מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אידה ואיזק ברוך – סיפור חיים

שרה סופרין ברוך עם נכדותיה טל וליה
אידה ואיזק ברוך, 1936
שני עולים צעירים ובודדים שנאחזו אחד בשנייה ושמו מבטחם זה בזו

שמי שרה סופרין ברוך. ילדותי בצמוד לסינרה של אמי ה'ספניולית', הייתה רוויה בצלילי שירים ורומנסות עתיקות בלאדינו, הפנמתי מוסר ודרך ארץ באמצעות פתגמים והיגדים שנמסרו מאם לבת, שיננתי מנהגי מסורת והתענגתי על הטעמים העשירים של מטבחה.

לקט צנוע זה, הכולל בתוכו הבזקי זיכרונות, אנקדוטות קצרות, הגיגים וטעימות ממטבחה של אימא, מובא כאן כהוקרה ותודה להוריי האהובים, איזק ואידה ברוך (אלמושנינו) ז"ל, בעיקר על שהטמיעו בי את אהבת תרבות הלאדינו, לצד מוסר, ענווה, אהבת האדם והארץ ועוד הרבה יותר. כל אלה ועוד העשירו את שנות ילדותי והטביעו בי חותם עמוק, המלווה אותי מאז ועד היום.

ספרון זה מוקדש לזכרם של הוריי ולזכר בני משפחותיהם מסלוניקי (יוון), משפחות ברוך ואלמושנינו, שנרצחו בשואה תנצב"ה.

לעץ המשפחה של שרה סופרין ברוך לחצו כאן

על הוריי

אבי יצחק (איזק) ברוך ז"ל, בנם הבכור של יוסף ושרה (מנו) ז"ל, נולד בשנת 1912 וגדל בעיר סלוניקי שביוון. אחריו נולדו למשפחת ברוך עוד שלושה אחים ואחות אחת: משה, דויד, לאון ודזי. לאחר שאביו, יוסף, דייג במקצועו, הלך לעולמו בטרם עת, יצחק הפך לראש המשפחה. הוא היה סנדלר מדופלם, אך לא היה די בכך כדי להתמודד עם עול הפרנסה. בשלב מסוים גוייס לצבא היווני, את מנות המזון שקיבל, נהג להביא הביתה לאמו ואחיו.

אבי בצבא היווני

פרנסת המשפחה המשיכה להיות עול כבד על כתפי כולם. אי לכך, בראשית שנות השלושים עלה רעיון: איזק יהגר לארץ ישראל, שהייתה ידועה אז בשם פלשתינה, כחלוץ הצועד לפני המחנה, בתקווה למצוא פרנסה טובה יותר, שתאפשר את עליית משפחתו אחריו. הוא לא היה היחיד שביצע את הצעד הנועז. גם אחיו דויד עלה ארצה אחריו, אולם ניסיונותיו להשתלב בחיי היומיום בפלשתינה העלו חרס, והוא חזר לסלוניקי. לו רק ידע מה מחכה לו שם יתכן שהיה נושך שפתיים וממשיך לנסות.

בשנת 1941, שנים רבות לאחר שדויד חזר ליוון כלעומת שבא, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נכנסו הגרמנים לסלוניקי, אספו את כל היהודים, כלאו את בני משפחת ברוך בגטו 'הברון הירש' (האח לאון נפטר בגטו) ומשם שלחו אותם ברכבת שעשתה את דרכה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. בין הנרצחים הרבים של מעשה הזוועה נמצאו כמעט כל בני המשפחה, למעט דויד, שבדרך נס הצליח לשרוד ולהתאחד עם אחיו יצחק בשנת 1946.

אך כאחד-עשרה שנים לפני כן, התמזל מזלו של יצחק. לאחר שעלה ארצה והתיישב בתל אביב, הוא פגש את אמי, נערה חייכנית ויפה, שעלתה גם היא מסלוניקי. אידה אלמושנינו היה שמה. איתה הגיעו ארצה שתי אחיותיה, הבכורה רבקה ובת הזקונים אסתרינה. הלכה למעשה הן לא עלו ארצה, כמו שהן שולחו מביתן.

זמן קצר לפני כן, בראשית שנות השלושים, פרץ פוגרום אכזרי כנגד יהודי סלוניקי. הרובע היהודי 'קמפבל' הועלה באש, תושביו הוכו קשות וכמאתיים וחמישים משפחות נותרו בחוסר כל. פוגרום זה הביא בעקבותיו לגל עלייה של יהודים רבים לארץ, שהבינו כי ביתם אינו יכול לשכון בין שונאים. חלקם עלו כתיירים והצליחו להישאר בארץ באופן בלתי לגאלי ואילו אחרים עלו עם אישורים בידיהם.

