מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

איך הקמנו ישוב בגליל

המספר צביקה ויסברוד והתלמיד אייל פבריקנט
שנת 1972, על הקרקע ביעד
הקמת מושב יעד במשגב

שמי צביקה ויסברוד, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

גרעין הטכניון 

הכל התחיל בשנת 1972: היינו חבורה של סטודנטים במחלקה החדשה למדעי המחשב שהוקמה בטכניון. היינו לא רק חברים לספסל הלימודים, אלא שהיינו חברים גם מעבר לשעות הלימודים. אז עלתה השאלה, איך אנחנו ממשיכים בחברותא משותפת גם אחרי שיסתיימו לימודינו בעוד שנתיים. באותה שנה התחלנו להתארגן כקבוצה מגובשת באמצעות מפגשים שבועיים בדירות הסטודנטים שלנו, החלו להירקם עקרונות לחיים משותפים, ראינו עצמנו "גרעין" להתישבות, כמקובל באותם ימים בתנועות הנוער ואפילו נתנו לעצמנו שם זמני – "גרעין הטכניון".

אנחנו על הקרקע

תמונה 1

מהו כפ"ת?

בנובמבר אותה שנה נפגשנו בירושלים במשרדו של פרופ' רענן וייץ פגישה שהעלתה במדרגה גדולה את רצינות חלומות ההתיישבות שלנו. פרופ' רענן וייץ עמד אז בראש המחלקה להתיישבות בסוכנות, איש של חזון ומעש. סיפרנו לו על חלומותינו והוא חיכך את כפות ידיו ובחיוך, כשעיניו נוצצות, אמר לנו שהגענו אליו בדיוק בזמן. היתה לו תכנית להקמת רשת כפרי תעשייה (כפ"תים) בגליל, כפרים שיתבססו כלכלית על תעשיה ומלאכה, שכן בגליל היה מחסור בקרקעות חקלאיות. בתכנית שלו נועדו הכפ"תים בין היתר לפתור בעיית הבנים החוזרים במושבי הגליל ובאותה עת ליישב את הגליל הדליל באוכלוסיה יהודית. מה מתאים יותר למימוש החזון מאשר "גרעין הטכניון" שלימים יהפוך ל"מושב יעד".

ממלחמה לישוב זמני

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. רוב חברי הגרעין שהיו עדיין סטודנטים גויסו למילואים, רובנו שירתנו כחיילים ומפקדים ביחידות קרביות. נעדרנו פחות או יותר חצי שנה מהבית. את הגרעין והחלומות תיחזקו ביד רמה בזמן המלחמה נשותינו וחברותינו בהובלת יעל ומרגלית, שגם המשיכו לקדם את הרעיון וגם עודדו אותנו במכתביהן. המלחמה הקשה הזו שינתה את הכל במדינה. גם אנחנו השתנינו. עניין הקמת הישוב עלה בחשיבותו ובדחיפותו בעינינו, מעין מרפא להרס ולאובדן שחווינו במלחמה. סיכמנו עם הסוכנות על הקמת מחנה זמני לגרעין. לאחר התלבטות בחרנו להתיישב בעתיד בגליל התחתון באזור שגב, ובינתיים להקים בעזרת הסוכנות מחנה זמני של קראוונים בצמוד לחוות "הזרע" ביבור.

מבצע הובלת הקרוואנים

תמונה 2

 

החלטנו גם להתארגן כמושב שיתופי. מנחם ואני התמנינו מזכירים משותפים. אני עסקתי מטעם הגרעין בהקמת הישוב הזמני. הקראוונים שיועדו לנו הגיעו באונייה מצפון אמריקה. בדרך היתה סערה, כמה קראוונים שלא עוגנו כיאות השתחררו ושלושה מהם נפגעו קשות. שאר עשרים ואחד הקראוונים שיועדו לנו אוחסנו במחסני ערובה בכורדני. אנחנו החלטנו לעשות מעשה, הסתערנו כמה חברים – בהם אבינועם, אריק, סמי וגילי – עם כלי עבודה על הקראוונים כדי להכין אותם להעברה למחנה. לקראוונים היו גלגלים ויצול לגרירה, הם היו עשויים מ"חומרי אריזה": דיקטים מבפנים, פח צבוע מבחוץ, צמר סלעים לבידוד, והיו מאובזרים ברמה אמריקאית: מקרר, תנור, בוילר, ארונות, מיטות… בקיצור, הרבה לא היה מה לעשות בהם. אולם אנחנו הרגשנו טוב שעשינו משהו, מה עוד שמצאנו "רכוש גדול" שנשכח באחד הקראוונים ע"י אלה שבנו אותם באמריקה: אקדח סיכות פניאומטי שהוכרז מיד כרכוש ציבורי של הגרעין!

