מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא – סבתא

סיפור חיי- התייתמות מאם בגיל שמונה וחצי וחסרונה של אהבת אם לאורך כל חיי.

רקע משפחתי

הורי נולדו בפולין. אמי, מניה זבודניק, נולדה בדובנא  בשנת 1906, היו לה שישה אחים – שלוש  האחיות נרצחו בשואה, שתיים עלו ארצה והאח עלה גם לישראל. אבי, נטעלייב  גורפינקל נולד בלודוויפול בשנת 1906.  היו לו עוד חמישה אחים  שתי אחיותיו נספו בשואה, שלושת אחיו עלו לישראל. (אשר, שרה ושלמה, אשר איבד את אשתו ושתי בנותיו בשואה, ועלה לארץ). הורי  עלו ארצה בעליה החמישית בשנת 1930, כל אחד לחוד, במסגרת תנועת החלוץ והם נפגשו בארץ בפלוגת קיבוץ יגור.

אבי
אבי ומשפחתו

 

אמי
אמי ואחיותיה

קיבוץ יגור הוקם בשנת 1922. לימים הוקמה לידו פלוגה שקלטה את היהודים הצעירים שעלו לארץ ובחרו להתיישב בהתיישבות העובדת, בקיבוצים, ולימים התאחד קיבוץ יגור עם הפלוגה.

הורי,שכאמור הכירו והתאהבו. הקימו משפחה, אחי  הבכור, חיים, נולד ביוני 1933. והורי נישאו רק  באפריל בשנת 1937. חיים אחי  זכה להכיר את סבתי (מצד אמי), שעלתה ארצה במהלך שנות ה-30 והשתכנה עם אימי בקיבוץ יגור כאם לחברת קיבוץ. לצערי הרב, נפטרה בספטמבר 1937, חודשיים לפני שנולדתי. (18.11.37)  עם לידתי קיבלתי את שמה (רחל)  ואני נושאת אותו בגאווה. אבי נהג לקרוא לי רוחלאה.

כתובתם של הורי
תעודת הנישואין של הורי

שנות ילדותי המוקדמות

בינקותי
עם אחי חיים ואמי

 

עם אחי חיים ואבי

כשאימי חזרה איתי מבית חולים העמק בעפולה, היא הביאה אותי היישר לבית הילדים בקיבוץ יגור. תחילה היא ראתה אותי כל ארבע שעות בזמן הארוחה-יניקה ולאט לאט מרווחי הפגישה בינינו הלכו וגדלו עד שנעלמו, ואז היינו נפגשים בין השעות 16:30-19:30

הילדים בקיבוץ שהו במשך כל היום בהשגחתה של מטפלת. זמן השהייה עם ההורים היה קצר מאוד, כפי שנכתב לעיל. בפעוטון הייתי עם קבוצת הילדים שאיתה גדלתי בהמשך הדרך. חנקה המטפלת המיתולוגית שלנו באותם ימי הפעוטון הייתה רותמת עגלה לחמור מושיבה אותנו בעגלה ומסתובבת איתנו בשבילי הקיבוץ.

כאמור הילדים בקיבוץ לא גדלו בבית ההורים ולא חונכו תחת ערכי משמעת משפחתיים ולא הייתה השתתפות בולטת של ההורים בעיצובם החינוכי של ילדיהם.

יש חשיבות רבה בעיצוב אישיותך למה שקורה לך כאשר אתה בחברת ילדים אחרים, אך עיקר אישיותו של אדם מתעצבת במצב רגיל, על ידי הדוגמא שההורים נותנים לו והדרך שבה הוא מתמודד עם החינוך שניתן על ידם. בחברת הילדים הקיבוצית הדברים היו שונים ומעמדו של ילד בהרגשתו וההערכה האישית העצמית שלו, נקבעה על פי המקום החברתי שתפס בבית הילדים.

שיטות החינוך של המטפלות היו נוקשות ועל כך אינני רוצה להרחיב.

בגיל ארבע עבר הפעוטון שלנו לגן הילדים. ביגור היו שני גנים. הפעוטון חולק בין שני הגנים. אני זוכרת שבגן שלי, גן לייקה, היתה גננת שכירה שאהבתי אותה מאד. דמותה השפיעה עלי מאד עוד שנים רבות. כשעזבה את יגור ועברה לרחובות שמרתי איתה על קשר.

בתקופת הגן הגננות הרגישו שהדבר החשוב הוא הילד ויש צורך לגונן עליו.