כזה היה גורלה של אימא אידה, בתם של יוסף ואלגרה אלמושנינו. היא נולדה בסלוניקי בשנת 1918 לחיים שלווים יותר ולמציאות שונה, אך כזו שרימזה במשהו על העומד לבוא. שעה שאמה, סבתי אלגרה שלא זכיתי להכיר, הייתה עקרת בית כמו חלק הארי של בנות התקופה, אביה יוסף עבד קשה מאד למען פרנסת המשפחה, תוך שחזה במקרי אנטישמיות חוזרים ונשנים בסביבותיו. בבעלותו הייתה חנות ירקות ששכנה סמוך למטה המשטרה. הוא החליט לנצל היטב את מיקומו הגיאוגרפי ועשה שימוש בקשריו עם השוטרים כדי להציל יהודים שהתנכלו להם, ולו רק בשל יהדותם. השוטרים ששיתפו פעולה זכו לארגזי ירקות ופירות ביד רחבה.

עד שביום עצוב אחד אסון פקד את ביתם: שנים ספורות לאחר לידת אסתרינה, הבת הצעירה, אלגרה רעייתו חלתה ונפטרה. אִתְּרַע מַזָּלוֹ, לצד אבלו הכבד נותר יוסף עם שלוש בנות צעירות, וככל גבר אלמן במצבו היה אובד עצות ולא ידע אם וכיצד יצליח לגדל את הילדות כראוי. אבל יוסף לא קפא על שמריו וזמן מה לאחר פטירתה של אלגרה, הכיר את קלרה. הזוג הטרי הביא לעולם שלושה ילדים נוספים; ראול, לאון ואלגרה, על שם אשתו המנוחה.

עת המשפחה הלכה והתרחבה, גם המעמסה הכלכלית גדלה. עקב כך הוחלט כי הלימודים בבית הספר היסודי של אמי ושל אחיותיה יופסקו, והן תלמדנה מקצוע בכדי לסייע בפרנסה. רבקה הבכורה נשלחה לעבוד ב-'Tutun', בית חרושת לטבק, ואילו אמי הופקדה בידי ה-'Mestra', תופרת-חונכת, במטרה לרכוש מקצוע. בתחילת דרכה ביצעה שליחויות עבור המתפרה, כולל את קניית אביזרי התפירה או הבאת הבגד המוכן לבית הלקוחה, אך ככל שחלף הזמן הפכה מומחית בתחומה ותופרת משובחת של ממש.

אל פלשתינה

עם זאת, היחסים בין אמן החורגת לאימא ואחיותיה היו כמים עכורים. האפליה בינן לבין ילדיה הביולוגים הורגשה היטב בבית. על אף שאביה עבד קשה ולעתים הצליח לכלכל את משפחתו, האחיות לבית אלמושנינו סבלו מבטן מקרקרת. "Siempre estava fambrenta" נהגה לומר לימים – "תמיד הייתי רעבה". תחושת המחסור והרעב הייתה כל כך קשה עד שלא נטשה את אימא גם בבגרותה כשבטנה הייתה מלאה. לאחר שהוריי התחתנו, אבא נהג לקנטר אותה בצחוק ולכנותה "Alma de pan", "נשמה של לחם", מאחר שאכלה לחם עם כל דבר, אפילו עם גלידה.

וכי מה הפלא? החורפים הדלים והקרים בסלוניקי, והיחסים העכורים עם אמה החורגת חרטו באימא צלקות. כשהפכה לאימא שלנו, נהגה לספר על ימים מושלגים וקרים עד מאד, במהלכם הסתובבה בלבוש דל בלבד, שעה שהיא מחפשת בחצר הבית נחמה בין קרני השמש המחממות.

את סבלה הקלה משפחת אסאו, בני משפחתה של חברת ילדותה, שאהבו אותה אהבת נפש והתייחסו אליה כאל אחת מבנותיהם. הם העניקו לה חום ואהבה שכל כך חסרו לה בבית הקר והמנוכר בו מצאה את עצמה. "לעיתים, בימי החורף, נכנסנו מתחת לשמיכה חמה ואמה של חברתי הגישה לנו משקה חם", נהגה לספר לנו בפנים מאירות, שנים רבות לאחר מעשה.

