מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

איך הגעתי לארץ עם נעל אחת

טיילנו ביחד ברומניה
הייתי ילדה קטנה ובכיתי כי קמתי מהשינה
סיפור עליית סבאתי לארץ

אני פתאל ויויאן, סבתא של רומי ועמרי טיטלבאום הלומדים בבית ספר "הלל" ברמת-גן. היה לי הכבוד להשתתף בכל הפגישות של הקשר הרב דורי שנערכו בבית הספר, ואני רוצה לציין שמאד נהניתי לשבת עם רומי, נכדתי, ולספר לה את סיפורי ולעבוד ביחד  במחשב. נתבקשתי לכתוב חוויות על הילדות שלי ועל איך הגעתי לארץ ישראל?

איך קרה שהגעתי לישראל עם נעל אחת

הסיפור יבוא בהמשך….

נולדתי בשנת 1935 בבגדד, עיר הבירה של עיראק, בת ראשונה להורים חמודים, אינטליגנטים, שלמדו בבית הספר "אליאנס" שהיה בית ספר ליהודים. הייתי נכדה ראשונה לסבא וסבתא מצד האמא, ולסבתא מצד האבא. אמא הייתה הבת הבכורה לסבתא וסבא, וכך אני הייתי הנכדה הראשונה. היו לי ארבעה דודים מצד האמא, ושלוש דודות, וכך פינקו אותי כולם.

אבא שלי היה סוחר ואמא – עקרת בית. היה לנו בית יפה עם שלוש קומות שהיה ליד הנהר (נהר החידקל) והיתה לנו עוזרת בית נחמדה מאד. היינו הולכים לנהר שהיה קרוב מאד לבית. בלילות היינו ישנים על הגג, צופים בכוכבים וסופרים אותם. הבית היה במקום יוקרתי ולידנו היו פארק גדול והרבה גנים.

הכל היה יפה מאד עד שהתחיל הפוגרום שנקרא ה"פרהוד". בזזו, גנבו, הרגו, ואפילו אנסו. הפרהוד היה בשנת 1941 ואני זוכרת שהיינו ילדים קטנים: אני הבכורה ושני אחים קטנים. האח השלישי שלי עדיין לא נולד. יום אחד אבא שלי הביא שני שוטרים שעמדו ליד דלת הבית בשביל לשמור עלינו וזה היה אחרי ששמע על הפרהוד ועל הגניבות והרצח, אבל למזלנו לא הספיקו להגיע למקום שגרנו בו כי הכל הסתיים כמה שעות לפני שהגיעו אלינו.

החיים חזרו למסלולם אחרי כמה ימים, והמשכנו ללכת לבית הספר, אני ואחי השני, שהיה עדיין קטן. היינו נפגשים בבתים עם חברים מבית הספר, עושים מסיבות ריקודים ונהנים. אני שיחקתי טניס שנתיים לפני שעליתי ארצה. אבל זה לא נמשך הרבה זמן, כי אבא שלי נפטר בגיל צעיר. אני לא זוכרת בת כמה הייתי, אולי בת תשע שנים או אפילו פחות. אמא נשארה אלמנה עם ארבעה ילדים ואני הגדולה ביניהם. אבל לאמא היו הורים טובים ואחים ואחיות שתמכו בנו הרבה.

בשנת 1948 קמה מדינת ישראל והרבה יהודים מכל העולם, בגלל הפוגרומים והאנטישמיות, הגרו לארץ ישראל, ואנחנו ביניהם. מי שהיגר מעירק היה צריך לוותר על הזכויות כולל כל הרכוש, ולקחת רק קצת בגדים, ואנחנו השארנו בית יפה ורכוש, כי אבא שלי היה סוחר והשאיר לנו כסף.

העלייה לישראל

בשנות החמישים התחילה העלייה. התור שלנו הגיע בשנת 1951, והיות ואני בשנה הקודמת סיימתי את בית ספר "אליאנס"  ("לורה כדורי" לבנות), החלטנו להגר.

