מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אושר כדרך חיים

נואם באירוע למען הקשישים
בצעירותו ברומניה - תמונה ששלח לאחיו ברוך
מפעל ההתנדבות של יצחק משה ז"ל

יצחק משה נולד בעיירה קטנה בשם טרגו-פרומוס, Târgu Frumos, במחוז יאשי שברומניה, בתאריך 8.12.1931 להוריו: זאב (לופו) וחנה מויסה, הבן השני במשפחה לאחיו ברוך, שהיה גדול ממנו בשנה.לאחר שנה נולד אהרון, האח הצעיר ואחרונה חביבה, בת הזקונים רחל.

יצחק בילדותו עם אחיו הבכור ברוך

יצחק היה ילד פעיל, נער פעיל, שהפך לאיש של עשייה ופעילות ציבורית. הוא החל בפעילותו הציבורית וההתנדבותית כבר בגיל 15, כמתנדב ופעיל בולט בסניף גורדוניה שבעירו יאסי. איציק היה הראשון שיזם ואירגן וגיבש את ארגון גורדוניה, הוא היה גם המזכיר הראשון של הארגון בעיר. כבר כנער הצליח בעזרת ה"שליחים", לשלוח נערים צעירים במסגרת עליית הנוער, לישראל. את הנערים הבוגרים יותר שלח עוד ברומניה להכשרה בעיר בקאוו ומשם אחר כך לישראל. בשנת 1948, כל הארגונים הציוניים ברומניה פורקו על ידי המשטר הקומוניסטי. כל מנהיגי הארגונים הציוניים נרדפו וחלקם נעצרו על ידי הסקורייטטי. ברוך אחיו הגדול, עלה לישראל בשנת 1951, הוא עלה לארץ באנייה לבדו, בעקבות אהובתו סילבי שהייתה אז חברתו ובהמשך אשתו וזוגתו. איציק עלה לארץ בשנת 1963 והמשיך בפעילותו הציבורית וההתנדבותית גם בארץ, כפעיל במפלגת העבודה, ראש הסניף בנצרת עילית, יו"ר הסתדרות הגימלאים ועוד תפקידים רבים.

תמונה משפחתית שצולמה בארץ – ארבעת האחים

בתמונה מצולמים ארבעת האחים על פי סדר הגעתם לעולם: הראשון משמאל – ברוך, לידו יצחק, אהרון ורחל.

יקיר העיר נצרת עילית – נוף הגליל בשנת 2016

במסגרת חגיגות שנת השישים לעיר נצרת עילית, בטקס חגיגי ורב רושם במעמד יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ראש העיר, רונן פלוט, רב העיר, ישעיהו הרצל, סגני ראש העיר, חברי מועצה ותושבים, הוענק תואר יקיר העיר לשישה תושבים ותיקים ופעילים למען הקהילה וביניהם למשה יצחק, יו"ר העמותה למען הקשיש.

יצחק משה מקבל תעודת יקיר העיר נצרת עילית מראש העיר ומהשר יולי אדלשטיין

מתוך הדברים שנאמרו עליו בטקס קבלת יקיר העיר נצרת עילית

יצחק משה מתנדב ותיק ואיש עשייה נולד ברומניה בשנת 1931. בעודו איש צעיר נשוי טרי עלה ארצה יחד עם כלתו החדשה והוריה בשנת 1963. בפעילות ציבורית החל כבר בגיל 15 כמתנדב ופעיל בולט בסניף גורדוניה שבעירו יאסי. יצחק ומשפחתו החדשה הגיעו ישר מהנמל בחיפה לנצרת עילית אותה העדיפו על האפשרויות שהוצאו להם אז בגלל האוויר הטוב והנוף המרהיב. כאן החל הזוג הצעיר לבנות את ביתו ולגדל את שלוש בנותיו, כאשר יצחק עובד כמפקח במשרד השיכון, שאחראי לבניית שכונות רבות סביב נצרת עילית ממגדל העמק עפולה ועד בית שאן ואשתו רנה מורה וספרנית בספריה העירונית.

