מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אוסף זכרונות וחוויות

סבא יעקב עם חלק מהנכדים
סבא וסבתא בצעירותם
סיפורו של סבא יעקב

בס"ד שמי יעקב(וולף) נר (לנצ'נר) סבא של רפאל נר ואבא של צבי, אביו של רפאל

ההורים שלי ז"ל

ההורים ז"ל היו שרידי שואה, הם שרדו בנס. הם היו  צעירים וחזקים, ושרדו עבודות כפיה ולכן לא נשלחו למחנות השמדה. נקראתי יעקב וולף על שם 2 סבים שלא שרדו את תקופת השואה.

ההורים שלי: חיים לייב לנצ'נר (בן יעקב ובריינדל) ואסתר (בת וולף גולדפלד ואלקה קלפפר). הורי אמי ,אחיה ואחיותיה נרצחו. היא נשארה יחידה. הורי אבי, סבא שלו ושני אחיו הקטנים לא שרדו. ניצלו ארבעה אחים, שניים מהם הציל אבי.

ההורים  שלי נישאו אחרי השחרור, כאשר נפגשו במחנות עקורים שאורגנו בגרמניה ע"י תנועות ציוניות מהארץ. נולדתי ליד מינכן במקום בשם וורטנברג בינואר 1947.

אבי מציל את אביו ושניים מאחיו במחנה שהקימו הגרמנים לעבודות כפיה בפולין

אבי חיים לייב ז"ל, אביו ,ושניים מאחיו של אבי, נפתלי ויוסף, היו בריאים וחזקים ולכן נשלחו למחנות כפיה (ולא להשמדה). לאחר תלאות נקלעו ארבעתם לאותו מחנה. במשך היום הוצאו לעבודות חציבה סמוך למחנה ובערב חזרו ללון. מעת לעת הגיעו "רופאים" נאצים למחנה וכל קבוצה שחזרה מהעבודה נדרשה לעבור סלקציה. הבריאים והחזקים נשארו בבסיס. החולים נשלחו למוות. כמובן שזה לא נאמר למי שנשאר במחנה, אך בשלב מסוים הבינו אנשי המחנה שהחלשים והחולים לא נשלחים ל"החלמה" אלא למוות.

את אחת הסלקציות עבר אבי בשלום. אז, פנה אליו בחור בשם וולנר בעריש (בעריש=דוב), שהתמנה  למתאם בין הגרמנים ליהודים. הוא אמר לאבי שאחיו נפתלי לא ישרוד את הסלקציה כיוון שנראה כמו שלד, וזאת לאחר שבקושי שרד מחלה קשה (טיפוס). הוא הציע לאבי שיתחזה לנפתלי, כאשר נפתלי יחזור מהעבודות שמחוץ למחנה. מאחר וה"רופאים" הנאצים לא היו מקומיים, הייתה תקווה שלא יבחינו בחילוף. אבי לא היסס, התחזה לנפתלי ועמד במקומו בסלקציה. וולנר הודיע לו גם שאביהם המבוגר לא ישרוד את הסלקציה, לכן התחזה אבי גם לאביו ועבר שוב בשלום.

ביום סלקציות אחר, יוסף, אח נוסף של אבי, נפצע ברגלו והיא התנפחה. זה קרה כשטיפל בקרונית שהובילה סלעים שחצב עם דינאמיט. הוא הוחזר למחנה על אלונקה מאולתרת. הצליחו להעביר את המסר לוולנר. זה הציע  לאבי ללכת שוב לסלקציה כדי להציל את אחיו, ללא היסוס אבא הלך שוב וניצל.

אבי ז"ל שהיה אדם שקט וצנוע מעולם לא סיפר לי סיפור זה. לראשונה שמעתי סיפורים אלה מפי שני האחים כאשר ישבנו שבעה על מות אבי ז"ל. שמעתי את יוסף אומר במפגש משפחתי שאבי החליף אותם גם בתרחיש סלקציות אחר, אך לא פירט את מי הציל פעמיים.

