מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

איך שרדתי את הילדות

אני ונכדתי דיה
אני, הורי, אחי ואחיותי
סבא פרוספר על ילדות בין מרוקו לצרפת

שמי פרוספר אטיאס, נולדתי בשנת 1942 במרוקו. אחרי בית הספר היסודי נסעתי לפנימייה בצרפת לשלוש שנים. עליתי ארצה בשנת 1962. כשהגעתי לארץ התגייסתי למשטרה לחמש שנים ולאחר מכן עבדתי בהייטק.

בשירותי במשטרה

נולדתי כאמור בשנת 1942 בקזבלנקה שבמרוקו. כתינוק הייתי חולה מאוד עד כמעט גסיסה ומשום מה התאוששתי. גרנו בבית מאוד מאוד קטן בגטו (מלאח) היהודי שבעיר, אבא ואימא עבדו קשה כדי לפרנס את המשפחה. בזמנו היינו הולכים אני ואחיותיי לבית ספר ברגל מרחק של בערך 5 ק"מ בכל מזג אוויר. בית הספר היה פתוח משעה 8 עד 5 אחרי הצהריים, שמה היינו אוכלים ארוחת בוקר (פרוסת לחם עם חמאה) וצהריים. בבית הספר הייתה הפסקה משעה 12:00 עד 14:00. בזמן הזה היינו משתוללים ומשחקים חמש אבנים או תופסת, וכל המשחקים האלימים. בית הספר היה לבנים בלבד, לפעמים היינו בורחים לים אם היינו מצליחים. בבית הספר היה מורה לכל כיתה והוא היה במקום אבא ואימא מבחינה חינוכית והשכלתית. העונשים על מחברת מוכתמת או חוסר ניקיון בציפורניים וכמובן התנהגות לא טובה היו קשים. לכל מורה היה מקל שבעזרתו הוא העניש במכות על הידיים.

מקרה שזכור לי שבזמן ההפסקה הגדולה שיחקנו תופסת ואני רצתי עם הראש למטה וכשהרמתי את הראש נכנסתי בעץ כמו שרואים בסרטי אנימציה – ונשבר לי האף, אף אחד לא עשה כלום ונתנו לזה לעבור לבד. עוד מקרה שאני זוכר במיוחד, הוא שבזמן ההפסקה טיפסתי על שולחנות לימוד שהיו מונחים אחד על השני בפרוזדור ואז הרגשתי שהשולחן השני רועד, ומרוב פחד קפצתי למטה ושברתי את היד. כמובן שלא עשו כלום עד שהגעתי הביתה ואז אימא כעסה מאוד ששברתי את היד ולקחה אותי לבית חולים עם כרכרה. בבית החולים שמו לי גבס.

מצבנו הכלכלי היה נמוך מאוד, אני זוכר שבדרך לבית ספר אימא נתנה לנו (לי ולשתי אחיותיי) עשר אגורות לקניית משהו בדרך. מאחר שלא היו מים זורמים בבית, תפקידי העיקרי היה ללכת עם דליים למעיין הקרוב (ק"מ הליכה) להביא מים, היום הכי קשה היה כשאימא עשתה כביסה ואז היה צריך להביא הרבה מים, וללכת הלוך וחזור כל פעם עם שני דליים.

את רוב הילדות שלנו עברנו ברחוב שם שיחקנו ביננו כל מיני משחקים (חמש אבנים, גוגואים ועוד כל מיני דברים) מאחר ולא היה מקום לשחק בתוך הבית. מכיוון שלא היו מים זורמים, היינו מתרחצים פעם בשבוע בחמאם. הילדות שלנו הייתה קשה אבל היינו שמחים בחלקנו. את לימודי השפה העברית למדנו "בחיידר". אצלנו במשפחה סבא מצד אימא היה אחראי ללימוד השפה על ידי חוברת האלף בית בעברית, כמובן שלמדנו רק לקרוא בלי להבין את התנ"ך (עם ניקוד).

בשנת 1956 מרוקו קיבלה עצמאות ואז חיי היהודים נעשו לא נעימים. בגלל קשיי המשפחה אימא שלחה את אחי הגדול ממני בשלוש שנים לארץ עם עליית הנוער, היא הייתה חייבת לזייף את גיל אחי בשנתיים כלפי מעלה בגלל שהוא היה קטן מידי לעלייה לבדו. אני נשלחתי לפנימייה בצרפת על ידי ארגון רוטשילד ללמוד מכונאות רכב. ההרגשה בפנימייה הייתה בדידות גדולה, יחד עם זאת שיפור גדול יחסית לחיים שהיו לי לפני כן. חזרתי אחרי שלוש שנים למרוקו בכדי לעבוד ולתמוך כלכלית במשפחה.

בכיתה של מכונאי הרכב

בשנת 1960 הוריי עלו לארץ ואני חזרתי לצרפת לבד (בגיל 20). לאחר שנת עבודה בצרפת גם אני עליתי ארצה. כשהגעתי לארץ באונייה שלחו אותי ישירות לאולפן ללמוד עברית בקיבוץ "חפציבה" בגליל המזרחי. הוריי אז גרו במגדל העמק בשיכון.

הזוית האישית

דיה: היה לי ממש כיף ומעניין, למדתי הרבה דברים חדשים על המשפחה.

סבא פרוספר: שמחתי מאוד לשתף את דיה בחלק מסיפור ילדותי.

מילון

הברון רוטשילד
הברון אַבְירם דיב אֶדְמוֹנְד גֵ'יימְס דֶה רוֹטְשִׁילְד היה יהודי בן לענף הצרפתי של משפחת רוטשילד, נדבן וציוני, תומך עיקרי ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה. ידוע בכינויים "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב". בישראל, הכינוי הברון רוטשילד מתייחס בדרך כלל אליו, אף שהיו ברונים נוספים במשפחת רוטשילד. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הילדות שלנו הייתה קשה אבל היינו שמחים בחלקנו“