ביום אחד בחודש אפריל 1951 הגיע התור שלנו. לקחו אותנו לשדה התעופה של עירק. נשארנו שם יום ולילה ולמחרת בערב קראו בשמות של כל אלה שהיו בשדה התעופה. הגיע התור שלנו. אגב, שכחתי לציין שאם אישה אלמנה, היא תיקרא בשם המשפחה של אבא שלה, ואנחנו היינו "שמש", שם משפחתו של אבי. בשדה התעופה, קראו לי ולאחי קודם: "סייג ויויאן ואפריים" ואנחנו לא הבנו למה, וכמובן לא קמנו. אחרי פעם- פעמיים אמא נזכרה והיא דחפה אותנו ואמרה: "קומו מהר! רוצו למטוס!" רצנו מהר אני ואחי. כשהגענו למדרגות של המטוס כדי לעלות יפה, התחיל הבלגן. אחי חבש כובע, לא הבנתי למה, וכשהגענו למדרגות עמד סדרן ולא נתן לנו לעלות והתחיל לצעוק ונתן מכה (צ'אפחה) לאחי על הראש, כי איחרנו, וכמובן הכובע שאחי חבש נפל לו וכיסה את העיניים. הוא ניסה לסדר אותו, אבל הסדרן לא נתן לו. אחי לא יכל לראות את המדרגות. אני תמכתי בו כדי לעלות והסדרן דחף אותי, ואני, מרוב בהלה ופחד, מעדתי, ואחת הנעליים שהיו נעלי סירה, נפלה לי על המדרגות. הסתובבתי כדי להרים אותה, אבל הסדרן המנוול דחף אותי וקילל ולא נתן לי לקחת אותה.

עליתי למטוס עם נעל אחת

אמא ושני אחיי הקטנים עלו הרבה אחרינו. בכיתי כל הטיסה… הגענו לשדה התעופה בן גוריון ואני עם נעל אחת.   היה מזג אויר סגרירי, גשם חזק וקור עז, ואני עם נעל אחת. לקחו אותנו לחדר חשוך ושם התחילו לרסס אותנו, כאילו באנו מהג'ונגל, ואני כמעט התעלפתי מהריח של הריסוס, ואחרי שנים התברר שאני סובלת מחוסר ב G6PD (רגישות לפול) והריסוס היה מסוכן עבורי. זה עשה לנו מצב רוח לא טוב והבנו מהר, שפה לא יהיה לנו כמו שהיה לנו בבית.

המזוודות הגיעו אחרי יומיים ואני נותרתי עם נעל אחת בגשם ובבוץ, נעל סירה בצבע בורדו. אחרי כמה זמן לקחו אותנו והעמיסו אותנו על משאיות. הגענו למקום שקראו לו מעברת סקיה א'. המקום היה מלא אוהלים. נכנסנו לאוהל עם כמה מיטות רעועות, אם לקרוא לזה מיטה. חיכינו, כפי שציינתי קודם, למזוודות שיגיעו. סוף סוף היו לי זוג נעליים במזוודה. יש לציין שהמזוודות הגיעו פתוחות וכל הציוד – לא נשאר ממנו הרבה. הכל נפל או נגנב.

אחרי כמה שבועות הייתי צריכה לחפש עבודה כדי לפרנס אמא ושלושה אחים. הלכתי למקום במעברה שקראו לו "לשכת עבודה" כדי שיתנו לי עבודה. שלחו אותי למקום שקראו לו "קשת" – מפעל לניקוי וגיהוץ בגדים שקיים עד היום. לקחו אותי לאולם שהיה מלא בשולחנות גיהוץ וארגזים מלאים בבגדים לגיהוץ. למזלי, האחראי על המקום היה בחור מאד נחמד, תוניסאי או אלג'יראי, שדיבר, למזלי, צרפתית. אני לא ידעתי עברית, רק כמה מילים. קראו לו זברלו (Zeberlo), אני זוכרת את שמו עד היום. הוא הסביר לי בצרפתית, לקח אותי לאחד השולחנות ושם היה תלוי על השולחן מגהץ עם קפיץ, ופה התחיל הבלגן השני. הוא הסביר לי הכל, איך להחזיק את המגהץ, להוריד על הבד, לגהץ ולא לעזוב אותו אלא להרים לאט עם הקפיץ ואז לעזוב. הסביר לי והלך, ואני ,כמובן, התחלתי לגהץ. הורדתי לאט, גיהצתי, כביכול, ועזבתי את המגהץ מבלי להרים אותו, ואז המגהץ התחיל לקפוץ ימינה ושמאלה ואני מרוב פחד צעקתי ורצתי לדלת. כך זה היה כמה ימים, אבל לא יכולתי לעמוד בזה. אמרו לי שאני לא מתאימה לעבודה ופיטרו אותי ואני כמובן התחלתי לבכות ואמרתי שאני צריכה לפרנס אמא ושלושה אחים קטנים, ואז הבחור התוניסאי לקח אותי למנהל, והסביר לו שאני צריכה לעבוד כי יש לי משפחה לפרנס. לקחו אותי למעלה למחלקה של בגדים כדי למיין אותם ולשלוח לגיהוץ. שם עבדו שלוש נשים טובות מאד שעזרו לי. האחת, קראו לה הרתה, השנייה – רותי, והשלישית, שכחתי את שמה… עבדתי שם כמה חודשים ועזבתי. לא יכולתי ללכת לקורס ללמוד את השפה מאחר שעבדתי יום ולילה.