סבא שלי דאג לעזרה הדדית במחנה בין שלושת בניו. למרות שניצל בסלקציות, לצערנו סבא חלה בדלקת ריאות כששוחרר ונפטר.

רצ"ב קטע מ youtube מהסרט "מחר תזרח השמש" שם יוסף מספר שניצלו:

לאחר המלחמה האחים פגשו אח נוסף, יצחק, ששירת בצבא הפולני, התגלגל לרוסיה ושרד. ארבעתם עלו לארץ וגידלו ארבע משפחות לתפארת. אני הבכור בין נכדי הסבא ונקראתי יעקב על שמו. עוד שני בני דודים נקראו יעקב. עוד אחד נקרא ישראל (אולי גם על שם סבא אחר). אלה זכו והינם "צברים" שנולדו בארץ.

שני האחים שניצלו לקחו אותי ואת ילדיהם למסע שורשים בפולין. איתרנו את קבר הסבא שלי. לאחר תחקיר כמעט “בלשי" שהוביל יעקב  בן נפתלי, אחותו חנה זיהתה סופית את מיקום הקבר, שממנו נגנבה המצבה המקורית. הבנים הקימו מצבה חדשה על קברו. עצמותיו לא הועלו ארצה, אולי כדי להשאיר שם עוד הוכחה לקהילה הגדולה שנעלמה.

בסיור בפולין, בפתח מחנה ההשמדה אושוויץ גילה האח יוסף לנפתלי לראשונה, שניצול אושוויץ סיפר לו שנכח ברצח סבתו של אבי  ושני אחיו הצעירים. הוא סיפר שהם הורדו ברכבת בפתח אושוויץ, נאצי רצה להפריד את הילד הקטן מאמו שהתנגדה. האח הגדול דחף והיכה את הנאצי בניסיון למנוע הפרדה! הנאצי ירה בשלושתם והרגם. היינו המומים. הקשבנו לכך במקום  הרצח.

אבי והאחים של אבי התחתנו לאחר השואה עם ניצולות, בזמן שהמתינו לעלייה במחנות העקורים בגרמניה. שם גם נולדתי. שושנה, ניצולה בודדה, אשתו של נפתלי אח אבי, קיבלה "אישור עלייה" לישראל מהאנגלים. היא הגיעה לארץ במלחמת השחרור ונשלחה לגוש עציון. למרבה הכאב, היא נפלה, עם רבים. ויתכן שהייתה השריד האחרון למשפחתה. נפתלי שעלה אחריה התחתן שנית עם אישה נפלאה, נעמי. הוא חי בארץ חיי תורה ועבודה פוריים. הוא נפטר בשיבה טובה והשאיר ארבעה ילדים ועשרות נכדים ונינים. סיפור חייו המופלא מונצח בסרט "מחר תזרח השמש". שם מספר אח אחר, בין היתר, שאבי הצילם כאמור לעיל.

אח נוסף ש"נעלם", יצחק, "התגלגל" לרוסיה מהצבא הפולני ושרד. גם הם הוא התחתן במחנות העקורים, ושם התאחדו שרידי משפחת אבי. שם אבי נישא לאסתר (גולדפלד), אמי, ניצולה יחידה למשפחתה.

מחשכת השואה לאור גדול בארץ: חוויות ילדות רגילות עד כיתה א'

בתחילת 1949, סמוך לסוף מלחמת העצמאות עלו הורי מגרמניה דרך איטליה על אניית מעפילים שכונתה "תיאודור הרצל". אין לי זיכרונות מחו"ל. הגעתי כבן שנתיים. הורי מספרים שכשהגענו לארץ "חיבקתי" את אדמת הארץ. התוצאה הייתה דלקות עיניים. נזקקנו לביקורים אצל רופא עיניים. סיפרו שלשאלה "מה תהיה כשתגדל" עניתי ביידיש "רופא עיניים" ("אוויגן  דוקטר").

