מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אחותי סעידה

סבא משה והנכד לביא
משה עמרני
): "מותה הטרגי של אחותי סעידה"

אני הנכד לביא עמרני, ביקשתי מסבא, משה עמרני, לספר לי על החיים שלו בתימן, הוא פתח את סיפורו שכתב ומתוך הספר "מסע נדודים" ביקשתי שנכתוב את הסיפור המרגש מאד על אחותו בת הארבע שנים סעידה, כשסבי היה אז בגיל שמונה שנים. סבא פתח את פיו שכולו מרוגש בשעת הקריאה וכך זה התחיל.

אחותי סעידה

לכמה מתושבי כפרנו, ביניהם עשירי הכפר היו נכסים, צאן ובקר. גם לנו הייתה דודה, שרה לוי אחותו של אבא. שמעמדה הפיננסי היה טוב יותר משלנו. ותמיד לוינו ממנה דברי מזון וחלב.

מראה הכפר בתימן בו גרנו

 

באחד מערבי הסתיו שלחה אמי את אחותי סעידה, לקחת לבן. הבית של דודתי שרה עמד בסוף הכפר. והם סיפקו חלב לאנשי הכפר.

סעידה אחותי הייתה בת ארבע שנים, כששלחה אותה אימא אל דודתי שרה, שתביא לנו מעט לבן. הימים היו ימי סתיו, הרוחות נשבו לכל כיוון, והעלים היבשים של שלהי הקיץ עדיין ריחפו לכל עבר, וגרגירי חול עפו, יחד  ברוח עם העלים, ויצרו אובך שאי אפשר היה לראות בעדו את הדרך. מערבולת הרוח והחול יצרה עמוד שנראה כמין סופת טורנאדו,  נד חול ואבק שנסק לו מהארץ  עד לשמים, ומהשמיים התחבר לארץ וחסם את דרכה של סעידה. הרוח המשיכה והשתוללה ולא עצרה בדרכה, פגעה באחותי וכל מה שהתעופף באוויר, חדר היישר אל תוך עיניה הגדולות והשחורות. אך אחותי האמיצה רצה ופילסה את דרכה, ובידיה הכד העשוי מדלעת יבשה. הילדה כלילת היופי, יחפה, שערה הגולש והמסולסל כרעמת אריה מתבדר לו לכל עבר, ושמלתה מתנפנפת סביב סביב, עיניה הגדולות והשחורות

ילדה בלבוש מסורתי של תימן

 

כעורב, דמעו מגרגירי החול שחדר לתוכן וטשטש את ראייתה. אולם איתני הטבע לא מנעו מהילדה היפיפייה וקלת הרגלים להגיע אל יעדה ולמלא את משאלתה של אימא. הדרך אל בית דודתי שרה, במורד הכפר רחוק מעט מביתנו הדרך לא הייתה קלה, שביל ההליכה אל הבית לא היה סלול. ואני יושב מחכה לה מתי תשוב. דאגתי לאחותי סעידה הייתה מאוד מוזרה. היא אהבה להיות תמיד בחברתי, ובכל דבר שנגעתי בו, היא הייתה השותפה שלי לכל דבר ועניין. היא הייתה  כל חיי. במיוחד מאחר שנולדה אחרי אחותי שנפטרה אשר גם שמה היה סעידה. ואנוכי, כזכור, עמדתי על כך שיקראו לה סעידה.סעידה הגיעה אל דודתי שרה. קיבלה את הלבן המבוקש שבה בשמחה רבה, לבשר לאימא שיש לנו לבן.

אך למזלה הרע, פגע בה כלב שחור וגדול אשר ארב לה על הגג של הבית. כשד משחת קפץ מעל הגג על אחותי, הרכה והענוגה שהלכה לה לתומה  הביתה מדלגת ומקפצת ובידיה כד הלבן המלא, וכל רצונה – רק לתת אותו בשמחה רבה לאימא. החיה המפלצתית הפילה את הילדה הקטנה והענוגה ארצה ורבצה על גופה, והחלה לגלגל אותה ללא רחמים. מגלגלת ונועצת את מלתעותיה בגרונה.