רוכבת על אפניים
בת ארבע
בת חמש

שנות ילדותי בבית הספר

עם המעבר לבית הספר זה השתנה באופן ניכר. מי שהיה חזק ומקובל הרגיש טוב ומי שהיה חלש סבל לא מעט הצקות וכינויי גנאי. אני הייתי בין הלא מקובלים ולכן הייתי בודדה. בהיותי בת שמונה וחצי קרה לי אסון כבד. אמי נפטרה לאחר מחלה ממושכת והילדים בחברת הילדים היו מתגרים בי על כך שאין לי אמא.

ברצוני לציין שלא עברתי שום טיפול מחזק ומעודד למצב בו הייתי כיתומה מאם. חסרון אימי ליווה אותי לאורך כל חיי כילדה וכבוגרת וגם ביום נישואי וכאשר ילדתי את ילדיי אימי היתה חסרה לי מאוד. זה בא לידי ביטוי חזק מאוד כאשר רציתי ללמוד לנגן על פסנתר בקיבוץ, ולאבי לא היה את הכוח הנפשי להילחם בשבילי שאבחר ללמוד, כפי שנלחמו האימהות של חברותי לכיתה, שהן התקבלו ואני לא. לפי הרגשתי גם המחנכות שהיו לי לא חיבבו אותי במיוחד והרגשתי בודדה. בכיתי הרבה. כתלמידה בבית הספר הייתי תלמידה טובה מאוד, בין הטובים בכיתה. זה כנראה עזר לי להחזיק את הראש מעל המים. וגם בשעת הכתיבה של השורות הללו אני דומעת.

אבי היה שר לנו הרבה שירים ומפה נובעת אהבתי למוזיקה בעיקר לשירים. הוא לימד אותי לשיר שירים באידיש ואני זוכרת שניים עד היום. בהיותי בכיתה א' למדתי לנגן בחליל בעזרתו של אחי חיים ומפה נובעת אהבתי לכלי נגינה ושירי ארץ ישראל.

הבילוי של שעות הערב

הייתה תקופה שבשעות השהיה עם ההורים הלכתי לחדרה של חייקה, המטפלת המיתולוגית שלי מהפעוטון, או לחדרה של אסתר פרידמן המטפלת האישית שלי, בזמן שחליתי והובהלתי לבית החולים וגם כשחזרתי הביתה. גם לחדרה של משפחת פולושקו הייתי הולכת. כיום אני מבינה שחסרה לי הדמות של אמא בחדר ההורים.

פה אני רוצה להדגיש את מקומו של אבי. מרגע שהוא התאלמן הוא עשה למעננו הכל וטיפל באהבה רבה. אני זוכרת ששאלתי אותו, באחת הפעמים, מדוע הוא לא מתחתן בשנית. הוא ענה לי "את רוצה אמא חורגת מרשעת?" כי זאת לדעת שברוב סיפורי הילדות בתקופתי (שלגיה, סינדרלה, כיפה אדומה ועוד) האמהות החורגות היו מרשעות.

וכך גדלתי וצמחתי עד הגיעי לבגרות. בסוף לימודי בבית הספר ביגור, נערכה מסיבת הסיום של כיתה יב. באותם ימים קראו לזה חג הקבלה לחברות של בני ובנות הקיבוץ שסיימו את בית- הספר.

בשנות נעורי

שירותי בצבא

בטירונות
עם אורי בצבא

וכאן מתחיל פרק חדש ומשמעותי לעתידי, גיוסי לצבא.

התגייסתי לצבא ביוני 1956. טירונות בבה"ד 12. לאחר הטירונות שיבצו  אותי לקורס פקידות כתבניות בבה"ד 11. לאחר הקורס שובצתי לשרת כפקידה כתבנית בפרקליטות הצבאית ביפו. לא היה לי טוב שם. חלמתי לשרת ביחידה קרבית. יחידה שלא יוצאים כל ערב בשעה חמש אחה"צ וחוזרים למחרת בשמונה בבוקר. לא הייתה לי כל אפשרות לחזור הביתה ליגור. נדנדתי למפקדי בלי סוף, עד שהעבירו אותי לגדוד 51 של גולני שחנה באותם ימים ברפיח, לאחר מבצע קדש. קבלו אותי בגדוד כמו נסיכה וזה עשה לי המון המון טוב.