הוריי, אני, ומשפחת יצחק האח של אבי, קיבלו בית נטוש בן שני חדרים, חדר לכל משפחה. אני לא זוכר מקלחת בחדר. אני זוכר שהשירותים היו במרחק כ-50 מטר מהבית. הבית היה ביפו צמוד לחוף הים, ולת"א. הבית היה כמאתיים מטר צפונית לשעון. חלקו היה הרוס עקב מלחמת העצמאות. הבית היה צמוד לשביל שהוליך לים. הבתים שופצו וקיימים כיום.

חוויות בגיל שנתיים עד שש

בחורף אבי ואחיו נהגו להרתיח זפת בחביות ולשפוך על הגג לסתימת סדקים, כדי לצמצם את מספר הסירים שהנחנו בחדר כדי לקלוט דליפות מהתקרה. בלילות חורף סוערים  שמעתי את רעש הגלים. בדמיוני גלי ענק הגבוהים מהבית ועלולים לכסותו. באותה עת ירד בפעם היחידה מהקמת המדינה שלג ביפו! הרחובות הוצפו ואנשים הועברו מצד לצד ע"י אופניים בעלי שלושה גלגלים עם משטח למשאות.

אני זוכר נסיעה בדיליז'נס, זו כרכרה שחורה רתומה לסוס עם עגלון ערבי. נסיעה במכונית הייתה יקרה ואוטובוס לא היה זמין. הכרכרה במקרה שלי שימשה תחליף לאמבולנס: נסעתי בכרכרה עם אמי למרפאה (בשם דג'אני), לתפור פצע שנפער בראשי כתוצאה מריצה ונפילה.

מעשה בחתול: התגריתי בחתול אצל שכן בבית הדו-קומתי. החתול שרט/נשך אותי. אבי ויצחק אחיו ניסו ללכוד אותו עם שקים. רצו להכניסו להסגר כדי לברר אם החתול בריא. החתול דילג על הגגות ולחרדת אמי נאלצתי לקבל מספר גדול של זריקות בבטן כהגנה ממחלות.

עברתי מגן ילדים לבית ספר. בכיתה א' התקשיתי בלימוד השפה שכן הורי דיברו יידיש. סמוך לכך נולד אחי המתוק, אלי. שמחתי מאוד, היינו קרובים ואוהבים. הוא גדל לאדם טוב ובן מסור.

מגורים כילד  

יצאה לדרך תכנית ממשלתית בהובלת ראש הממשלה דוד בן גוריון ושרת השיכון גולדה מאיר, לחיסול המעברות ומגורים קשים אחרים. מכרנו את הבית ביפו ועברנו לצריף בגבעתיים כמגורים זמניים.

היה זה צריף של חדר ומטבח, (לא זוכר שירותים), בנחלת יצחק. המשפחה כללה אותי בסוף כיתה א' ואת אחי אליהו ז"ל שהיה תינוק. אבי התקבל לעבוד בנגריית  סולל בונה הסמוכה. הוא עבד בייצור חלונות ודלתות עבור השיכונים שנבנו בארץ. גרנו בצריף עד שעברנו לשיכון שלמרגלות הגבעה, בה נמצא טלסקופ ( מצפה הכוכבים של גבעתיים) כיום.

בשיכון נכנסנו ל"ארמון" של כ-45  מ"ר עם מרפסת, היה זה בשיכון עממי בגבעתיים למרגלות אחת הגבעות. יתכן שהעולים בשיכון הכפילו אז את מספר תושבי גבעתיים. אילו היה להורי כסף ויכלו לחזות את העתיד, לא היו מוכרים בית לחוף הים. אך כשרידי שואה סמוך  לתום מלחמת העולם, עיקר רצונם היה להקים ולקיים משפחה בדירה שגדולה מחדר.

הורי הפכו מסורתיים לאחר השואה, והעבירו  אותי מבית ספר חילוני לדתי "שאכיר את הדת". הוצמד לי בביה"ס ילד מחונן, אלייקים רובינשטיין שמו. לימים יהיה היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון. הוא סייע לי בכתב רש"י, ובכללי במעבר לבי"ס דתי. הפכנו חברי ילדות. ההורים שלו קירבו אותי, כבן לפליטים. הרגשתי והוגדרתי ע"י אמו כ"בן מאומץ". הישיבה איתם בבית ובבית הכנסת תרמה רבות לעיצובי כילד ובוגר.