במקביל לעבודתו עסק בפעילות ציבורית בהסתדרות ובעירייה ושימש סגן ראש העיר וחבר מועצה בהתנדבות. יצחק הוא אחראי לסמל העיר – האירוס הנצרתי –  שפורח בעיר במלוא הדרו ולכד את דמיונו של אומן הכתב שנחבא בנשמתו של איש העשייה. על אף שעלה ארצה בגיל מבוגר מדי מכדי להתגייס לצבא, התנדב לשרת והגיע לדרגת רב-סרן כאחראי על מפעילי ציוד מכני כבד שפרצו דרכים וסייעו להתגוננות המדינה החל ממלחמת יום הכיפורים ועד מלחמת לבנון הראשונה.

יצחק היה חבר מועצת העיר בה שימש כממלא מקום ראש העיר שנים רבות. כיהן כיושב ראש ועדת התכנון העירוני ואף פיקח על בניית בית העירייה החדש בשנות ה-90 תוך העסקת עולים ועולות חדשים מרוסיה וסיוע לקליטתם. בעשרים השנים האחרונות נבחר יצחק ליושב-ראש עלמ"ה בהתנדבות כמובן. תחת הנהגתו הוקמו מרכזי יום, הורחבו שירותי הבית לקשישי העיר, הועסקו מתנדבים רבים בסיוע לטיפול בחסרי הישע. יצחק הוא גם יושב ראש נבחר של העמותה הארצית למען הקשיש. מייצג את המתנדבים מידי שנה בכנס השנתי שנערך לכבודם ומכתיר בפרסים ומחמאות את מי שהפעיל וממשיך להפעיל עד היום בהתנדבות. במשך שנים רבות ערך עיתון עירוני שבו בהתנדבות, עד היום הוא מפרסם ביטאון ברומנית שמדווח למנוייו על המתרחש בעיר או בקהילה במסגרת סניף התאחדות עולי רומניה בעיר, במסגרתו מתקיימים שימור השפה והמורשת של עולי העדה בעיר, רובה ככולה ממקימי העיר ומייסדיה. תקצר היריעה מלתאר את היקף פועלו למען הקהילה תמיד ללא תמורה כי כמו שהוא אומר: "האושר שלי הוא העשייה והסיפוק בא מעצמו."

 

לזיכרו של איציק – יצחק משה – חברים ושותפים לדרך מספרים:

מישו – משה קופרמן ואשתו רגינה, מקריית מוצקין מספרים על חבר ילדותם איציק משה

"הכרתי את איציק כשהיה בן תשע ואני בן הייתי בן עשר. בהתחלה הלכנו ביחד עם כל הילדים היהודים מטרגו פרומוס לבית הספר היהודי שהיה בבניין מאד יפה. מאוחר יותר, הבניין הולאם ע"י המשטר האנטישמי של אנטונסקו והלימודים הועברו לבתי כנסת בעיירה אשר הוסבו לכיתות לימוד. במהלך מלחמת העולם השנייה, כל ארבע השנים משנת 1940 ועד סוף אפריל 1944, סבלנו כל יהודי טרגו פרומוס (כ-2500 יהודים), מרדיפות אנטישמיות של הנאצים והפרו-נאצים הרומניים. אנחנו הילדים לא יכולנו לצאת לרחובות צדדיים, מכיוון שהוכינו על ידי ילדים רומניים גדולים יותר. גם סומנו בטלאי צהוב, כדי שניתן יהיה לזהות אותנו כיהודים.

באפריל 1944 שוחררנו על ידי הצבא האדום למשך 36 שעות ושוב נכבשנו על ידי הצבא הרומני וה – S.S הגרמני. כל היהודים בעיר סבלו במשך יותר מחודש את כל זוועות המלחמה, היות וטרגו פרומוס הייתה ממש בקו החזית. לפעמים בלילה שלטו הרוסים וביום הגרמנים. בסוף אפריל, תחילת מאי 1944, פינו אותנו לעיר רומן, שם נשארנו רובנו עד לאחר סיום המלחמה וחלק גדול מאיתנו חזרנו לטרגו פרומוס בין השנים 1945-1946.

