מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אוסקר שינדלר הציל אותי ממוות

אביבה ניסנבאום, ניצולת שואה מרשימת שינדלר, מספרת את סיפור הצלתה

כשהתחילה המלחמה הייתי בערך בגילכם, תלמידה בבית הספר.

נולדתי בפולין בעיירה נרווקה, עיירה יהודית מסורתית, בה לימדו אותנו שצריך להתנהג למופת, ללמוד ולעשות מעשים טובים.

בבית היו שתי קופסאות מיוחדות. האחת היתה לעניים עם כספי צדקה והקופסה השנייה הייתה קופסת לאיסוף תרומות לקרן הקיימת לישראל.

מגיל צעיר ידענו שפעם נגיע לארץ ישראל. התפללנו "לשנה הבאה בירושלים" והיינו שולחים כסף לארץ ישראל בשביל לרכוש אדמה.

נרווקה היתה עיירה קטנה והיו בה הרבה משפחות מרובות ילדים. היינו צריכים לעבוד בשביל הפרנסה ומי שלא עבד לא היה לו ממה לחיות. בעיירה הייתה מערכת סיוע למי שלא היה לו פרנסה. מתן עזרה בסתר כדי לעזור לאחר- זה היה החינוך שקיבלנו.

בבית היינו חמישה ילדים: צבי, בצלאל, אני ועוד שני אחים קטנים-דוד ולאון.

מגיל ארבע דוד ולאון הלכו ללמוד בחדר ומכיוון שלא היה נהוג שבנות ילמדו בחדר, לביתנו היה מגיע מורה והוא לימד אותי. כך התחלנו צעד אחר צעד לכתוב אותיות עבריות.

מגיל שבע הלכנו לבית ספר עממי יחד עם הפולנים. לא פעם הילדים הפולנים הציקו לנו היהודים. עם זאת ידענו להתגונן כשהרביצו לנו ולהחזיר להם.

אבא למד מקצוע וייצר תבניות לבקבוקים. זה היה מקצוע מבוקש והוא עבר לעבוד בעיר קראקוב. המרחק מהעיירה שלנו לעיר קראקוב היה כמו לחצות את כל פולין, כך שאבא היה מגיע אלינו רק בחופשות וחגים.

בשנת 1938 אבא כתב לאמא למכור את הבית ולעבור לעיר קראקוב. ביום הפרידה מהעיירה היה לנו עצוב. עלינו על הרכבת וכשירדנו ממנה  בקראקוב אבא חיכה לנו ונכנסנו יחד לדירה.

באזור החדש היו מעט מאוד יהודים ונאלצנו להתחבר עם הפולנים. לי הייתה חברה טובה בשם מרישה. היינו כמו אחיות. האחים שלי שיחקו עם האחים שלה, כך שהיה לנו עם מי ללכת לבית הספר ועם מי לשחק.

בשבתות אבא לקח אותנו לטייל .פעם הוא לקח אותנו לקאז'ימייז' ,שם גרו יהודים, כמו היום בירושלים, עם זקנים, פאות וגרביים לבנים. אצלנו הדתיים לא הלכו כך.  זה היה שונה. זכור לי  שראיתי יהודי עטוף טלית בדרכו לבית הכנסת כשאחריו שיירה של ילדים.

כשפרצה המלחמה הייתי תלמידה בגיל בית הספר. היה לנו חופש גדול ואז לפתע הודיעו ברמקולים "מי שבגיל צבא שיברח". אחי צבי ברח לרוסיה וגם אבא ובצלאל ברחו. נשארנו אמא, אני והאחים הקטנים. נכנסנו למקלט בו שהינו ארבעה ימים כאשר שמענו הפצצות מסביב.

אחרי ארבעה ימים אמרו ש"הגרמנים כבשו את קראקוב". היינו המומים. אמרו לנו תמיד שפולין חזקה – איך הצליחו לכבוש אותה אחרי ארבעה ימים? היו כאלו שאמרו שזאת כנראה בגלל שלא רצו להרוס את העיר היפה קראקוב.

המלחמה התחילה עבורנו כאשר יצאנו מהמקלט. עם כניסת הגרמנים הכל רעד מסביב. הכביש רעד מהכלים הכבדים וצעדי החיילים הרעידו את הסביבה.

הגזרה הראשונה של הנאצים הייתה נגד הילדים: אסור היה לילדים יהודים ללכת לבית הספר. איזה עלבון קשה זה היה .שאלתי את אמא: "למה?? למה העונש נגדנו?" אמא ענתה: "מדובר  במלחמה. צריך להיות חזקים. מתישהו המלחמה תיגמר". זכרתי את המשפט הזה והוא ליווה אותי לאורך הדרך.