הכל היה מוכן לגרירה. נבחר קבלן שיגרור את הקראוונים. קיבלנו אישור לנסוע בשיירה של 3 טרקטורים רתומים כל אחד לקראוון, ובראש רכב ליווי שהיה לשימחתי החיפושית הישנה שלי שכך זכתה להיכנס להיסטוריה. לאחר תלאות הגיעו כל הקראוונים לאתר המחנה ליד חוות יבור, גלגליהם הוסרו, הם חוברו לחשמל, למים, לביוב והרי הם מוכנים לקלוט את חברי הגרעין.

שבוע לפני התאריך שנקבע לעליה על הקרקע במחנה הזמני היה הגיוס הרשמי הראשון שלנו כישוב, ובשבת הגיעו כל חברות וחברי הגרעין לשטח המחנה למבצע הכנות. המעשה שנחרט ביותר בזכרוני היה צביעת עמודי התאורה בשלל צבעים בהובלת ג'ינגית. חיוני לכל הדעות.

העליה לקרקע  למחנה הזמני

ביום העליה לקרקע בתחילת דצמבר 1974, שירתתי שירות מילואים פעיל במיתלה בסיני, עם פלוגת הצנחנים עליה פיקדתי. לאחר נסיעה ארוכה מסיני לגליל הגעתי רק לאחר שהמשאיות שהעבירו את מטלטלינו כבר הגיעו למחנה. לא שהיו לנו הרבה מטלטלין. עובדה שמשאית אחת הספיקה ל-3 משפחות שגרו באותה דירה בנוה שאנן: קני, מנדל ואנחנו. לאחר שפרקנו, והודות לאורי בננו התינוק הבכור שנולד שנה קודם במלחמה, זכינו אילנה ואני שאיזי יחבר את הקראוון שלנו לחשמל בחיבור מאולתר. כך היה לנו מקרר עובד לחלב של אורי ולשאר מצרכי הגרעין שחגג את העליה באותו ערב בקראווננו. באותו לילה היינו 8 המשפחות הראשונות בישוב ותינוק אחד ובימים הבאים התווספו בהדרגה שאר חברי הגרעין ונפתחה השנה הראשונה בחיי קהילת יעד.

חיי קהילה ביעד

תמונה 3

 

השנה הראשונה בישוב הזמני

בשנה הראשונה (1975) הפך הגרעין ל"מושב שיתופי יעד". תוך זמן קצר היו לנו כל המוסדות שהופכים גרעין לישוב. בחרנו ועדות ומזכירות שתנהל את הישוב. כיון שמעטים היינו וכיון שלא ויתרנו על אף ועדה כולל ועדת תרבות, חינוך, בטחון, גינון, ישוב קבע .. היתה התוצאה שכל אחד מאיתנו נדרש להשתתף ביותר מועדה אחת בו זמנית. בקיצור בילינו רוב ערבי השבוע בישיבות. אבל המוסד המרכזי באמת היתה אסיפת חברות וחברים שהתכנסה מידי שבוע או שבועיים ודנה בלהט ובצעקות רמות עד השעות הקטנות על התקנון מרובה הסעיפים שבנינו בעמל רב ושכלל הרבה מאד סעיפים, אותם שכחנו במהלך הזמן. זה גורלם של תקנונים.