איציק היה הראשון שאירגן את ארגון גורדוניה, הוא היה גם המזכיר הראשון של הארגון בעיר. למרות שהיה רק ​​בן 15 הוא היה מספיק סמכותי ושלט במשמעת רבה, במשך יותר משנתיים, בגורדוניה בה השתתפו מרבית הילדים היהודים בעיר. איציק היה הראשון שהצליח בעזרת ה"שליחים" לשלוח לישראל נערים מתחת לגיל 15 דרך עליית הנוער, ושלח נערים מבוגרים יותר קודם להכשרה בעיר בקאוו ומשם לישראל. בשנת 1948 כל הארגונים הציוניים ברומניה פורקו על ידי המשטר הקומוניסטי. כל מנהיגי הארגונים הציוניים נרדפו וחלקם נעצרו על ידי הסקורייטטי.

בהיותו מוכשר מאוד בציור ובכתיבה יפה, איציק החל לכתוב כל מיני סיסמאות תעמולה למפלגה הקומוניסטית. הוא התחיל עם הרבה כישרון לארגן ציורי רחוב עם סיסמאות וכל מיני ציורים ששיבחו את האושר הקומוניסטי.

בשנת 1950 איציק הועסק במפעל המסחרי של הקואופרטיב מטרגו פרומוס בכל מיני תפקידים. בשנת 1955, למרות שהיה בן 24 בלבד, מונה למנהל מפעל המזון הציבורי של מחוז טרגו פרומוס (מסעדות ופאבים), שם עבד עד שנת 1958, אז מונה לתפקידים אחרים בחברת הבנייה של הקואופרטיב ביאסי ועבד שם עד שנת 1962 שבה עלה לישראל.

כל הזמן הזה, מאז 1950, היינו חברים עם קשר שקשה לתאר כמה יפה היה. היינו שלושה חברים, איציק-משה יצחק, נאשו-נאשו פייביש ואני מישו-משה קופרמן. שלושתנו היינו הולכים יחד לכל מקום. לתיאטרון, לקולנוע, למשחקי כדורגל, להרים, לים, למסעדות ולמסיבות הטובות ביותר עם חברים, עמיתים מהעבודה ואחרים.

בשנת 1960 הייתי הראשון להתחתן עם אהובתי, רעייתי וחברתי לחיים רגינה רוטר והפכנו לקבוצה של ארבעהמחברים, שהמשיכו באותה מתכונת עד 1962 כאשר איציק התחתן עם רנה וזמן קצר לאחר מכן הם עלו לישראל. בשנת 1964 אני ורג'ינה וכל משפחתי עלינו לישראל ואז המשכנו כל החברים את  קשר הידידות שלנו, עכשיו כבר היינו אנשים עם ילדים קטנים ועולים חדשים. הייתה תקופה שבה איציק היה בתל אביב ולא התראינו כמה שנים.

בשנת 1995 יצאנו לגמלאות וחידשנו את ידידותנו אליה הצטרפה גם נוצי, אשתו של נשו. יחד יצאנו לכל מיני טיולים בארץ ובחו"ל. רג'ינה עבדה בהתנדבות בעמותת גמלאים ואירגנה במשך 20 שנה כל מיני טיולים בארץ ובחו"ל, בכולם השתתפו איציק וואשתו רנה ובחלקם גם נשו ונוצי. הטיול האחרון היה לספרד ובו השתתפו גם בנותיהם איריס וכרמית. מאוחר יותר איציק כבר לא הרגיש טוב, אבל הבנות דאגו לו. עוד התראינו פעם אחת ולא ידענו שזאת הפעם האחרונה בחיים בה אנחנו מתראים. בגלל מגפת הקורונה הארורה הזו לא יכולנו להתראות ולא יכולנו אפילו להשתתף בהלווייתו.

איציק היה גאה בידידותנו וכמה שאנחנו מצטערים שאיבדנו חבר כה יקר. איציק היה אדם שעשה הרבה למען מדינת ישראל ובמיוחד למען העיר שלו נצרת עילית, עכשיו  נקראת נוף הגליל.

