מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

איך אימצתי קיבוץ ונשארתי בארץ

שרה ויונתן הפעוט
סבתא שרה כחיילת
לכל איש יש שם

שמי שרה פרידמן. היום בו עליתי ארצה מברזיל, ילדה קטנה לבד עם אחיה ודודתה – היה היום המטלטל בחיי. הייתי בת  12 ונשלחתי ארצה עם אחי הקטן ממני, לאחר שסבי נפטר פתאום בטרם עלינו.

עמדנו בטור ארוך. פקידים של הסוכנות חיכו לנו בנמל חיפה. שאלו לשמי. "ורה", אמרתי לאחד מהם, גבוה ומאיים. "מעכשיו" 'הרעים בקולו – "יקראו לך שרה…." בכיתי, אמרתי שזה אינו שמי אך כלום לא עזר. שנה שלמה ניסינו להיקלט אך יותר מכל דבר – לזכור את השם החדש. לאחי שינו את השם מאדוארד לחיים ובלילות היינו אומרים את השם הישן כדי לא לשכוח אותו.

מדוע עלינו ארצה

מצב המשפחה בברזיל היה לא רע. כלכלית היינו אמידים, חיים בנוחות. אך להיות יהודי גלוי החי חיי קהילה בלא חשש עדיין לא היה דבר מובן מאליו. אמי וסבי סיפרו לילדים מה קרה בשואה. חלמתי בלילות להגיע למקום בטוח אשר אמי כינתה – ארץ חדשה השייכת לעם היהודי. נחיה בה ושואה אחרת לא תתרחש. שמענו כיצד הצברים עובדי אדמה וכולם חיים יחד בשוויון, בחופש ועצמאות. מותו של סבי תוך כדי הליך העלייה שיבש את התכניות. העלייה ארצה כבר הייתה בתהליך מתקדם. הרכוש נמכר, כרטיסי הפלגה כבר היו ביד. רעיון שעלה – ורה ואדוארד יעלו עם דודה ריטה ארצה ואימא ואבא יבואו מיד כשיסתיים תהליך הטכני.

הגענו לנתניה. היה לילה וראינו את המקום רק בבוקר.

מארמון לצריפון

קיבלנו צריף באולפן. שורות שורות של צריפים ובליל שפות במגרש המשחקים. למדנו את השפה. בעיקר התגעגנו לדרך החיים בחו"ל, השארנו מאחורינו חיים נוחים וכאן לא היה לנו כל יום לחם לבית הספר. היה יום בו נעליי נרטבו בגשם והלכתי יחפה לבית הספר… ניסיתי לשנן את מה שסבי סיפר: כסף לא תמיד עושה את האדם. ברוסיה שם התגורר עד 1918, ראה פוגרומים ורדיפת יהודים, ברח עם משפחתו לברזיל כי שם היו לו קרובים. כסף היה חלק קטן מאיכות החיים. זכור לי כיצד ישב ואנחנו סביבו והוא מספר. מהיכן הגיעו השמות שלנו (עברו במשפחה דורות ולא היו הקרובים שנשארו מאחור). היותנו משפחה אמידה – היה אומר- לא עושה אותנו חשובים יותר – ברחנו מרוסיה בגלל המצב. הוא היה מספר על השואה שמשפחתו הישירה חוותה רק מסיפורים, אבל הפחידו כל כך. סיפורי השואה שכנעו את הילדים שבינינו שהכי טוב בארץ ישראל. אמי לחצה ואבי החליט לעלות.

גם משפחת סבי – חיים כהן – ברחה מהמהפכה הרוסית לפולין ומשם לברזיל. המשפחה השתקעה בעיירה בברזיל. עם מותו של סבא, אבי חש שאין לנו שורשים בארץ הגדולה ועלינו לתת לילדים חיים בטוחים. כך הגענו למדינה קטנה וקשה, בה אנשים גאים בשמם החדש, עובדים בשדה ומנקים בשמחה אסלות בבתי מלון כדי לשרוד.

הגיע היום להחליט אם אנחנו נשארים במדינה הקטנה וחיים עם השם החדש או חוזרים לברזיל לדאוג לרכוש. אחי ואני בכינו. רצינו להשאר במקום בו אפשר לשחק מול הבית בלי פחד, ללמוד על תולדות עמנו ולהיות חלק. יותר מדי פעמים אבי שמע שאין כסף. מפעל לגלידה שהקמנו קרס לאחר התנכלות פקחי עיריה בנו, מאינטרס פוליטי. אבי הלך למכור קרח ואמי ניקתה חדרי מלון. ואז הגיע הרגע – אבי קיבל הצעה ממקום עבודתו בברזיל לשוב לשם. הוחלט שילדי משפחת כהן יחזרו לברזיל ללמוד, לקבל חזרה את השם. אך אחי ואני לא רצינו, התרגלנו ורצינו עוד ודוקא השם החדש היה בסדר..

הוכרז מפגש חירום במשפחת כהן. לא רצינו שום אופן לעזוב. למדתי וקראתי בעברית ותחושת החופש והעצמאות היו חזקים מאיתנו. היינו גאים להיות חלק ממשהו גדול ומרגש, בכינו כאשר הניפו דגל ישראל. עשינו הסכם – נהיה שנה בקיבוץ בעמק יזרעאל ונחליט יחד האם להישאר או לחזור.

במשך שנה התפתח הרומן בין ילדי משפחת כהן והקיבוץ. מרחבים ירוקים, ילדים הלומדים בבתי ספר ומשחקים, צברים אמיתיים ולא מסיפוריה של אמי. התאהבנו. קיבוץ עין חרוד סימל עבור אחי ואני את ההגשמה של כל סיפורי הציונות. לא לפחד משואה, לומר כל יום 'אשרי אני'. אחרי שנה לא רצינו יותר לשמוע על חזרה לסיר הבשר. התאהבנו.

הרומן נמשך עד לגיוס לצבא. מצאנו בני זוג, נישאנו והבאנו ילדים לעולם. היינו במדינה שלנו ולא יקרה כאן שום דבר רק בשל היותנו יהודים. המשכנו לבקר בקיבוץ שאימצנו לנו ועוד היום הוא ממשיך להיות – הרומן הציוני שלנו. וזהו אחד הסיפורים הקשורים לעלייה שלנו.

לכל איש יש שם – שנתנו לו הוריו, חבריו וארצו.

במסגרת השירות הצבאי

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר ניתני השרון בקדימה-צורן, תשפ"א, בהנחיית המורה לילך פרץ.

מילון

עִברוּת
עִברוּת הוא מתן צורה עברית למילה, ובפרט שינוי שמו של אדם משם לועזי לשם עברי. עברות שמות החל כבר בתקופת היישוב, ונשא לעיתים מטען סמלי רב, כ"שלילת הגלות". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”שנה שלמה ניסינו להיקלט אך יותר מכל - לזכור את השם החדש. בלילות היינו אומרים את השם הישן כדי לא לשכוח אותו“

”כך הגענו למדינה קטנה וקשה, בה אנשים גאים בשמם החדש, עובדים בשדה ומנקים בשמחה אסלות בבתי מלון כדי לשרוד“