במקביל הקמנו כמה מוסדות מיתולוגיים שהם שלד כל ישוב, בלעדיהם אין הוא ישוב כהלכה. הקצנו קראוון למרפאה של רותי האחות. קיבלנו 2 קראוונים שהתנפצו בהובלה בים, הצמדנו אותם זה לזה, שיפצנו אותם והרי לנו מועדון לתפארת שהוקם על ידינו. זה חיבר חשמל ואלה התקינו מדרגות ושמואל חיבר את הצנרת של המים והביוב. וכמובן, איך אפשר בלי צרכניה. אז הקמנו את "צרכניעד" באחד הקראוונים. זכינו במרגלית כמנהלת קשוחה ואני כעוזר שלה להיות מפעילי הצרכניה הראשונים, אחרי העבודה כמובן. פעמיים בשבוע החברים היו משאירים לנו הזמנות למצרכים ואנחנו מלאנו ארגזים במוצרים שהוזמנו, שחולקו לקראוונים ע"י תורנים.

ובלי מערכת חינוך אי אפשר. בהתחלה היו כמה תינוקות וזאטוטים בחיתולי בד של אותם ימים. הקטנים זכו במבנה אמיתי מבלוקים שתרמה לנו חוות יבור לשמש לנו כפעוטונים. המטפלות היו חברות יעד ללא הכשרה מוקדמת בתחום אך עם הרבה רצון טוב שעשו מלאכתן בתורנות. את תורת החינוך למדנו בשנים הראשונות ממדריכה מקיבוץ כברי שהנחילה למושב לדורות את מורשת החינוך המטפח בתנועה הקיבוצית: מעט ילדים בקבוצה, הרבה מטפלות והזנה עשירה.

הילדים הראשונים של יעד

תמונה 4

כיון שהחלטנו להיות מושב שיתופי מן הראוי היה שיהיה גם שיוויון, למראית עין לפחות. לפיכך התחרותיות בין החברות והחברים קיבלה ביטויה הבולט בטיפוח הגינות הזעירות שבחזית כל קראוון. הגינות התחלקו באופן כללי לגינת נוי ולגינת ירק. התחרות היתה בשני המישורים: למי גינת הנוי היפה והצבעונית יותר ולמי גינת הירק המניבה יותר. הפרחים הכי פרחוניים היו של מנחם, הדלעת הגדולה ביותר היתה של אריק, לפחות כך הוא טען.

נשאלת כמובן השאלה ממה התפרנסנו? ראשית, הכלל היה שכל אחד מרוויח לפי יכולתו, מביא השכר לקופת המושב והגזבר היה מחלק את הכסף במשורה- תקציב אחיד לכל משפחה ועוד תוספת לכל ילד. ומאיפה הבאנו את אותו כסף לגיזבר? מעבודת חוץ. באין מקורות תעסוקה במושב היינו נוסעים כל בוקר לערי הסביבה ובעיקר לחיפה שם עבדנו במקומות עבודה שונים כל אחד ואחת לפי כישוריו: יעל, רון, סמי ואבינועם כמתכנתים באלביט, אריק בטכניון, אני כמתכנת בחברת חשמל, שמואל בסוכנות וכו'. כדי שנוכל להגיע לעבודה בחיפה בבוקר ולחזור בערב היה סידור רכב. כל ערב היה סדרן מצוות את האנשים לרכבים הפרטיים או לטנדר של המושב. הפחד הגדול היה לנסוע בפיאט 600 הזעירה של שמואל שכן 90% מנפח האוטו נתפס רב הזמן על ידי ברנדה, כלבת הסן ברנרד הגזעית של שמואל שחשש להשאירה במחנה, שמא תתעבר מכלב לא גזעי.

ואם בכלבים עסקינן הרי בישוב היו ממש הרבה כלבים עד שלפעמים נדמה היה שזה מושב כלבים שיתופי. היו ביל של צבי והלן, היו מונה וליזה שלנו ושל מנחם, סתי של מרגלית ואריק וכו'. מי שדאג לדלל מדי פעם את אוכלוסיית הכלבים היה המחסנאי של חוות יבור שהיה שונא כלבים מובהק, והיה מפזר רעל בטריטוריה שלו.