הייתי אז כבת 12. זכור לי איך התחילו להשפיל את היהודים .יהודי מגיל 13 ומעלה נאלץ לענוד על היד סרט ועליו מגן דוד. אם גרמני עבר מולו היה עליו לרדת מהמדרכה וללכת על הכביש, ואם הוא לא עשה זאת הוא הוכה מכות קשות. היהודים הוגבלו מתחומים רבים והושפלו.

היה שלט ובו כתבו "הכניסה להודים ולכלבים אסורה". כל הזמן הזה אני חשבתי למה? למה העונשים האלה?

המצב התדרדר. היה מעט אוכל, החרימו את בתי החרושת והכול עבר לגרמנים. כך גם קרה בבנקים ולכן לא היה לנו כסף. כל פעם היו יותר ויותר השפלות. בקאז'ימייז' היה לגרמנים קל יותר להגיע ליהודים, שם גזזו להם את הפאות ואת הזקנים יחד עם העור. האזהרה הייתה שמי שיישאר עם זקן יהרגו אותו.

אנחנו חשבנו שאותנו לא ימצאו בעיר הגדולה. אבל, יום אחד, כשהיינו במיטות, נשמעה דפיקה חזקה ונכנסו שני גרמנים עם רובים. הם פתחו את הארונות ולקחו מה שרצו. הם מצאו את הכלים של אבא שלי, תפסו אותו בצוואר והאשימו אותו שהוא מייצר נשק נגד הגרמנים. הם הוציאו אותו מהבית. לאון אחי הקטן קיבל אומץ ורץ אחרי אבי כדי לראות לאן לוקחים אותו, אבל הגרמני הסתובב אליו, כיוון אליו את הנשק ואיים עליו שאם לא ילך הוא יהרוג אותו. לא היה לנו אבא.

אמא נשברה באותו יום. הבית היה בחושך.

שלושתנו (אחיי הקטנים ואני) יכולנו עוד להסתובב חופשי בלי סרט. אחי הקטן היה בעל מראה פולני ושלחנו אותו למפקדה כדי לשאול מה עם אבא. אמרו לו שאבא בבית סוהר. החלטנו שלושתנו ללכת לשם. בית הסוהר היה מוקף חומות ובסמוך לו היה בית משפט. פחדנו לגשת ולבקש משהוא. פשוט ישבנו שם במשך כשבוע, עד שיום אחד ניגש אלינו איש עם גלימה שחורה.  הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים שם ולקח אותנו למשרד. במשרד הוא רשם את שמו של אבא ואמר שיעזור. עם זאת אנחנו המשכנו ללכת לשם כל יום ולא ידענו אם להאמין או לא.

יום אחד הופיע אבא. הוא חזר לאחר כשבועיים, אבל במצב נורא. לפני כן היה לי אבא גבוה וחייכן, תמיד מרוצה. הוא חזר אלינו כפוף ופצוע. אמא טיפלה בו במשך שבועיים כדי שיוכל לחזור לעבודה. למזלנו קיבלו אותו חזרה בעבודה על אף שהמנהל היה גרמני.

על יד בית החרושת בו עבד אבא היה בית חרושת לייצור סירי אמייל. מנהל בית החרושת המנהל היה גרמני בשם אוסקר שינדלר. בבית החרושת של שינדלר הייתה קופה שהוא לא הצליח לפתוח. הוא קרא לאבא שהצליח לעזור ואמר לו "אתה תעבוד אצלי. אצלי יעבדו הרבה יהודים".

לגרמנים היו תוכניות אחרות. אני מצטטת לכם קטע מתוך יומנו של קצין אס.אס.הנס פרנק:

"..כנאצי ותיק עלי לומר: אם השבט היהודי באירופה ימשיך לחיות אחרי המלחמה, ואילו אנו נקריב את מיטב דמנו למען הצלת אירופה, הרי אז תהווה המלחמה רק הישג חלקי בלבד. לכן,כלפי היהודים אנהג רק מתוך צפייה שהם ייעלמו. הם מוכרחים להסתלק…"

אף אחד לא יכול להבין את זה. למה להרוג אותנו?מה עשינו?

