מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אז איך זה היה פעם? תופתעו לגלות!

אני וסבתא רחל
סבתא רחל בצעירותה
העלייה של סבתי מקוצ׳ין שבהודו

סבתא רחל  עלתה ארצה מקוצ׳ין, עיר וחבל בהודו, בגיל 5, לפני כן חייה בקוצ׳ין היו טובים. הוריה היו ציונים, ולכן רצו לעלות ארצה.

סבתא מספרת שהעלייה לארץ הייתה קשה מאוד. הם מכרו את כל הבית וגם את הדברים שלהם, הם נסעו ברכבת כמה שעות ולאחר מכן העלו אותם במטוס לארץ. סבתי מספרת שבאותה תקופה המטוסים לא היו בכלל כמו היום. היו צריכים לשבת על ריצפת המטוס  והיה מאוד צפוף, אנשים לא הרגישו טוב, צרחו ופחדו. היה קשה גם משום שלסבתי היה אח קטן בן 40 יום.

כשהגיעו ארצה יישבו אותם במעברת עולים שנקראה "שער העלייה" ליד חיפה. הם נשארו שם שנה, סבתי מספרת שלא היה שם כיף במיוחד. לאחר מכן לקחו אותם למושב "נבטים" שליד באר שבע. לא שאלו אותם איפה הם רוצים לגור שמו אותם שם ולהם אסור היה להתלונן. הוריה של סבתי היו מאוכזבים מאוד מכיוון שהובטחה להם "ארץ זבת חלב ודבש" וכשהגיעו ארצה אחרי כל הטיסה שחשבו שזה שווה את זה, הם קיבלו חדר וחצי, חצי מטבח ועוד חדר לשש נפשות. השירותים והמקלחת היו בחוץ.

היישוב היה שומם בלי חשמל ובלי מים, היה חם מאוד ביום וקר בלילה, הכל חול ומדבר, בקיץ חם מאוד ובחורף הכל היה בוץ. סבתי הגיעה ממקום שכולו ירוק ומלא מפלי מים, ולכן היה לה מאוד קשה המעבר הזה. היה לה מאוד משעמם בתקופה הזאת, מכיוון שלא היה לה עם מי ועם מה לשחק. בקוצ׳ין היא הייתה משחקת הרבה. היא מספרת שהיו ממלאים להם מהבאר מים בתוך דליים והם היו משפריצים אחד על השני, אך בארץ ההורים שלה היו עסוקים בהישרדות במציאת מקורות פרנסה.

כעבור כמה זמן בנו ביישוב בית ספר וסבתי התחילה ללכת לבית הספר בגיל 6. הוריה התחילו לעבוד בעבודות דחק, בהתחלה הם היום נוטעים עצים, אחר כך הם התחילו לגדל ירקות, למכור חלק, וחלק להשאיר להם למאכל. הם היו שותלים עצי פרי ומוכרים את הפירות. יותר מאוחר היישוב התחיל להתפתח, אנשים גידלו חממות, לולים וכדומה. עד היום סבתי וסבי גרים בישוב "נבטים" וסבי מקבל אפרוחים כמעט כל חודש ללולים שיש לו מאחורי הבית, מגדל אותם ולאחר שהם גדלים הוא מוסר אותם בחזרה.

לאחר כמה שנים המשפחה בנתה בית יותר גדול במקום הבית המקורי שאותו הם הרסו. סבתי התחילה ללכת לפנימייה בכיתה ו׳ ונשארה שם עד כיתה י׳א. היא קיבלה דברים שאף פעם לא קיבלה, היא קיבלה בפעם הראשונה פיג'מה ובגדים כמו שצריך. היא מספרת שהיו להם בגדי א’ ובגדי ב’, בגדי א׳ נועדו לבית הספר ושבתות ובגדי ב’ נועדו לעבודה.

הם גם למדו וגם עבדו בחקלאות. היא מספרת שגם לימדו אותה בפנימייה מהו סדר וארגון, מה שאף פעם לא יכלו ללמד אותה בבית. משם גדלה והתפתחה להיות מי שהיא היום, הסבתא הכי טובה בעולם.

הזוית האישית

שיר: נהניתי מאוד לכתוב את העבודה במיוחד עם סבתא שלי. למדתי המון דברים שלא ידעתי וביליתי זמן איכות עם סבתי. נהניתי גם לשבת ולשמוע את הסיפורים המרתקים שסיפרה לי ועכשיו אני יודעת הרבה יותר על עברה ועל ההיסטוריה שלה. היה לי מהנה לעשות אתה את העבודה.

סבתא: נהניתי מאוד לשתף ולספר לנכדתי על עברי. אני שמחה שהיא יודעת עכשיו יותר ממה שהיא ידעה עליי ואני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לידע אותה על מה שעבר עלי ועל ההיסטוריה שלי. יותר מכול, מאוד התרגשתי שהיא התענינה. היה לי כיף לעשות אתה את העבודה.

מילון

עבודות דחק
עבודות זמינות (שהיו באותה תקופה) שנועדו ליצור אפשרויות תעסוקה לעולים.

יהדות קוצ'ין
יהדות קוצ'ין היא שם כולל למספר קהילות יהודיות בשטחה של מדינת קרלה, המהוות חלק מיהדות הודו, אשר התגבשו בדרום-מערב הודו בתקופת קיומה של ממלכת קוצ'ין. בשיא גודלה היא מנתה כמה אלפי בני אדם. מרבית בני הקהילה עלו למדינת ישראל בין השנים 1950–1962, ונכון לשנת 2000 מתגוררים בישראל כ-8,000 איש מבני הקהילה וצאצאציה. בקרלה נותרו כמה עשרות יהודים בלבד, מתוכם כ-20 בעיר קוצ'ין (קוצ'י). רק חלק מבני הקהילה חיו בעיר קוצ'ין עצמה. יתרתם חיו ביישוב ארנקולם ובכפרים מאלה, פארור, צ'אנמאנגאלם וכפרים נוספים באזור. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבתא מספרת: "בארץ ההורים שלי היו עסוקים בהישרדות ובמציאת מקורות פרנסה" “