חוויות עד בר המצווה

אהבנו את ספרי חסמב"ה. חסמב"ה ראשי תיבות "חבורת סוד מוחלט בהחלט". הייתה להם מערה סודית. משם יצאו להרפתקאות, מתקופת הבריטים ועד אחרי קום המדינה.

ילדי השכונה הוקסמו מהסיפורים. גרנו ליד צלע גבעה בגבעתיים וחפרנו בצלע הגבעה "מערה סודית" עד שההורים גילו. מחשש שמא האדמה החולית תתמוטט עלינו נטשנו את המערה. ואכן חשש ההורים היה מוצדק, כפי שיתגלה מייד בסיפור על משה דיין.

משה דיין ועתיקות

שמועה עברה כאש בין ילדי השכונה: "משה דיין חופר בגבעה". הוא חפר וחיפש עתיקות בגבעה. רצנו  לראות את דיין "הגיבור" בעל הרטייה השחורה על העין. כשהתקרבתי התרגז, הרים אבנים וזרק לעברי. פחדתי מהרמטכ"ל הגיבור של מבצע סיני מחשש ש"יזמין מטוסים וטנקים" והתרחקתי. לימים נודע, שבמרחק קטן  מ ה"מערה שלנו" חפר גם דיין. האדמה החולית התמוטטה עליו והוא נקבר עד הראש, בנס ניצל! מאז סבל בגבו והלך עם התקן  לייצוב הגב.

כתחליף למערה שנטשנו, כיסינו בשיחים וקוצים חריץ/ערוץ באדמה שנוצר ממי גשם. הרחבנו את הערוץ, ושם הייתה המערה ה"סודית" שלנו.

פעם ילדים מעבר לגבעה, מהחבורה השנייה, שגם הושפעו מסיפורי הרפתקאות ומלחמות החריבו את המנהרה. התפתחו "מלחמות" כנגד הילדים שהשתלטו על פסגת הגבעה. הם זרקו עלינו אבנים וירו ברוגטקות. אנחנו השבנו, כשאנחנו מחזיקים ביד אחת מגני פח שהיו למעשה מכסים של מכלי האשפה. יום אחד, בצר לנו, הזעקנו לעזרה ילד שבחצרו היה כלב מפחיד. הילד התקדם באומץ מול מטר האבנים עם הכלב במעלה הגבעה אל החבורה התוקפת. כשגבר מטר האבנים וחשש להיפגע  שיחרר מולם את הכלב. אז הם נסו בבהלה. כך "כבשנו" את הגבעה. לנער האמיץ קראו דני פומרנץ. בדמיוני, הכלב המפחיד היה "טנק", עקב סמיכות האירוע ל"מבצע סיני". במבצע סיני ישראל כבשה את כל חצי האי סיני בשנת 1956 (במקביל לכיבוש תעלת סואץ ע"י בריטים וצרפתים).

באחד הימים כשעבדתי בצבא, השתתפתי בדיון ואחד המשתתפים היה סגן אלוף בשם דני "עץ-הדר", שבעברו שירת בשריון. לפתע הבזיק לי זיכרון ילדות, על "הסתערות" במעלה הגבעה כשבראש  ה"ילד והבולדוג", כאשר כולנו אחריו.

לאחר בירור קצר, באמצע הדיון, התברר לי שקצין זה הוא אותו נער, דני פומרנץ, שעלה באומץ מול מטר האבנים שניתך מראש הגבעה כשבידו חבל ולפניו ה"בולדוג-טנק שלנו. התברר שדני "עץ-הדר" גם שירת בשריון. (שמו בילדות, פומרנץ, שמשמעו "תפוז", שונה ל'עץ-הדר').

לימודים: תיכון, טכניון

המשכתי לתיכון דתי בבני ברק. לא היו בו מגמות מדעית או ריאלית. אהבתי בעיקר מקצועות כמתמטיקה פיזיקה. מספר תלמידים השתתפו בחוג ריאלי, להערכתי היינו ברמת ארבע יחידות בפיזיקה ובמתמטיקה. הייתי "ילד טוב ירושלים", שהוריו תמיד דאגו לו ולאחיו (לא פלא, אחרי טראומת השואה).

