מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתא אורית עוזיאני

תמונה עם נכדי בביקור בבית התפוצות
עם נכדי במגרש הספורט בבית הספר
סיפור חיי

שמי אורית עוזאני, נולדתי בשם אוריאט, לדוד ובדריה ברגיג. השם אוריאט ניתן לי על שם סבתי. נולדתי בבית חולים בחדרה. אני בת בכורה מתוך תשעה אחים. הוריי עלו לארץ, אמי מעיראק ואבי מתוניס. אבא עלה בעליית הנוער ומייד גייסו אותו לצבא. הוריי הכירו במעברה והתחתנו. גדלתי במעברת פרדסיה באוהלים. גדלנו שבע נפשות בחדר וחצי ולעיתים גם סבא היה מצטרף והיינו ישנים ׳ראש וזנב׳. עזרתי לאמי, הייתי אחראית על אחיי הקטנים ומכינה שיעורים בפינת האוכל. אבא היה איש קשה, דרש מאימא אוכל חם ומבושל. אימא הייתה מכינה קוסקוס מסורתי והקפידה על אוכל מבושל וטרי. אבא עבד בעירייה בתור פקח ואימא הייתה עקרת בית טובה.

הבגדים עברו בירושה מאחד לשני, רק בחג קנו בגדים חדשים. כל יום הייתי נשארת עם אימא בבית ועוזרת לה. לא שיחקנו עם חברים אחר הצהריים, כי אבא לא הסכים. החינוך היה חמור ונוקשה. לא היו לי חברים, הטלוויזיה הייתה בשחור לבן. כל דבר שעשינו היה למען אבא, על מנת שלא יתאמץ ויתעייף. בגיל חמישים ושמונה חלה אבי, טיפלנו בו שלושה חודשים עד שנפטר.

לא סיימתי שתים עשרה שנות לימוד. לאחר בית ספר יסודי עברתי לבית ספר מקצועי ולמדתי ספרות. למרות שלמדתי לא עסקתי במקצוע כי אבי לא אפשר זאת. החינוך כאמור היה קשה, חיפשתי לברוח מהבית ומהחינוך של אבי. התחלתי לעבוד בתעשייה הצבאית בגיל שש עשרה.

בגיל שמונה עשרה הכרתי את בעלי, שמעון אוזני, שעבד עם אבי בעירייה. הסכמתי להתחתן כסוג של בריחה מהבית. לא היו לנו מפגשים אינטימיים ומפגשים להיכרות כי זה לא היה מקובל. היו בנינו רק שיחות. תוך עשרה חודשים התחתנו. הייתי מאוד תמימה וכל מה שלמדתי על החיים, זה כתוצאה מהחיים עצמם. החיים שלי לא היו קלים ופשוטים אך שרדתי. לא ביליתי, הייתי עסוקה בגידול הילדים והעבודה. עבדתי במרכז תרבות, נוער וספורט בדורה כמדריכת גיל הרך והקפדתי להיות בבית עם הילדים.

התחלתי לקבל עצמאות רק כשהילדים גדלו. יכולתי לבלות ולצאת עם חברים. בן זוגי לא פרטנר מתאים לכך. יש לי ארבעה ילדים: פנינה, לה שלושה ילדים, איציק, לו שלושה ילדים, אביבית, יש לה ילד אחד, וגילי. היום אני במקום אחר, מאושרת ושמחה בחלקי. משתדלת ליהנות מהחיים, מטיילת, נהנית ומשתדלת להיות תמיד בשמחה. לא נותנת לעברי להשפיע על העתיד.

הזוית האישית

 אורית: היה לי סיפור חיים קשה שלא קל לשתף בו. אולם המפגשים בתכנית קרבו אותי לנכד, ונתנו הזדמנות לספר חלק ממה שלא סופר.

מילון

מַעְבָּרָה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חשוב להיות תמיד בשמחה ולא לתת לעבר להשפיע על העתיד“