מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

איך עליתי מספרד לארץ ישראל?

משפחתנו
סבתא אניטה בגיל 11
דרך עליית הנוער

בשנות הארבעים כשחיינו בספרד בעיר מלייה, הייתה לנו שאיפה להגיע לארץ ישראל. אהבנו את ספרד אך, שאיפתנו היתה לחיות במדינה של יהודים בארץ ישראל. הבית שבו גדלתי היה מאוד ציוני. כשהחלטנו לעלות לארץ ישראל, הסוכנות היהודית דאגה להעביר אותנו מספרד למרוקו, בספרד לא אפשרו לצאת לארץ ישראל אלא רק דרך מרוקו. יצאנו לדרך ממליה למרוקו.

שהינו במרקו שנתיים עד שאפשרו לנו לעלות לארץ ישראל.

במרוקו למדתי שנתיים בבית ספר צרפתי וכך רכשתי את השפה הצרפתית. בבית הספר למדנו חשבון ויהדות.

גרנו במלון ענק שכל משפחה קיבלה בו חדר אחד, בחדר הינו חמש נפשות, אמא מרי, אבא דוד, אחותי אסתר ואחי יצחק ואני אניטה. בדרך נולדו להורי עוד שתי בנות וכולנו גרנו באותו החדר. אמי הביאה ארגז עץ שמה אותו מול החדר והוא שימש כמטבח שלנו. השירותים היו משותפים לכמה משפחות. במלון היו שכנים מאוד טובים גם יהודים וגם ערבים ולחלק מהם יש לנו קשר עד היום.

 מאלבום התמונות שלי

הדרך היחידה להגיע לארץ ישראל היתה אפשרית רק בדרך זו: הילדים נשלחו לישראל קודם, מכל משפחה איפשרו רק שני ילדים לשלוח ללא ההורים דרך עליית הנוער. ההורים שלי שלחו את אחותי ואותי בעודי בת אחת עשרה בלבד ואחותי בת שמונה.

אחרי שנתיים, הסוכנות היהודית הודיעה כי היא מאפשרת להורי הילדים שהגיעו לישראל לעלות גם. לכל אסור היה שאף אחד מהשכנים יידע שאנחנו עולים לארץ ישראל .

יצאנו באמצע הלילה במונית אל הרכבת שהסיעה אותנו לצרפת. בפחד ובהתרגשות רבה, נפרדנו מההורים שלנו מכיוון שלא אפשרו להורים לעלות עם הילדים.

נסענו ארבעתנו ,אני אחותי ושני בני הדודים שלי, אשר בן 11ושלמה בן 14. ממרוקו העבירו אותנו לצרפת שם הינו בקיבוץ שקראו לו "קומבוס" בעיר מרסיי במשך שנה. לאחר שנה זו הפרידו בינינו, הילדים שוב, אני ושלמה הועברנו לקיבוץ אחר שקראו לו "וילה גבי" ושם הינו עוד שנה. את אחותי אסתר ובן דודי אשר העבירו בינתיים לישראל. סך הכל שנתיים ללא ההורים.

בשנת 1953 עלינו שלמה בן דודי ואני לארץ ישראל.

באותה שנה הגיעו גם הורי ואותם העבירו לשער העלייה בחיפה ואותי העבירו לרמת הדסה עם שלמה הבן דוד. משם העבירו אותי למוסד תלפיות בירושלים, אסתר אחותי היתה כבר בארץ והיא היתה בבית צעירות מיזרחי, שני בני דודי היו בכפר בתיה ברעננה, כולנו עלינו דרך עליית הנוער.

הורי גרו במעברה ברעננה שקראו לה כפר נחמן, המצב היה מאוד קשה בארץ, אבי עבד בעבודת דחק (שבועיים עבדו ושבועיים נישארו בבית). אני נאלצתי לעזוב את המוסד בהרבה כאב לב והרבה צער כי היה לי ממש טוב, שם אבל לא היתה לי ברירה. כי הייתי חיבת לעזור להורי בפרנסה.