התקבלתי לאחר בחינות כניסה לטכניון ללימודי אלקטרוניקה בפקולטה להנדסת חשמל. הייתי היחיד מהתיכון הזה שלמד בטכניון. עקב ציונים מעל 90, בד"כ מעל כולם במקצועות אלה, התנפח לי ה"אגו" והתחלתי את לימודיי עם ביטחון רב. באחד המבחנים במתמטיקה בשנה הראשונה בטכניון, קיבלתי 100, דבר נדיר בטכניון.

מרצים מיוחדים בטכניון

אחד המרצים הטובים היה פרופסור גינזבורג שכתב ספרי מתמטיקה כולל ספרי תרגול מאירי עיניים. הוא ידע לפשט דברים מסובכים. אני זוכר שתיאר באופן פשוט פונקציה שמתארת משטח מרחבי לא שטוח.

פרופסור נוסף, אולנדורף, היה בחו"ל אסיסטנט של איינשטיין! כמו כן הוא היה סטודנט של מקס פלנק (פיסיקאי מפורסם שעסק בתורת הקוונטים, ושעל שמו קרוי ה"קבוע של פלנק"). למדתי אצלו על מכשור רפואי.

לפני כ50 שנה סיפר לנו בהרצאה על "מוליכי על" (תחום שמוסבר ע"י מכניקת הקוונטים).הוא העלה תיקווה שבבוא היום יצליחו להניע כלי תחבורה (כרכבת) על מסילה שמורכבת מאלקטרומגנטים, המורכבים מ"מוליכי על". במוליכים כאלה כמעט אין התנגדות לזרם חשמלי, בטמפרטורות נמוכות בהרבה מאפס. הדבר מונע הפסדי אנרגיה אנרגיה (האלקטרומגנטים יגרמו לכלי תחבורה לרחף, כדי שהחיכוך  יקטן, וגם כדי להניע את הרכבת. ניתן יהיה להניע את כלי הרכב בהפסד אנרגיה מזערי).

והנה חלפו השנים וכיום יש רכבות כאלה, בין היתר ביפן ובסין. הן הגיעו למהירות של כ-600 קמ"ש.

חברה, אירוסין, חופשה מלימודים וחתונה

מתחילת השירות בסדיר, התאהבתי באלה, "האחות הקטנה" של חבר ילדות. העתיד הוכיח לנו שנוצר בינינו קשר אוהב, אחראי, סוג של אהבת צעירים, שהייתה תמימה ונאמנה כמקובל בחוגים דתיים.  התארסנו בתחילת השנה השלישית בטכניון לאחר כחמש שנות חברות, בה הלכנו לסרטים בסופ"ש, ובחופשות מהצבא ומהטכניון.

ארוסתי "חולת"  מים/ים/ברכה מילדות. בתחילת הקשר, כשלא יצאתי לחופשה נהגה להיפגש, עם חברותיה, ב"חוף גורדון" ("חוף מציצים" מסרטי אורי זוהר). שם פגשו והתחברו לנערים מתיכון דתי בת"א. קינאתי, אך בשלב מסוים התחברתי גם איתם.

יצאנו  ל"מסיבות-סלון" שנערכו בדירות בסלון. רקדנו לצלילי אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד, פאול אנקה וכו', כוכבי זמר דאז. הדתיים שאינם חרדים היו מתונים באותה עת. ההורים אפשרו ריקודים מעורבים.

בדרך לים נהגנו לשתות "גזוז ממותק" מקיוסק, לאכול "קרטיב קרח" ו"ארוחות הפתעה" שהבאתי לחברתי (היה זה "שוקולד ג'מאיקה" עם לחמניה). אכלנו את "ארוחות השוקולד הקטן" בחוף הים. מהחוף חזרתי יותר מפעם "צלוי", אדום וצרוב מכוויות שמש. ה ת א ה ב נ ו.