לפתע שמענו את צעקותיה של אחותי. אחותי והיחידה המיוחדת בבת עיני. כשיצאנו אל פתח הבית  התגלתה לפנינו תמונה מחרידה ומזעזעת אשר נשארה חקוקה בעיניי כל ימי חיי. הכלב המפלצתי לא הרפה מהטרף שהיה מתחתיו. באבנים ובמקלות ובכוח רב הברחנו את הכלב החייתי, ונשאנו את אחותי לתוך הבית.

הילדה הייתה חסרת הכרה, וכל גופה היה קרוע ומשוסע, רפוי, ושמוט. ללא רוח חיים הייתה. אמי החלה בהחייאה;  בין-לבין היו כמה צעקות מחרישות אוזניים, שקרעו את לב השומע, שיצאו מתוך גרונה של אימא.

"פגע בה כלב שחור וגדול אשר ארב לה על הגג של הבית"

 

אך אימא לא משה מעל הילדה, עד אשר החלה לנשום, החלה להקיא דם, מן הפה, גם מהאף ומהאוזניים, ועיניה היפות החלו להזיל דמעות של דם. עיניה בערו כאש יוקדת, וכתמים אדומים כיסו את לובן העין. לא ידעתי אם עיניי רואות נכון, או שאני חולם?

ושוב אני מאבד אחות שנייה.

סעידה שכבה על גבה, עיניה מביטות אל התקרה, ואני יושב מכורבל בפינת החדר, מכורבל ובוכה. התכרבלתי הצטנפתי ככדור, וכל גופי סמר ורעד מקור ומפחד. פחדתי שקרה אסון לאחותי. ככה שכבה לה אחותי דומם. ישבתי בפינת החדר, מתבונן בה  כל-הזמן,  ודמיינתי אותה – איך הייתה מחייכת, איך הייתה מקפצת, איך הייתה מנתרת, ומטפסת על גבי. אנשים באים נכנסים הביתה. האנשים שפקדו את הבית לא הבחינו בי כלל וכלל, איך אני יושב בפינת החדר (זווה) עצוב, מדוכא ומתייפח מבכי, הייתי כרוח רפאים מרוב עצבות ומיגון ומאנחה על אובדן היקרה לי.

ראיתי אותה איך היא שוב-ושוב מביטה בי, ורוצה לתקשר עמי, אך לא יכולה לבטא את רחשי לבה אליי. ובראשי המחשבה הארורה, לא יהיה לי עם מי לשחק, לא יהיה למי לחייך, ומי ילך עמי למרעה, או ייגש לרחיים, ומי יעזור לי להכניס את גרגרי הדורה אל פי הרחיים, ויראה איך אני טוחן, ומכין לאימא את הקמח.

המחשבות התרוצצו במוחי ללא הרף, ורק העצימו  את יגוני עוד ועוד.

היא הביטה בי, וראיתי את שתי הדמעות שיורדות להן על לחייה וממשיכות את דרכן אל אחת מאוזניה. כאב לי מאד, נכנסתי להלם שתיקה ולא יכולתי לפצות את פי. הרעב אשר היה חלק מחיי, נעלם כלא היה, ולא אכלתי דבר מהכאב ומהעצב שפקדו אותי, ושהציפו את  כל עולמי.  כך זה נמשך הרבה ימים, והיא לא גילתה כל סימן של התאוששות. מאז יום  התקיפה המשיך מצבה להידרדר ימים, שבועות, וחודשים עד שהגיעו הימים הנוראים, ימי הסליחות ואחריהם החגים: ראש-השנה, ויום כיפורים.

כל בני-הכפר מתכוננים, ונערכים לקראת הימים האלו. חודש הסליחות, הוא חודש אלול, ראש השנה ויום-הכיפורים.

בית כנסת בתימן

 

בביתנו הגדול היה גם בית-כנסת. בכל השנים היו מתפללים בו. עבר לו חודש הסליחות, ונכנסו החגים, ראש השנה ויום הכיפורים בעיצומם. ובכל הימים האלו לא סרו מחשבתי ודאגתי הרבה  מאחותי שהייתה שרויה בתרדמת. השאלות שהתרוצצו במוחי ללא הפסקה, כרסמו בי – מה יהיה בסופה של אחותי סעידה?

