מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

איך הצלחנו לנצח את ה-KGB

סבתא פניה ברוטמן והנכד ליחי
פניה ברוטמן בילדותה ברוסיה
סיפור עלייתה של פניה ברוטמן מרוסיה לישראל בשנות ה-70
המחשבה לעלות לישראל ניבטה בסוף שנות ה-60. באותן שנים עוד הייתה שגרירות ישראל במוסקבה, ובשנת 67 נסגרה השגרירות כיוון שהתחילה בישראל מלחמת ששת הימים. במוסקבה היה פארק שבו היו עורכים תערוכות בינלאומיות, היה למדינות שונות יום של מדינה שבו היא הייתה מעבירה פעילות על מדינה, התקיימו מפגשים עם נציגים, נערכו קבלת פנים ועוד. היה יום של מדינת ישראל, כאשר הנציג הישראלי באותו יום שנוכח שם היה יגאל אלון, שהיה שר העבודה של מדינת ישראל באותה תקופה. סבא שלי הוזמן דרך העבודה שלו למפגש. הוא פגש את יגאל אלון, שאמר לו ביידיש (הם לא ידעו עברית): "בחורים כמוך אנחנו רוצים בישראל" וגם חיבק אותו במהלך הפגישה.

באזור הסתובבו עובדים של השירות החשאי הרוסי שנקרא KGB, שעקבו אחרי הנעשה. הם עשו את עצמם מדליקים סיגריה, כאשר המצית היה בעצם מצלמה וצילמו את סבא שלי מחבק את יגאל אלון ופתחו לו תיק. במהלך התערוכה באותו שבוע, גם סבתא שלי ביקרה בביתן הישראלי דרך העבודה שלה ופגשה נציגים ישראלים. בזמן לחיצת הידיים, קיבלה בסתר תליון עם מגן דוד. לסבא שלי נודע על התיק שנפתח לו אחרי הרבה זמן ובעקיפין. סבא היה מרצה באוניברסיטה והדיקאן שלו הוזמן לצרפת לקבל פרס. השרות החשאי, ה-KGB, הם אלה שמאשרים לצאת מהמדינה. הזמינו אותו ואמרו שהיו שמחים לאשר לו לטוס אבל יש בעיה כי הוא לא מחנך טוב את העובדים שלו והראו לו תמונה של סבא שלי מחבק נציג מישראל ואמרו לו שנפתח לו תיק. מאותו רגע התחילו הסבים שלי לפחד, כי לא ידעו מה יקרה. זה היה אסור באותם זמנים להיות בקשר עם ישראל, לא היו יחסים בין המדינות. לאחר שהשגרירות הישראלית נסגרה, נותק הקשר עם ישראל.

בתחילת שנות ה-70, התחילו להפשיר היחסים עם ישראל. לא החזירו את השגרירות אלא הקשר נעשה דרך שגרירות הולנד. הם שמעו שממדינות שונות ברוסיה שאנשים מתחילים לעלות לישראל בבודדים. האישור לעלות לישראל נעשה דרך שגרירות הולנד, שהיו לה יחסים עם ישראל. באותן שנים, הדוד שלי – אח של אימא שלי – היה בבית הספר וכיוון שנודע שהוא יהודי היו מרביצים לו מכות רצח והיה חוזר כל פעם חבול. זה היה הקש ששבר את גב הגמל והם החליטו שהילדים צריכים לגדול בישראל. אז הם החליטו לעלות לישראל, והגישו בקשה לשגרירות הולנד.

מאותו רגע התחילו הבעיות: התחילו לגנות אותם בעבודה, את סבא שלי גינו באסיפה כללית של כל העובדים באוניברסיטה, טענו שהוא בוגד, שהוא לא ראוי להיות מרצה באוניברסיטה ופיטרו אותו. גם את סבתא שלי פיטרו. לא נתנו להם אישור ואמרו שהתנאי לאישור הינו לשלם כופר עבור כל הלימודים שלהם באוניברסיטה. כלומר הם צריכים לשלם למדינה עבור כל שנת לימוד שלמדו שם. עבור התואר הראשון והשני שעשו. הסכום שהיו צריכים לשלם יחד היה 11 אלף רובל, כאשר המשכורת החודשית שם הייתה  150 רובל לאדם. כיוון שלא יכלו לשלם את כל הסכום, ישבו שנה וחצי בבית ללא עבודה, עם 2 ילדים ו-2 אימהות (סבתות של אמא שלי) והחברים שלהם תרמו להם כסף למחייה.

השכנים הציקו להם כיוון ששמעו שביקשו לעלות לישראל והם ברחו לבית הקיץ שלהם מחוץ לעיר, שם היה להם שקט, כיוון שלא ידעו כמה זמן זה ייקח עד שיצליחו לעזוב את רוסיה. באותה תקופה נחתם הסכם בין רוסיה לארה"ב, וזימנו את הסבים שלי ואמרו שיש להם מזל שרוסיה צריכה את החיטה של ארצות הברית, ובתמורה נותנים ליהודים לצאת מהמדינה ולכן יש להם שבוע לעזוב את רוסיה ולא רוצים לראות אותם יותר. הם נדרשו לשלם עבור ביטול האזרחות הרוסית שלהם עבור כל אחד מבני המשפחה. גם עבור אמא שלי, שהייתה בת שנתיים היו צריכים לשלם.

הם השאירו את כל רכושם כיוון שלא הספיקו למכור בתוך שבוע. הייתה להם דירה ובית קיץ מחוץ לעיר ויצאו רק עם מזוודה ובגדים. ב- 4.11.72 הם עזבו את רוסיה: סבא וסבתא שלי, אמא שלי – בת שנתיים, אחיה בן 12 ואמא של סבא ואמא של סבתא (שני האבות של שתי הסבתות נהרגו במלחמת העולם השנייה) וטסו לוינה באוסטריה.           ב- 6.11.72 הגיעו ארצה וישר משדה התעופה לקחו אותם לאולפן בגבעת המורה בעפולה.

ליחצו כאן לצפייה במצגת של פניה

מילון

ק.ג.ב.
кгб, "קוֹמִיטֶט גּוֹסוּדַּרְסְטְוֶנוֹי בֶּזוֹפַּסְנוֹסְטִי", רוסית: комите́т госуда́рственной безопа́сности "הוועד לביטחון המדינה", להאזנה (מידע · עזרה) בעברית מתועתק גם בצורת: קג"ב או קה גה בה) היה ארגון הביון והמשטרה החשאית הראשי של ברית המועצות, החל מ־13 במרץ 1954 ועד ל-6 בנובמבר 1991. בדומה לארגונים שקדמו לו וירשו אותו, המפקדה הראשית של הק.ג.ב. הייתה בלוביאנקה שבמוסקבה.

ציטוטים

”יגאל אלון אמר לסבא כשפגש אותו במוסקבה - "בחורים כמוך אנחנו רוצים בישראל"“