שעה שהמריבות בבית הוחמרו והפכו לעניין שבשגרה, אביה הותש משלוש החזיתות בהן היה עליו להילחם. הפרנסה, האנטישמיות ותלונותיה של אשתו על התנהגותן של בנותיו הביולוגיות הכריעו את הכף. בשנת 1935 קיבל החלטה לא פשוטה. הוא ישלח את שלוש בנותיו מאשתו הראשונה לפלשתינה, אך כיצד יעשה זאת – היא שאלה שנותרה לא פתורה.

אור למדיניות המכסות שהופעלה על ידי השלטון הבריטי בפלשתינה של שנות השלושים, נהגו עולים חוקיים לצרף אל שורותיהם נפשות נוספות על ידי אימוץ פיקטיבי. הרעיון הבזיק במוחו וקרם עור וגידים. באמצעות משפחה יהודית מאמצת, יוכל להקל על בנותיו ולשלחן גם מעל פני אמן החורגת, כמו גם לשחררן מאימת האנטישמיות הגוברת. ואמנם אימוץ פיקטיבי הביא לכך שאימא ואחיותיה עלו יחדיו על אונייה שעשתה פניה לישראל, עם מעט מאוד בגדים וצידה לדרך, עם המון חששות בלבן, אבל עם תקווה לעתיד טוב יותר.

ברם, היה זה מסע קשה במיוחד. האונייה הטלטלה כמה ימים קשים במימי הים התיכון. גם כשעגנה לבסוף בסמוך לחופי הארץ, נעצרו נוסעיה על ידי הבריטים ששלטו בארץ ביד רמה. כפי שעשו לאוניות מעפילים רבות שניסו למצוא מפלט בפלשתינה, מנעו גם את כניסת אונייתן של האחיות לבית אלמושנינו, כחלק ממדיניות המכסות הנוקשה. כל הנוסעים, וביניהן אמי ואחיותיה, הועברו לבית מעצר בביירות ולאחר זמן מה (לא ידוע לי כמה) נשלחו בחזרה לסלוניקי. חלף זמן לא מבוטל עד שהועלו בשנית לאונייה שעשתה את דרכה לישראל.

כך סלוניקי הלכה והתרחקה, טעמיה, צליליה וניחוחותיה, המשפחה וחבריה, כל זיכרונות ילדותן נותרו מאחור, כנזר כוכבים רחוקים ונוצצים שהחמיצו את ליבן. כעת לא נותר בידיהן אלא לפתוח במסע הישרדות, לבדן, בארץ זרה, ללא משענת תומכת, על רקע מנטאליות שונה ושפה חדשה ובלתי מוכרת.

אולם, מֵעַז יָצָא מָתוֹק. עקירתן ממולדתן הצילה את חייהן מגורל אכזרי ומנפילתן בידי הצורר הנאצי, שהקפיד להותיר אחריו בכל אירופה אבל וחורבן, כמו גם ביוון. עצב רב עטף את אימא כאשר התבשרה כי כלל בני משפחת אסאו הטובים, למעט אחיה של חברתה, נרצחו בידי הנאצים. כאילו לא די בכך, גם כל בני משפחתן היו בין הקורבנות. עת שמעו את החדשות הנוראיות ביטאו האחיות את תחושותיהן: "Los sielos mos echaron la tierra mos resivyo", "השמיים השליכו אותנו והאדמה קיבלה אותנו", נהגו לומר עד יום מותן.

מאבל לתקומה

שכונת פלורנטין בעיר תל-אביב, שנבנתה והוקמה בשנות העשרים על ידי עולים מיוון, הייתה לתחנתה הראשונה של אידה בפלשתינה. ריכוז גדול של סלוניקאים קידם את פניה. כך, למרבה המזל, עם הגעתה פגשה את סיניורה, חברתה מסלוניקי, אשר הקדימה ועלתה ארצה עם אמה, המכונה דודה "Tiya" סונחולה. השתיים, שנחשבו לעולות וותיקות, עזרו לאידה ולאחיותיה להתאקלם במשכנן החדש.

את ימי פרנסתה הראשונים היא חבה למשפחה חביבה, שהתגוררה ברחוב יפו תל-אביב, הידוע כיום כרחוב אילת. אב המשפחה, שכיהן כמנהל בנק 'ברקליס', הציע לה עבודה בביתם. אידה, נערה חרוצה, שקטה ואסטטית לכל הדעות, שבתה במהרה את ליבם של בני הזוג. היא שימשה כעוזרת בית ומטפלת לילדיהם. בתמורה הם הקצו לה מיטה חמה, דאגו לכל מחסורה והתייחסו אליה כאל בתם הבכורה. יתרה מכך, הם אף התעניינו במעשיה ודאגו לשלומה כל אימת שיצאה לחופשות קצרות.