בין שאר החובות הלא נעימות היתה חובת השמירה. כיון שהיינו מעטים ורוב הזמן לא קיבלנו תגבורת, הרי עיקר הנטל היה נופל על החברים וזה היה לפעמים חתיכת נטל. להסתובב חצאי לילות סביב גדר המחנה, עם נשק שלא ברור שהוא יורה כשצריך, ובבוקר לקום ולנסוע לעבודה כאילו לא שמרנו. אבל מה, היינו אז צעירים בשנות העשרים לחיינו. אהבנו לשחק ולטייל. בימי שישי אחרי העבודה, עבדנו אז 6 ימים בשבוע, היינו משחקים כדורגל במגרש עפר קטן עם קצת אבנים וגם קצת קוצים שהכשרנו בקצה המחנה.. בשבתות היינו מעמיסים על הכתפיים את הזאטוטים ותרמיל עם מעט צידה ויוצאים לטיולים רגליים באזור או שנוסעים לגבעה השוממת דאז שעליה עתיד יהיה לקום ישוב הקבע כעבור כמה שנים.

משפחתנו הצעירה ביעד

תמונה 5

והיתה גם שמחה, רובה מאורגנת כמקובל ביעד. היינו חוגגים יחדיו את החגים במועדון שבנינו, התכנית היתה על טהרת הכוחות המקומיים שהיו בעיקר רון השחקן החובב שהיה ועדת תרבות שלנו. כל חגיגה נפתחה בשירה בציבור על הדשא המרכזי עם שקופיות מאוירות והמילים של השירים שרון הביא מועדת התרבות של ההסתדרות בתל אביב. לרון היה פנס קסם ואת המילים הקרנו על גבי סדין ישן שתלינו על קיר הקראוון הסמוך, והרי לנו שירה בציבור כהלכתה. בנג'י עוד לא היה בישוב אז שרנו כמיטב יכולתנו המוסיקלית הדלה, שנשענה בעיקר על קולו העמוק וכשרונו המוסיקלי של נעמן. בין לבין אליהו הפיק עלון שבועי מודפס בסטנסיל שהוא כתב את רובו ככולו. בקיצור – היינו מסודרים לא רע. כך עברה לה השנה הראשונה ויסלחו לי אלה שלא הזכרתי מפאת קוצר היריעה שהוקצתה לי.

השנה חגגנו את השנה הארבעים וארבע ליעד, בקרוב נחגוג יובל ואנחנו כבר בני שבעים, מי היה מאמין?!

צביקה ויסברוד תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת:

הוריי הם הגיבורים האמיתיים 

סבא במלחמת ההתשה

הזוית האישית

צביקה: נהניתי לקחת חלק בתכנית המשלבת בין הדורות: אייל הצעיר, ציפי ונוגה המחנכות מדור הביניים, ואני מהדור המבוגר. היתה חווייה נהדרת לעבוד עם אייל וללמוד ממנו – ילד חכם וקפיצי, שגם מצייר גם מתעמל וגם שולט ברזי מחשב. שמחתי להזדמנות להנציח פרק משמעותי בחיי בשיתוף נער בגיל נכדיי.

התלמיד אייל: נהניתי מאוד שהכרתי יותר את הישוב שלי, ויותר את חיי הותיקים של הישוב. לא ידעתי שהם היו צריכים להקים את הישוב לבד, נהניתי מחברתו של צביקה, הוא אדם מאוד נחמד שמכיר את חיי האנשים הצעירים והמבוגרים ביישוב, למדתי ממנו הרבה והיה לי ממש כיף.

מילון

חיפושית
חיפושית הוא כינויו של דגם המכונית הראשון מתוצרת חברת פולקסווגן הגרמנית.

סטנסיל
שיטה לשכפול מסמכים שקדמה למכונת צילום ולמדפסות מחשב

כפ''ת
כפר תעשייתי שם שניתן לישובים לא חקלאיים שהוקמו בגליל בשנות השבעים

ציטוטים

”פרופ׳ רענן וייץ מהסוכנות חיכך את כפות ידיו ובחיוך, כשעיניו נוצצות, אמר לנו שהגענו אליו בדיוק בזמן“

”המעשה שנחרט ביותר בזכרוני היה צביעת עמודי התאורה בשלל צבעים בהובלת ג'ינגית. חיוני לכל הדעות“

הקשר הרב דורי