מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אור ופרח

סבתא רוזי והנכדה הילה
סבתא רוזי בילדותה.
סיפורה של רוזי ברכה

שמי רוזי, נולדתי בשנת 1950, אחרי 4 בנים שנולדו בטורקיה, בעבר שם משפחתי היה דניאל.

עבור הוריי הייתי האור והפרח, בפרט עם קבלת העצמאות למדינת ישראל. מכאן שמי רוזה שפרושו ורד, שושן.

גדלתי בבית משותף עם 4 שכנים שבמרכז באר מים ומסביב ארבע משפחות.

התמזל מזלנו וקיבלנו דירה בעלת שתי קומות, ובחצר צמח עץ דומים, שבכל יום נהגתי לקטוף דומים, שכל אחד מהם כגודל תפוז.

את ילדותי עברתי ברמלה בבית ספר יסודי אריאל, בית ספר תיכון רמלה-לוד ובסמינר למורים בית-ברל בכפר סבא.

נחשבתי לתלמידה טובה, שקטה, מנומסת, שלכל אחד מושיטה עזרה, למשפחה לחברים.

אתמקד בסיפור בסוף כיתה ו, במסיבת הסיום, הייתי שחקנית ראשית במופע "פרח לב הזהב". מרוב התרגשות החלקתי מקומה שנייה בבית הספר והובלתי לבית החולים.

דאגתי: "איך אופיע הרי אין לי מחליף?" אמי הרגיעה ואמרה: "את תגיעי להופעה".

בערב הגעתי למופע באיחור, כשהעיניים נשואות אליי, כי רגלי הייתה מגובסת מכף רגל ועד המותן.

בתוך עגלת תינוק מילאתי את תפקידי במסיבת הסיום ועין לא נותרה יבשה.

בשנת 1970 הגעתי לאשקלון לעבודה בהוראה, במסגרת ישוב ספר אשקלון נחשבה לישוב ספר. ביום הראשון ללימודים נכנסתי לכיתה ולא ראיתי אף תלמיד. במבט בוחן, התלמידים הסתתרו מתחת לשולחנות והילקוטים על ראשם.

חשבתי שזה היום הראשון והאחרון כמורה. היכן כל התאוריות שלמדנו בסמינר?

כמטה קסמים פתחתי בסיפור, ישובה על השולחן, מידי רגע התרומם תלמיד וישב במקומו, אז הבנתי שזה תפקיד חיי.

נכנס המנהל ולמראה השקט מהתלמידים הישובים, לא האמין למראה עיניו. מאז, 40 שנים במערכת החינוך בתפקידים רבים, כמחנכת, מורה מקצועית, בוועד ההורים, לקחתי על עצמי כל תפקיד אפשרי בהכנת טקסים.

מעבר לתפקידי השונים, השליחות בחיי בית הספר, הבית הפרטי, גידול הילדים והתמסרות לנכדים.

נוסיף שבהיותי ילדה אמי נעדרה מהבית כדי לפרנס את המשפחה מאחר ואבי נפטר בגיל צעיר. הרגשתי חובה לעזור לאמי בכל חופש .כבר מגיל 10 עבדתי בחקלאות, הסתרתי זאת מאמי. בכסף שהרווחתי קניתי ציוד לבית הספר ובכל יום מנה פלאפל, שחילקתי אותה לארבעת אחי. אחריי נולדו שלושה אחים נוספים. וכך החזקנו מעמד עד שאמי הייתה שבה מהעבודה.

חיים קשים אך מהנים ומעניינים.

האהבה לסריגה ולכתיבה – בבגרותי נחשפתי לעולם הסריגה, מקרמה, סריגה בשתי מסרגות ובמסרגה אחת. ההספק היה עצום. ימים ספורים נסרגו סוודרים, חולצות, גרביים, כובעים, שלים, תמונות ועוד. אחד הדברים שאני מחוברת אליו יותר מכל הוא הבגד הראשון שסרגתי לבני הבכור, אביה של הילה, צפריר שמו. הבגד נסרג כדי לשמור על חום גופו של בני. שהיה, בילדותו מאוד רגיש לקור. את רוב הסריגים תרמתי למשפחות אחרות.

בהיותי בסימינר למורים החלתי לכתוב שירים, סיפורים (ירשתי זאת מאמי ז"ל)
תמונות של סריגים שנשמרו עד היום

הזוית האישית

הילה: נהנתי לחקור על סבתא שלי ולגלות דברים שלא הכרתי והתוכנית מאוד עזרה לי לחבר אותי יותר עם סבתא שלי

מילון

סמינר
בית ספר למורות

ציטוטים

”חיים קשים אך מהנים ומעניינים.“