עד מהרה השתלבתי במטה הגדוד כפקידת מבצעים וזה העלה לי את האגו. לאחר הסכמי הנסיגה בין ישראל למצרים נסוג הגדוד למחנה בכרמל לצורך אימונים ומשם עבר הגדוד למחנה קבע מחנה פילון בגליל. פה נכנסת האהבה לתפקידה בסיפור. באחד הימים הגיע לגדוד קמב"ץ חדש סגן אורי קשת. בהתחלה היחסים בינינו היו צוננים מאוד. הוא העיר לי על כל צעד ושעל שעשיתי, אם זה על איחורים בבוקר ועד ריתוק בערב. הקמב"ץ הקודם לא העיר לנו על איחורים בבוקר או בקשות לסיים מוקדם את העבודה כדי  לצאת מהמחנה ולבלות עם החברה. ביני לבין אורי היה מתח ותמיד ידו הייתה על העליונה מתוקף היותו המפקד. אינני זוכרת כמה זמן זה נמשך עד ש… האהבה החלה לפרוח וזה הוביל עד לנישואין.

משפחה חדשה הוקמה בישראל

ביום חתונתי

הנישואין הובילו לחמישה ילדים ויותר מאוחר ארבעה עשר נכדים.

לצערי הרב, חצי שנה לאחר לידת נכדתי הרביעית, אורי עזב אותנו והלך לעולמו ולי לא נותר אלא להמשיך ולתת את אהבתי לילדי ונכדי בעוצמה רבה ככל שאוכל ואדרש. האהבה לילדי ונכדי היא שמנעה ממני לחפש אהבה במקומות אחרים.

מה שהיה חסר לי בילדותי לא מנעתי או אמנע מילדי או נכדי. א-ה-ב-ה.

וכאן נפגשות שתי אהבותי – המוזיקלית ואהבת אם. בקיץ 1973 עזבנו את קיבוץ יגור ועברנו עם ארבעת ילדינו להתגורר בבאר שבע. וכאן התגשמה אהבת ילדותי, האהבה המוזיקלית-פסנתר.  קנינו פסנתר וחלק מילדינו למדו לנגן בפסנתר. אחד מילדי הגדיל לעשות וניגן בנוסף ליצירות קלאסיות  גם שירים עבריים.

בהיותי מורה הוא ליווה את כיתתי בפסנתר חשמלי במסיבות כיתה עם הורי התלמידים.

כשעברנו לגור במיתר –  באוקטובר 1986, גרנו סוף סוף בבית פרטי שאנחנו בנינו. היינו מארגנים בביתי בימי שישי ערבי זמר כשהמלווה המוזיקאי היה רואי, בזמן שאני הייתי אחראית על השירונים. הנה כך התגשמה אהבתי למוזיקה ולפסנתר, מה שנמנע ממני  בילדותי, אך אני מילדי לא מנעתי. חשוב לציין שגם עידו נכדי, עימו הכנתי עבודה זו מנגן בפסנתר!!

וכך את "אהבת האם" שלא הייתה וכל כך חסרה לי בילדותי ולאורך כל חיי, עד היום, אני מעניקה לילדי ונכדי.

עם נכדי

הזוית האישית

עידו: נהנתי מאוד מהכנת העבודה ביחד עם סבתא. זה תרם להתחזקות הקשר שלנו, אהבתי לבלות עם סבתא זמן משותף ולהכיר את המשפחה וזה את זו יותר. אני מאחל לסבתא חיים ארוכים שמחים ומלאי אהבה ובריאות ושתמשיך לאהוב את כולנו כמו שהיא אוהבת עכשיו.

סבתא רוחיק: טל ושני המקסימות אלפי תודות וברכות על תכנית הקשר הרב דורי, בה הייתה לי הזכות להשתתף. במהלך המפגשים הצלחתן לקחת אותי אל מחוזות ילדותי ועוררתן את געגועי אל הורי. עידו נחשף לעובדה שגם אני הייתי פעם ילדה ואל שורשי משפחתו. עידו נכדי היקר, היה לי לעונג רב להשתתף אתך ולצדך בתכנית במהלכה עברו עלי רגעים מרגשים !במיוחד אלפי תודות על שבחרת בי להיות שם לצידך. מאחלת לך להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי כסבא לנכדיך! חיבוקים ונשיקות אוהבת אותך סבתא.

מילון

ריכוז
השם בו השתמשנו בקיבוץ למשחק המונופול.

בלורות
השם בו השתמשנו בקיבוץ למשחק הגולות

ציטוטים

”מעבר לכביש יש חנות לך תקנה שם סבלנות... בהפוכה“