והנה השיטה: 

פתאום, מודיעים לנו שעלינו לעבור לגטו, לאזור "פודגוז'ה" .נשארנו בלי כסף. לאבא היה חבר פולני שנאלץ לעבור אף הוא מביתו שהיה ממוקם בשטח שהוקצה בגטו והתחלפנו בבתים.

קיבלנו חדר גדול ומטבח. האזור כולו התמלא ביהודים והצפיפות גדלה. היהודים השתכנו בצריפונים, מרתפים וחדרים צפופים. יום אחד נכנס אלינו זוג שהיטלטל ממקום למקום משנת 1938. לא היה להם לאן להיכנס. ריחמנו עליהם וחצינו את החדר לשניים. ישנו חמש נפשות במיטה אחת זוגית ובצלאל ישן במטבח. למרות הכל, תמיד חשבנו שנסבול אבל נצליח לעבור את המלחמה והיא תגמר. בגטו אנשים התחתנו, ילדו ילדים ואפילו אנשים שהיה להם קצת כסף פתחו חנויות.

סגרו את הגטו עם חומה. אי אפשר היה לצאת לעבודה ללא אישור וללא ליווי. אבא לקח איתו לעבודה את האחים ואני נשארתי עם אמא ולאון הקטן בגטו.

הזמן עבר והייתי כבר כבת 15. הגרמנים העמיסו אותנו במשאיות שלהם למחנות עבודה. שם הייתי צריכה לשטוף רצפות במים קפואים ללא סמרטוט. לפעמים נאלצנו להשתמש בבגדים שלנו לשטוף רצפות. אני ידעתי איך לשטוף כי מגיל צעיר אמא לימדה אותי לעשות הכל.

באחת הפעמים, כשהתכופפתי לשטוף, ראיתי דלת פתוחה וקצין גרמני סימן לי עם האצבע להיכנס. על השולחן היה שוקולד וסוכריות והוא אמר לי לקחת. אמרתי לו "לי אסור לקחת". הייתי כל כך גאה בעצמי ותחושה זו היתה טובה יותר מסוכרייה או שוקולד. עניתי לו והייתי גאה בעצמי.

הבנות נלקחו לבדיקת "הגזע הארי". לא דיברתי שלושה ימים אחרי הבדיקה הנוראית הזו, בה נאלצתי לעמוד ערומה בפני רופא גרמני.

המצב הלך ונעשה רע יותר. לאמא היה קשה להכין מרק עם חתיכת לחם. הגרמנים שהקימו חומה סביב הגטו הקימו גם מועצה יהודית עם שוטרים יהודים. הם סגרו את הגטו ועשו מה שרצו. היו מעשים אכזריים מאד, למשל כאשר אמא לתינוק ביקשה רחמים הם זרקו את התינוק דרך החלון ולקחו את האמא. כאשר פעם ראשונה הודיעו שקבוצת בנים ובנות יוצאים מהגטו בצלאל וחברתו יצאו לחודש וחזרו. אבא סידר לו עבודה אצל אוסקר שינדלר.

פתאום הודיעו על יציאת עוד קבוצה גדולה שלא חזרה. המשפחות קיבלו גלויה בה היה רשום שהם עובדים והכל בסדר, אולם זו הייתה כבר השמדה.

המשלוחים מהגטו המשיכו והגטו התרוקן מאנשים. אמרתי לאמא שאצא לעבוד. יצאתי לעבוד בבית חרושת לכבלים וחשמל. עבדתי 12 שעות ביום כאשר כל יום יצאתי מהגטו בליווי.

כל פעם הגרמנים היו ממיינים אנשים. פעם עמדה לידי אשה בת 40 שהיתה די מלאה. הגרמני אמר לה "את טובה לסבון" ויותר לא ראיתי אותה.

הגרמנים החתימו תעודות מחדש. אבא אמר שהוא ילך בשביל לסדר חתימות לכל המשפחה אבל בצלאל הלך לבד. הגרמני הסתכל עליו ואמר לו: "אתה יותר מדי יפה שתישאר בחיים" ושם לו חתימה אחרת. לאחר מכן הודיעו שמי שאין לו חתימה מתאימה צריך לצאת לגירוש. מכיוון שאמרו "גירוש" – וגירוש זה לא למוות – כל אחד ארז לו דברים אישיים, מזוודה וציוד. גם אחי לקח תרמיל. אני הרגשתי שהפעם זה משהו אחר. אמרתי לו את זה והוא אמר לי "פחדנית". גרמני נכנס לקח את אחי ואת הזוג שחי איתנו.