במוסד היו לי המון פעילויות, משחקי חברה, המוסד היה מאוד יפה, היו בו המון עצי פרי ויצאנו לקטוף את הפירות בתורנויות, בקבוצה שלי הינו מטפסים על העצים ואני הייתי חלק מהם, אני הייתי ילדה שובבה ואהובה, תמיד הסתדרתי עם כולם ותמיד רצו להיות בחברתי, לכן העזיבה הייתה לי קשה מאוד.

את המוסד נאלצתי לעזוב לאחר שראיתי את המצב הקשה בבית והבנתי שזקוקים לי בפרנסת המשפחה, וזאת לאחר שבאחד מביקוריי הלכתי עם אבי למכולת במעברה וראיתי שאבי נאלץ לשלם עבור המצרכים עם השעון והצמיד של אמי וכך הבנתי עד כמה המצב בבית קשה. באותו הרגע החלטתי לעזוב את המוסד ולצאת לעבוד על מנת לעזור בפרנסת הבית. על מנת לתרץ את עזיבת המוסד המצאתי תירוץ שלא טוב לי במוסד בדיוק ההפך ממה שהרגשתי. אבי ניסה לשכנע אותי לא לעזוב כי הוא ידע שתמיד אמרתי שטוב לי שם ושיהיה עוד יותר קשה לפרנס עוד ילד בבית אבל אני התעקשתי לעזוב את המוסד.

אבי בא איתי למוסד ואמר שאני רוצה לעזוב כי לא טוב לי שם, במוסד לא הבינו מאיפה זה בא כי הייתי ילדה כל כך טובה ואהובה שלא הבינו למה אני רוצה לעזוב את המוסד, כולם ניסו לשכנע אותי לא לעזוב את המוסד המורים המדריכים והילדים שכל כך אהבתי ולא רציתי לספר מה הייתה הסיבה האמיתית ואף אחד לא הבין למה אני רוצה לעזוב את המוסד. בסוף לא היתה ברירה עשו לי מסיבה מאוד חמודה ועם הרבה כאב לב נפרדתי מהם.

חזרתי הביתה עם אבי והתחלתי לחשוב איפה אני אעבוד. שמעתי שקיים מוסד ילדים שקראו לו "שיקמה". ניגשתי למנהל המוסד, שמו היה אדון לנגרמן. לנגרמן היה ממש מלאך, סיפרתי לו את כל הסיפור האמיתי שעברתי, סיפור שלא סיפרתי לאף אחד קודם והסיפור נגע מאוד לליבו. הוא רצה מאוד לעזור, אך היתה בעיה אחת והיא גילי הצעיר. למרות זאת קבלו אותי לעבודה במוסד. בעבודה קראו לי "פיצקלה "

במוסד עבדנו בשתי משמרות: משמרת בוקר וערב. בבוקר מהשעה שש בבוקר עד השעה שתיים בצהריים. משמרת ערב מהשעה שתיים בצהריים עד עשר בלילה. כשעבדתי במשמרת השנייה הייתי נאלצת לישון במוסד מכיוון שלא היתה תחבורה חזרה הביתה ולמחרת הייתי צריכה להתחיל לעבוד בשש בבוקר עד שתיים  בצהריים וכשהייתי מסיימת בשתיים יכולתי רק אז לחזור אחרי הביתה.

במוסד עבדתי 3 שנים דרך משרד הסעד, את כל המשכורת מהעבודה נתתי להורי, עבדתי גם בשבתות והיה מגיע לי יום חופש פעם בשבוע, ביום הזה עבדתי בעבודות אחרות ומזה קניתי לי את כל הדברים שהיתי צריכה. עזרתי מאוד למשפחתי בכל מטלות הבית והכלכלה.

לחתונה שלי הגיעו רוב העובדים באוטובוס בבאר שבע.

מאלבום התמונות שלי

הזוית האישית

סיפורה של סבתא אניטה תועד ע"י נכדתה מאי במסגרת השתתפותם בתכנית הקשר הרב דורי.

מילון

מלייה
מלייה היא עיר אוטונומית של ספרד הממוקמת כמובלעת בחופה הצפוני של יבשת אפריקה, על חצי אי המזדקר ממרוקו אל הים התיכון, אחד השטחים הקטנים שנשארו ממרוקו הספרדית ההיסטורית. ויקיפדיב

ציטוטים

”מכל משפחה איפשרו רק לשני ילדים לעלות לישראל דרך עליית הנוער ללא ההורים“