בטכניון-נהגתי ללמוד לבד בספרייה כשאחרים למדו בזוגות/שלשות. זמן קצר אחר האירוסין, הרגשתי קשיים בריכוז. למרות שציוני היו מעל הממוצע כבר לא הייתי ה"גאון" של התיכון. הרגשתי שהאגו נסדק בלחץ הלימודים והגעתי למסקנה שלא אעמוד בלחץ הקשה של מבחנים ואני חייב לקחת חופשה של מספר חודשים. (יתכן שגם תחושת האחריות עקב נישואין קרובים, בגיל 22, הפריעה לי בריכוז) .

הוריי חששו שלא אמשיך בלימודים. הוריי עבדו קשה כל חייהם, השקיעו בי כסף רב, מימנו מגורים בחיפה, מזון, ושכר לימוד. לי היה ברור שארוסתי ובני משפחתה גם רוצים ומצפים שאסיים לימודי ללא חופשה ארוכה. ארוסתי למדה היסטוריה ותעודת הוראה בבר אילן.

חששתי שחברתי תעזוב אותי באותה עת אך אהבתה ונאמנותה ניצחו ועל כך אני חב לה את כל חיי.  בתקופת החופשה עבדתי כטכנאי, ולאחר כחצי שנה נישאנו. חידשתי את לימודיי. כזוג נשוי שלומדים בערים מרוחקות (חיפה ורמת גן), נפגשנו פעם בשבוע בבית ההורים, או בדירה שרכשו לנו ההורים. מחירי הדירות עדיין היו סבירים באותה עת.

סיימתי הנדסת אלקטרוניקה בגיל 25. במקביל רעייתי קיבלה תואר B.A לאחר שסיימה לימודיה בהיסטוריה כללית ועברית, כולל בחינוך, וקיבלה גם תעודת הוראה. שנים רבות הרצתה גם על "תורה עם אקטואליה" בפני מבוגרים.

מלחמת יום כיפור

בשנת 1973, בערך בתחילת ספטמבר, גדוד הנ"מ שלי במילואים, שירת ברפידים בסיני (ביר גפגפה). תפקידי היה לתאם בין חיל האוויר מעל מגדל הפיקוח ליחידות ההגנה האווירית שמסביב. באותה עת, שירת אחי אלי בתעלת סואץ. כחייל נח"ל. פטפטנו מעת לעת בקשר.

באותה שנה היו מעת לעת "כוננויות":  סוג של "עירנות" למקרה שיתלקחו קרבות בתעלה. כל הכוננויות התגלו כ"התרעות שווא". יותר מאוחר עלתה השערה שיתכן שהייתה כאן שיטה להרדים את צה"ל.

במהלך השירות הייתה המולה באחד הבקרים. הוקפצתי למגדל הפיקוח (מגדל צנוע ונמוך,עלינו עליו עם סולם). לפני שהבנתי מה קורה התברר שחדר מטוס גדול לסיני וטס לכיוון מתקני תקשורת ומכ"ם חשובים שלנו, על גבעה/הר בשם "אום חשיבה". מטוסים הוזנקו והפילו אותו. התברר שהיה זה מטוס נוסעים לובי. לא ברור למה חדר. היו הרבה הרוגים אזרחיים. האם הייתה טעות ניווט של טייס לובי? אולי היה ניסיון לצלם מתקנים חשובים בהנחה שלא נתקוף מטוס שנראה כמטוס נוסעים? יתכן שאפשרות זו נכונה, שכן אחרי כחודש פרצה מלחמת יום כיפור.

באחד הימים בבסיס, אנחנו שומעים בחדשות מהחדר הסמוך, משהו בנוסח "קול ישראל מירושלים…הממשלה מודיעה שהמצרים פתחו במתקפה על חצי האי סיני…ומוסיף הקריין – "כאן יצחק איתן מירושלים"…נבהלנו? לא !! צחקנו! במקרה, היה אתנו במילואים קריין חדשות של "קול ישראל" בשם "יצחק איתן". זה היה תעלול. היום כשאני נזכר ב"הודעה" שלו, זה מזכיר שהייתה דריכות. עברו שמועות בקרב החיילים על "כוננויות", על גשרים ואמצעים סודיים, שיאפשרו במלחמה את חציית התעלה לכיוון מצרים (אכן קרה בהובלת אריק שרון), ועל אמצעים שיתיזו דלק/נפט בוער אל תעלת סואץ וימנעו מעבר כוחות מצריים.