זה היה נורא. אנשים שלקחו דברים מהבית ולא יכלו ללכת בגלל העומס נורו על ידי הגרמנים. כל הרחוב התמלא אנשים מתים ומזוודות. לפנות ערב העמיסו את המתים בעגלות ושטפו את הכביש. בבוקר זה היה כאילו כלום לא קרה ורק הקטינו את הגטו.

בינתיים לקחו אותנו לבית החרושת, שם נשארנו לישון. אמא והאח נשארו בגטו. הם ניצלו ממיון נוסף בזכות העובדה שאמא לא יצאה כשנשמעו קריאות הגרמני והקאפו .מי שנשאר באותו יום בגטו הייתה לו עבודה. הוא היה צריך להוציא רכוש מהבתים ולשלוח לגרמניה.

אוסקר שינדלר שמע שסוגרים את הגטו והכין רשימה של יהודים שעבדו אצלו. אנחנו עבדנו בבית החרושת שלו עד 1943, כאשר הגרמנים נעצרו במוסקבה ואז הרוסים החלו להדוף אותם.

ב-1943 פרץ מרד גטו ורשה והעבירו אותנו למחנה ריכוז פלשוב. שם התחיל הגהנום. גדרות תיל, כלבים מפחידים ומפקד המחנה אמון גט שירה באנשים. הוא הזהיר שמי שיברח זה יהיה סופו. הוכרחנו להסתכל במי שתלו ומי שלא רצה לראות והסיט את עניו קיבל מכה עם שוט על העניים. היו שם פושעים גרמנים אסירי עולם ונשות אס .אס. 

היה נורא. יום יום ספרו אותנו, אף אחד לא ידע מי יחזור לצריף.

ב1944 יצאה פקודה שיש להוציא את כל הגופות בשורות, לבדוק למי יש שיני זהב, להוציא ואחר כך לשרוף את הגופות. נחנקנו מהריח.

לאחר מכן הוציאו את כל הגברים, כולל אבא ושני אחי. הזהירו אותנו כשתצא פקודה אף לא אחד ישאר בצריף ועל כולם לצאת לכיכר הספירה. יצאנו ושמענו בכיכר הספירה שירי ילדים ברמקול. ראינו שיירה של ילדים קטנים, בני 4,5,6,7. נשמעו צרחות כאשר הם לא יכולים לגשת לאמהות והאמהות לא יכולות לגשת אליהם. הגיעה משאית עם ברזנט ירוק והעמיסו את כל הילדים. לאחר מכן – אין אף ילד. המוסיקה השתתקה.

פתאום הקריאו רשימה ואני בתוכה, גם אמא. הובלנו לרכבת משא. מי שישב שם ועמד לא היה לו מקום לחזור אליו, בלי מים, בלי אוכל, בלי שירותים. הגענו למקום בו כתוב "העבודה משחררת", אנחנו באושוויץ.

באושוויץ

הורידו אותנו במהירות מהרכבת. איך יש כוחות לעבור את זה? אני רציתי רק לחיות.

הכניסו אותנו לצריף. נתנו לנו סבון, גזזו לנו את השיער, ואחר כך הועברנו לצריף אחר בו היו גרמנים וגרמניות שצחקו. נתנו לנו ללבוש סמרטוטים בלי תחתונים ולנעול כפכפי עץ הולנדיות בלי גרביים.

גדרות מסביב, אש עד השמים ואני רק רוצה לחיות. לא ליפול על הגדר, לחיות.

הגענו לצריף והיה חושך בחוץ. נשמעה הקריאה "החוצה" לספירה. ככה היה כל יום, בקור. אני הייתי עם אמא שם.

קבלנו לחם, כמו לבנה- מחולק ל-5 חלקים לכל היום, מרק בלתי מזוהה, מים מלוכלכים וקערת פח בלי כפית.

עברנו שם את הסלקציה של ד"ר מנגלה הרופא המפלצת. "שמאל, ימין". ידעתי ששמאל זה לא טוב. מי שברח קיבל מכה משוט שקצהו מתכת. אני עברתי.

בשנת 1944 עוד הייתי באושויץ. הגרמנים בטירופם רצו להשמיד את יהודי הונגריה. בשנה זו כל יהודי הונגריה הגיעו לאושויץ וכולם הובלו לתאי הגזים. האש היה עד השמיים.

בבית החרושת של אוסקר שינדלר

אחרי חודש הוציאו אותנו. חשבנו שבטח כבר אין מקום במחנה וישרפו אותנו במקום אחר. ואז הגענו לבית החרושת של אוסקר שינדלר, בית החרושת שהוא העביר לצ'כיה.