את המפגש בין הוריי יזמו הדודה "Tiya" סונחולה ובתה סיניורה, אשר גרו בשכנות למשפחתו של אבי בסלוניקי. לאחר כמה מפגשים בין בני הזוג הצעירים, כאשר הבין אבי שאימא היא האחת שאיתה ירצה להקים משפחה, החליטו השניים להינשא. כשהגיעה העת להינשא עלתה וצפה בעיה כלכלית. אימא הייתה חסרת כל, אולם אחיותיה התעקשו לאסוף מעט כסף, כל שביכולתן, על מנת שיהיה בידן לרכוש לה פריטים חיוניים המכונים בלאדינו “Ashugar”.

ואמנם, בתאריך 12 בינואר 1936, עמדו נרגשים מתחת לחופה עלמה צעירה בלבוש צנוע ועלם בחליפה, שמזלם שיחק להם, הצליחו להימנע מגורל משפחותיהם ולמצוא זה את זו. רק מאוחר יותר התאפשר לאימא להשאיל שמלה לבנה והוריי הצטלמו כיאה לחתן ולכלה שזה עתה נישאו. את התמונות שלחו לבני משפחותיהם שנותרו בסלוניקי.

בביתם המשותף הראשון, ברחוב בנבנישתי שבשכונת פלורנטין, הם חלקו דירת שני חדרים עם זוג שכנים, שעה שהמטבח והשירותים שימשו את שתי המשפחות. בדירה זו נולדו אחיי הגדולים. בנובמבר 1936 נולד אחי הבכור יוסף ז"ל, ובינואר 1939 נולד אחי אליהו.

לא היו בידיהם נתונים מדויקים בדבר קורבנות השואה. כמו רבים מהניצולים בארץ הם לא ידעו אם מישהו מבני משפחותיהם שרד, ולמעשה קיוו בכל ליבם שאולי, רק אולי, מישהו הצליח להישאר בחיים. שנים רבות לאחר חתונתם הם המשיכו להיתלות בכל שביב של תקווה. זוכרת אני היטב כי בכל יום, בשעת צהריים, אני ואחיי התבקשנו לשמור על שקט מוחלט בבית, מאחר שברדיו שודרה הפינה "המדור לחיפוש קרובים". הוריי נעמדו דום ליד הרדיו, מטים אוזן בקשב רב ובתקווה גדולה.

ככל שחלפו השנים התבהרה האמת המרה. הוריי הבינו שכל בני משפחות אלמושנינו וברוך לא שרדו את זוועות השואה, למעט דוד דויד. וכך, על רקע שואת יהודי אירופה ואסונותיהם הפרטיים, שני העולים הצעירים והבודדים נאחזו ונתמכו אחד בשנייה, שמים מבטחם זה בזו.

 מימין: דוד דויד ברוך, ניצול יחידי מסלוניקי, משמאל: דף זכרון למשפחת ברוך-אלמושנינו מסלוניקי

הזוית האישית

הסיפור תועד בעקבות שיתוף פעולה בין הגב' חנה אייזיק, מנהלת קבוצת "המעפילים יוצאי סלוניקי ויוון שעלו לישראל באונייה חביבה רייק 1946" בפייסבוק ישראל, עם צוות תכנית הקשר הרב דורי בבית התפוצות, כחלק מפעילות פורום שנערך בשיתוף פעולה עם כלל קהילת יהודים יוצאי יוון בישראל. הפורום נערך בזום בתאריך 11.11.2020, תשפ"א.

מילון

סלוניקי
סלוניקי (ביוונית: Θεσσαλονίκη) היא העיר השנייה בגודלה ביוון ואחת מערי הנמל החשובות בה. היא ממוקמת במחוז מרכז מקדוניה ונקראת באופן לא רשמי "בירת מקדוניה". העיר מונה 322,240 תושבים נכון לשנת 2011, ומהווה מרכז תעשייתי ומסחרי. כלכלתה מתבססת בעיקר על הנמל, תעשיות נפט, פלדה, טקסטיל וכן תעשיות חקלאיות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בראשית שנות השלושים, פרץ פוגרום אכזרי כנגד יהודי סלוניקי: הרובע היהודי 'קמפבל' הועלה באש, תושביו הוכו קשות וכ-250 משפחות נותרו בחוסר כל“

”השמיים השליכו אותנו והאדמה קיבלה אותנו“