כחודש אח"כ פרצה מלחמת יום כיפור. בשניות הראשונות של פתיחת המלחמה תקפו והרסו מטוסים מצריים את המגדל בו שהייתי ימים רבים כחודש לפני כן. אכן במדינה כשלנו צריך הרבה סייעתא דשמיא "סיוע מהשמיים", או מזל, כל אחד לפי אמונתו.

כשפרצה המלחמה וב14.00 נשמעה אזעקה ביום כיפור, הייתי בבית הוריי בהפסקה שאחרי תפילת מוסף. אשתי ובכורי צבי, תינוק בן כשנה וחצי, שהו בדירה סמוכה של הורי אשתי. פתחתי רדיו (עוד לא הייתה טלוויזיה בארץ), שמעתי את סיסמת היחידה, לקחתי קצת אוכל נפרדתי מהורי ואשתי. עליתי על טרמפים לכיוון ביתי בראשל"צ, כדי לראות לאן אני מוצב ב"צו 8". כעבור יומיים אשתי קיבלה הודעת טלפון, מראש העיר של ראשל"צ. הוא סיפר שפגש אותי. במקרה הוא אסף אותי ביום כיפור, כטרמפיסט מאבו כביר לראשל"צ .

התמזל מזלי ולא נשלחתי שוב לסיני. הוצבתי במגדל פיקוח בבסיס "תל נוף" כל התקופה.

הייתה תחושה קשה מאוד כשהתברר שטייסים רבים לא חזרו כי הופלו ע"י טילים משוכללים שהמצרים קיבלו. התחילו לפתח מוצרים להטעיית הטילים כגון פליטת "מוץ" רסיסי מתכת, ו"כדורי אש" שימשכו את הטיל אליהם ולא למטוס (בטילים מכ"מ וחיישני חום).

בשלב מסוים היגיעו לשדה מטוסי ענק מסוג סטראטוקראוזר וגלאקסי, שהביאו מארה"ב מטוסים חדשים וציוד אחר, במקום אלה שנפלו. הייתה זו "רכבת אווירית" ששלח הנשיא האמריקאי ניקסון.

למיטב זכרוני יצאתי רק פעם אחת לחופשה במהלך המלחמה, בינואר, כשנחתם "הסכם ההפרדה". לאחר כתשעה חודשים נולד לי בן שני, מעוז. הוא אחד הילדים שנולדו ב"בום" לידות שהתרחש כתשעה חודשים לאחר המלחמה.

עקב הלקח מהפתעת המתקפה המצרית, הושארתי במילואים כחצי שנה, עד מרץ 1974, עד אחרי שכוחות שרון חזרו ממצריים לסיני ואפשרו לארמיה המצרית, הלכודה, לחזור למצרים והסכם ההפרדה יושם במלואו. צה"ל התרחק כ20 ק"מ מהתעלה והמצרים דיללו כוחות ממזרח לתעלה והחזיקו רק כוח סמלי ממערב לתעלה.

לא "חפרתי" לאחי, בהקשר למלחמה. הוא סיפר שבתחילת המלחמה עלה לגולן, ואח"כ הוקפצו לסיני בהליקופטרים. לבנו סיפר שהגיעו סמוך לסיום הקטל הנורא ב"חווה הסינית" וניצל ב'סייעתא דשמיא'.

גיסי-יעקב, בוגר חטיבה 7,עלה לגולן עם חטיבת "אגרוף הברזל" 205 בפיקוד אל"מ יוסי פלד, השתתף בהדיפות הסורים לקווים שלפני המלחמה. בששת הימים לחם בסיני, וחזר ללא פגע.