כדרכנו מימים ימימה גם אנחנו זרמנו נסחפנו ברוח הימים הנוראים, והקדושים והתפללנו בדבקות שסעידה תבריא. אבא קנה את כל המצרכים לחגים ולהכנת ארוחה צום יום-הכיפורים, ואימא הכינה את הסעודה המפסקת, וגם את הארוחה לסיום הצום.

לקראת היום הגדול נהוג היה ללכת למקווה להיטהר, אך-ורק הגברים. שעה לפני כניסת הצום אכלנו סעודה מפסקת, ובבית הכנסת הדליקו את כל הפנסים והעששיות, שכולן מלאות בנפט כדי שידלקו במשך הלילה והיום שלמחרת.

כשהתמלא בית התפילה בקהל גדול וחגיגי, כולם היו במלבוש לבן כשלג, נראו כמלאכים עוטי הטליתות הלבנות אשר נארגו במעשה ידיהם.

אבי היה החזן, וכולנו ביחד, בתפילה בחיל וברעדה. שמענו את אבי שר, את "כל-נדרי". אימא כל הזמן אחזה את אחותי, ולא הרפתה ממנה אף-לרגע. היא אחזה אותה בשתי ידיה בזמן  התפילה, מתפללת ומקווה בכל ליבה שתראה ותחוש איזה סימן של תקווה, שסעידה תתעורר מתרדמתה הארוכה. תפילת ערבית הסתיימה. ובבוקר השכמנו קום לתפילת שחרית וקריאת התורה.

בשעת הצהריים, זמן תפילת מוסף של יום הכיפור שהיא תפילה מאוד מיוחדת ומרגשת, כשאבא זימר את התפילה בקולו הערב, ובאמצע המוסף, ממש בצהרי היום, פקחה סעידה  את עיניה היפות, ולא יאומן היא ביקשה מאימא אוכל. "אימא-אימא אני רעבה", נשמע קולה.

אחת הנשים שהבחינה בנעשה ובנס שהתרחש, האיצה באימא לקום מהר, להאכיל את הילדה. אימא פרצה בבכי ובצעקה גדולה ובשמחה קמה לתת את האוכל, לבת שחזרה לחיים. אך כאשר אימא קמה, ורצתה להניח את הילדה מבין שתי ידיה אחותי אחזה בשמלת אימי, וחלק משמלתה של אימא נקרע, כאילו ביקשה מאימא שלא תעזוב אותה אף-לרגע. "אימא-אימא אל תשאירי אותי לבד."

בשוב אימא והאוכל בידה היה כבר מאוחר מדי, אחותי סעידה החזירה את נשמתה לבורא עולם. אימא פרצה בבכי מר ובצעקה גדולה ומחרישת אוזניים. רצה אל מפתן הבית והפילה את עצמה על האבנים שבפתח. את שתי שיניה הקדמיות היא שברה. אבי שהבחין בנעשה, צעק צעקה גדולה חזקה ומרה מאוד.

היכה בידו על פניו, ולא יכול היה להמשיך את התפילה. ברגע שנפחה אחותי את נשמתה, כבו כל הנורות בבית-הכנסת, ועדיין היו כל העששיות מלאות עד מחציתן בשמן ובנפט.

קמה מהומה בבית הכנסת, בכל זאת מפאת קדושת תפילת המוסף קם כל הקהל על רגליו, והמשיכו את התפילה.

בסיום התפילה החלו להרגיע אותנו חלק מהאנשים, בעיקר, סייעו לאימא להירגע. את אחותי עטפו בבד לבן והמתינו עד לסיום יום הצום.

במוצאי יום-הכיפורים התחילו את ההכנה לקבורה. את הטהרה עשו הנשים. הן רחצו את אחותי סעידה, ואחר עטפו אותה בתכריכים. הכול נעשה כל-כך מהר, לא היה זמן אפילו לעכל אכן שזה קורה לי. ועדיין אני רואה איך הם עוטפים את הילדה הקטנה, ומסרב לקלוט את הנעשה  שהיא איננה, ואני עומד מתחנן ומבקש שלא ייקחו אותה ממני.