לעולם לא נשכח אותך, ידידנו היקר, תמיד נזכור אותך."

מפלגת העבודה

משה איציק היה מותיקי מפלגת העבודה וראש הסניף בנצרת עילית, היום היא נוף הגליל. הוא שימש כיו"ר כעשר שנים ומילא תפקידים רבים למען הקהילה ביישוב:  סגן ראש העיר, יו"ר הסתדרות הגמלאים, מזכיר מועצת הפועלים ועוד ועוד.

בית עלמה

נפרדים ממשה יצחק ז"ל – יו"ר עמותת עלמה – העמותה למען הקשיש בנוף הגליל

"את יצחק פגשתי לפני שנים, עוד לפני שהצטרפתי לעמותת עלמה. לא ניתן היה להתעלם מהקסם האישי וההילה שהקיפה אותו. איש כריזמטי, זקוף הקומה, לבוש בחליפת שלושה חלקים, אלגנטי, משרה סמכות, אך בעל עיניים טובות וחיוך חם. איש חזון היה. יש שיאמרו – בעל חלומות. איש רב פעלים שהוביל את עמותת עלמה, נוף הגליל ואת תחום הזיקנה בישראל. שנים רבות כיבדו את פועלו והעריכו את מילתו. הלכו אחריו אנשי מקצוע, פרופסורים, אנשי רגולציה, תורמים מהארץ ומחו"ל. יצחק משה היה שם דבר בתחום הזיקנה – והודות לכך גם ארגון עלמה.

בגעגוע גדול, נטלי וצוות בית עלמה (נוף העמק), מרכינים ראש היום את לכתך מאיתנו. יהי זכרך ברוך.

ביום ההולדת של משה יצחק ה – 85 – חגגו בבית עלמה יום הולדת ליצחק:

"יצחק שלנו חוגג יום הולדת 85 המון מזל טוב המון בריאות ועד 120!!!"

משה יצחק נפטר בתאריך 22.09.2020 – יהי זכרו מבורך לעד

 

אלבום תמונות של משה יצחק

הזוית האישית

עפרה ישראלי: לפני שנתיים תעדתי את סיפורו של אבי היקר,ברוך, אחיו הבכור של יצחק משה שהלך לעולמו בתאריך 9.10.2018. "איש של אופטימיות ושמחת חיים". בתיעוד מספר אבי על ילדותם המשותפת בטרגו פרומוס ועל המלחמה בטרגו פרומוס שפרצה בשנת 1941.

היום יש לי הזכות להעלות את תיעוד זיכרו של דודי היקר, יצחק, אח של אבי, איש רב הפעלים, שתקצר כל יריעה מלתאר את פעלו ותרומתו לקהילה. תיעוד זה התאפשר בזכות בנותיו, בתו כרמית רוזנטל שהעבירה אלי את חמרי התיעוד, תודה לחברים קרובים והשותפים לדרך, שהעריצו אותו והנציחו מילים לזכרו.

יהי זכרו מבורך לעד!

מילון

טארגו פרומוס
טרגו פרומוס (ברומנית: Târgu Frumos - היריד היפה) היא עיירה רומנית במחוז יאשי בחבל מולדובה. בטרגו פרומוס קיימת תחנת רכבת ובימי מלחמת העולם השנייה, שם היה מחנה ריכוז ליהודי מולדובה, אליו הובאו יהודים מיאשי לאחר פרעות יאשי.(ויקיפדיה)

עמותת עלמה
העמותה למען הקשיש, הוקמה בשנת 1983 במטרה להקים ולקדם את השרותים למען קשישי נצרת עילית. עם השנים, התפתחו מספר גדול של שרותים לרווחת הקשישים... העמותה שמה לה למטרה לתת מענים-לפתח שרותים, לכלל אוכלוסיית הקשישים... * העמותה מונהגת ע"י ועד מנהל שכולו מתנדב ובראשו יו"ר מר משה יצחק העמותה מנוהלת ע"י מנגנון מקצועי עתיר ניסיון וידע. (מתוך אתר העמותה)

ציטוטים

”האושר שלי הוא העשייה והסיפוק בא מעצמו“