הגברים היו במחנה ריכוז אחר. הם היו מתכרבלים אחד בשני כגוש מפאת הקור. 900 גברים הציל אוסקר שינדלר ממוות.

בבית החרושת ראיתי את אבא ושני אחי, אך אסור היה לגשת אליהם. היה מפקד אס אס שהוא היה מפקח עלינו. למחרת קיבלנו מיטות. חלק היו על הרצפה אבל לנו כבר לא היה  אכפת. יכולנו לנשום אוויר נורמלי, ולא של אושויץ.

למחרת הראו לי איך לעבוד במחרטה בבית החרושת. ראיתי איש לבוש יפה ניגש למכונה שלי ואומר לי "אל תפחדי, אני יודע מי את. אחרי שאלך קחי את הלחם ששמתי מתחת למכונה ותחלקי למשפחה."

מי זה היה? אוסקר שינדלר. הוא שהציל אותי ממוות.

היינו שמונה חודשים בבית החרושת של אוסקר שינדלר. הוא היה מעביר לנו תרופות ועזר ליהודים בסתר. הוא אפילו היה מתחיל סיגריה וזורק אותה מיד כי ידע שיהיה מי שיאסוף.

שינדלר היה צריך להיות מצד אחד נאמן לגרמנים ומצד שני עזר ליהודים. אפשר לספר עליו שעות. הוא היה "קוסם", נאמן להם ועוזר לנו.

הוא הציל 1,300 יהודים .נשאר איתנו עד היום האחרון.

 8 במאי 1945 – סוף המלחמה

המלחמה הסתיימה ב-8 במאי 1945. שינדלר ברח ב-7 במאי 1945, מפחד מהרוסים. היו מאיתנו אנשים שליוו אותו.

אנחנו נשארנו לבד. למחרת בא קצין רוסי וצעק "מה אתם עומדים כמו גלמים? המלחמה נגמרה."

שברנו גדרות. היינו אחרי ארבע וחצי שנים של מלחמה, ואני כבר הייתי גדולה. אף אחד לא יודע כלום. בצ'כיה אמרו לנו שנוסעים הביתה, העמיסו אותנו לרכבת ענקית ונסענו. בתחנת הרכבת בפולין הבנו שבעצם אין לנו בית. שכן שלנו הכניסו אותנו לביתו בלילה הראשון ואחר כך התחברנו לפליטים. אני ואחי רצינו לצאת לרחוב ולהרגיש מה זה שוב להיות חופשיים. ראינו שעל הגדרות הייתה כתובת "חבל שהיטלר לא הרג את כולכם". זו הייתה המכה הראשונה לאחר המלחמה.

מה עושים?

כל הצעירים החליטו לטפס על גג רכבת בחזרה לצ'כיה. שם קבלו אותנו יפה ונתנו לנו קצת כסף.

מאוחר יותר עליתי לישראל עם ההכשרה של השומר הצעיר .שם הוחלף שמי .

בתאריך 3/5 הכינו עוגה והיה כתוב עליה "אביבה". אמרתי להם שגם לי יש ביום זה יום הולדת. הם אמרו לי מהיום את "אביבה"- העוגה בשבילך.

בשנת 1947 הגעתי לישראל. אחי עברו הכשרה בצרפת והגיעו ב-1948.

במלחמת העצמאות אחי יצא למלחמה. הוא לחם והלך לקיבוץ להבות חביבה ליד הגבול. היינו גאים שאחי חייל אחרי שבמשך שנים קראו לנו "זבל".

בשנים האלו הייתי בקיבוץ. כיום אני גרה בקריית חיים אם לשלושה ילדים, סבתא לעשרה נכדים וחמישה נינים.

במשך השנים לא סיפרתי את מה עברתי. פחדתי שיחשבו שאני לא נורמלית. לא רציתי שיגידו לילדים שלי שאני ניצולת שואה. רק כאשר הנכד שלי פנה אלי בגיל 11, כשהוא היה צריך לכתוב עבודת שורשים, אני דיברתי. סיפרתי את הסיפור שלי לראשונה בבית ספר בבנימינה, שם למד.

 

מילון

אושוויץ
מחנה הריכוז וההשמדה אַוּשווייץ (Auschwitz) שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. נרצחו בו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים, יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה.‏ היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים.

ציטוטים

”לא סיפרתי אף פעם. רק כשהנכד שלי פנה אלי בגיל 11 דיברתי.“