועלינו להגן עליה בגופנו“