מסע ההלוויה לבית העלמין שכולו סלע חלק ואין בו אף גרגיר של חול החל, רק הרוח שהעיף את החול ואת העלים שנישאו לשמים -הם שליוו אותה, והיו לה לשושבינים  בדרכה האחרונה. בהגיענו אל "בית-העלמין" בחשכת הלילה הניחו את הפנסים במעגל, וסימנו את מקום הקבר. הניחו את אחותי סעידה על משטח של אבן חלק וקר והחלו לערום על גופה הקטן והרך אבנים מכל הבא ליד.

התחלתי לבכות, לצעוק, לדחוף, להדוף את כולם. מבקש מהם, "תפסיקו בבקשה, זה כואב לה." אך הם בשלהם בדומייה ובעצב עשו את מלאכתם, וגל האבנים התרומם, כיסה את הגוף הרך והצעיר לימים, והפך "לגל-עד". בשתיקה קודרת שבנו הביתה וכולי עצוב וסחוט ושבור ורצוץ. אנחה פילחה את לבי כסכין, הכאב היה גדול מנשוא,  עצב ויגון אפפו אותי ולא נתנו לי מנוח, לא יכולתי להירדם, ולא לעצום את עיניי.

כך עבר עליי כל הלילה, הלילה הארור והמקולל הזה שלקח ממני את אוצרי. בכיליון עיניים ציפיתי עד שיעלה אור השחר. בשקט, בשקט, פתחתי את הדלת, והתחלתי לרוץ ריצה מהירה יחף וקל הרגלים. רגליי נשאוני במהירות הבזק אל קברה הטרי של אחותי. במחשבה טהורה של ילד, האמנתי שאוכל לנשק, לחבק אותה ולהחזירה אליי הביתה. בהגיעי אל הקבר, נעצרתי! הבטתי ולא מצאתי כל סימן. סובבתי וסובבתי, תרתי את השטח בעיניי, עד שהרגשתי שהן יוצאת מארובותיהן.

והנה מצאתי את גל האבנים. הגל הגדול היה מפוזר לכל עבר. וכמה פיסות תכריכים מגואלות בכתמי דם קרועות ומפוזרות וכמה ממחלפות שערה מתגלגלות להן ברוח הקלילה של הבוקר. הרמתי את חתיכות הבד של התכריכים, יחד עם תלתלים משערה, הנחתי אותם על ראשי וצעקתי בקול רם. בכיתי, חיבקתי, וליטפתי את האבנים. אולי תשמע אותי, ואולי רק אז הבנתי מה התרחש לאחר שעזבנו את "בית-הקברות". חיות הלילה, טרפו את גופתה. חזרתי הביתה עייף, מובס ומוכה בתדהמה. ומרגע זה לא ידעתי יום אחד של שלווה ומנוחה ואף לא יום אחד של שמחת חיים.

בית –הקברות. "והנה מצאתי את הגל האבנים. הגל הגדול היה מפוזר לכל עבר."

ילד בן שמונה שנים, שאיבד אחות יקרה, את היהלום שבכתר. זיכרון זה מלווה אותי שנים רבות. סעידה שלי איננה…

הזוית האישית

לביא: פרויקט "הקשר הרב דורי" נתן לנו לספר, לשמוע ולחוות את הסיפורים שמעולם לא חשבתי לשמוע מפי סבא וגם אפשר לנו לפתוח בשיחה ולהיות בקשר הדדי ולבבי ולהאמין שאכן הסיפורים הם אותנטיים בשביל סבא ועבורי. ברצוני להביע את תודתי לסבא שאפשר לי להיכנס לתוך ליבו ולתוך מחשבותיו האמתיים.

משה: אנוכי הסבא מודה לה' שאפשר לי להעביר ולשפוך חלק מחיי עבור נכדי לביא ובטוח שהוא אכן ימשיך את המסורת ולהעביר לשושלת משפחתו זיכרון מחיי האדם עלי האדמות. מסבא משה.

מילון

נהיי
הזלת דמעות; בכי.

ציטוטים

”"ראיתי אותה איך היא מביטה בי ולא יכולה לבטא את רחשי ליבה אליי".“