הלכתי ללשכת העבודה ושלחו אותי לחברת "דן" ברחוב ארלוזורוב שבת"א, שם חיפשו טלפנית. הושיבו אותי במרכזיה (מרכזיה של פעם עם חוטים רבים שמקשרים בין השיחות) ושם עשיתי בלגן עם השיחות. אחרי שבועיים פיטרו אותי כי לא הבנתי. בכיתי ואמרתי שאני צריכה לפרנס אמא ואחים. למנהל של "דן" קראו אדון תגר, אני זוכרת עד היום. לקחו אותי אליו לתייק, לעשות תה ולענות על טלפונים. אחרי חודשיים קרא לי אליו ואמר לי שאי אפשר להחזיק אותי. הוא הציע לי לקחת קורס עברית ואז לחזור אליו והוא יקבל אותי לעבודה בחזרה.

אחרי כמה חודשים במעברה, שם היו לנו חיים קשים מאד, וגרנו באוהלים עם שירותים משותפים, קנינו דירה ברמת-גן. אני התחלתי לקחת קורס עברית ובינתיים עבדתי בחנות נעליים ברחוב ביאליק ברמת-גן. קראו לחנות "וייל" וזה היה שם בעלי החנות, שהיו יקים ולא ידעו עברית ודיברו איתי גרמנית, ובזכותם למדתי לדבר ולהבין קצת גרמנית. היינו שלוש מוכרות. האחת קראו לה לאה והשנייה – רבקה. מאד נחמדות.

עבדתי שנתיים עד שנת 1954 ואז באותה שנה עברתי לעבוד בעיריית רמת-גן בתור מנהלת חשבונות, כי אז ידעתי עברית יפה מאד.

בשנת 1957 התחתנתי. בעלי היה אחד המנהלים הבכירים בבנק הפועלים. בשנת 1959 נולד בני הבכור יגאל, שהוא כיום ד"ר באסטרופיזיקה, מנהל מצפה הכוכבים בגבעתיים ויו"ר האגודה הישראלית לאסטרונומיה. ב – 1963 נולד בני השני, אלי, שסיים אוניברסיטה בתואר פיזיקה – מתמטיקה. ב – 1963 עזבתי את העירייה והייתי בבית כי בעלי לא נתן לי לעבוד.

ב – 1968 הלכתי לעבוד בכפר המכביה בתור מנהלת חשבונות, סגן מנהל מחלקה. עברתי כמה מנהלים. היה מנהל קנדי שלא ידע עברית טוב, קראו לו קליין. היה קורא לי, דיבר איתי צרפתית ואנגלית והיה מקריא מכתבים ואני הייתי מתרגמת אותם מצרפתית ו/או מאנגלית לעברית. אגב, את העברית למדתי מקריאת ספרים. כשלא עבדתי חמש שנים קראתי את כל ספרי "עם עובד" וכך למדתי עברית יפה.

ב – 1973 ילדתי את לימור, בת הזקונים, אחרי שני אחים בני שלוש עשרה שנים ותשע שנים וחצי. היא הייתה מאד מפונקת… היא למדה באוניברסיטת ת"א וקיבלה תואר בספרות אנגלית, התחתנה עם מתי וילדה את רומי ועמרי. אני המשכתי לעבוד בכפר המכביה עד 1995 ופרשתי קצת לפני הפנסיה.

הילדים שלי התחתנו ויש לי נכדים שסיימו צבא ולומדים באוניברסיטה. יש לנו עסק משפחתי של טלסקופים ברמת-גן. אני משחקת ברידג' בזמני הפנוי כי זה ההובי שלי.

הזוית האישית

ויויאן פתאל: אני מקווה שלא השתעממתם מהחוויות שלי !!!

 

מילון

אליאנס
בית ספר צרפתי יהודי לבנות

הפרהוד
הפרהוד (בערבית: الفرهود, תרגום מילולי: "ביזה", "שוד") הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. בפרעות נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. ויקיפדיה

ציטוטים

”טוב להגיע לארץ ישראל “