כשנתיים וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים ילדה לי אשתי בן שלישי, בן שהביא לנו "בעזרת" אשתו נכדה ושני נכדים חמודים. לי ולנכד (כיום בן 12) תחביב: שח-מט. הוא גובר עלי ב"בליץ" כשמוקצבות 5 דקות לשחקן.

אני גאה מאוד בארבעת ילדיי ובאשתי ש"בעזרתה" הם נולדו, ובחריצותה הרבה הפכו לנערים ולבוגרים. כמובן שאני גאה גם בשבעת נכדיי שאחד מהם הוא רפאל, ושבזכותו הומרצתי להעלות זיכרונות.

עבודה, קריירה, אבא, זיכרונות וחוויות, ושר הביטחון רבין מבקר אצלי בצוות  

לאחר לימודיי עבדתי בבסיס צבאי ליד מקום מגורינו. אשתי התחילה לעבוד כמורה. זמן קצר לאחר שהתחלנו לעבוד נולד בני בכורי צבי, אבא של רפאל. בני נולד בצריף בבית חולים "אסף הרופא". עמדתי ליד החלון מחוץ לצריף וכשהראו לי את התינוק, חשתי לראשונה תחושת התאהבות אב בבנו. התינוק פתח עיני תכלת. עם הזמן הפכו שחורות כעיני אשתי.

עסקתי בתפקידים שונים לאור הכשרתי בטכניון כמהנדס אלקטרוניקה. עסקתי בעיקר בתכנון ויצור של דגמים של מוצרים אלקטרוניים, רובם שימשו לבדיקת מודולים של מוצרים אחרים. בד"כ לא ידענו מה פעולת המוצר שמכיל את המודולים הנבדקים. החלק הרוטיני כלל קבלת תרשימים ידניים של מעגלים שעברו בדיקות ראשוניות על שולחן מעבדה. מכאן הנחיתי שרטטים ומהנדס מכני להכין תיקי שרטוטים ליצור דגמים הנדסיים למוצר. בהמשך עסקתי בבדיקות, במתן המלצות לתיקוני פיתוח ובהכנת תיקי ייצור לסדרת מוצרים תוך הכנת מסמכי בדיקה.

בשלב מסוים עסקתי בנושא חריג. יצרתי מוצר שמתפקד ב'תרגילים צבאיים'. עקב הצלחת המוצר, הציעו לי להשתלב ב"יפתח", יחידת הפיתוח של חיל הנדסה, בתפקיד רמ"ד אלקטרוניקה. התחומים היו מעניינים ו"רועשים", ביקשתי תקופת ניסיון לפני שאחליט. קיבלתי "רגליים קרות". חששתי מהאחריות הכבדה בפיתוח מוצרים שצריכים להפעיל "דברים" שמתפוצצים, כיוון שלא היו שם  אנשים נוספים עם ניסיון אלקטרוני מצטבר. וויתרתי על הכבוד והאתגר. עד 1989,היחידה הייתה בפיקודו  של דוד לסקוב שצוין לשבח על המצאותיו וקיבל מספר פעמים פרס בטחון ישראל, כולל על  יצירת גשר גלילים מקורי לחציית התעלה.

הדרכתי צוות  ומוניתי לראש צוות מבדקים אוטומטיים. לצורך כך נשלחתי לארה"ב כדי ללמוד וללמד להשתמש במכונות משוכללות. המכונות שימשו אותנו בפיתוח אמצעי בדיקה שאפשרו לתקן מודולים אלקטרוניים מסובכים. העיקרון במכונות, אפשר  פיתוח אמצעי בדיקה, בלי להכיר את פעולת המכלול והמודולים, עובדה שחסכה זמן רב. נשלחתי גם לאנגליה במטרה דומה. בתום הקורס הגיע אלי לטיול קצר בלונדון ובפריס בני הבכור, צבי, כבן 16. לימים התחתן צבי, ונולד להם ילד חמוד בשם רפאל. נכדי החמוד והחכם שבזכותו אני מספר חוויות.

הקורס בארה"ב, N.B.A , התרסקות מעבורת, תפיסת פולרד, ברכה מהרבי מלובביץ.

במוצ"ש הפתיעו אותי צעירים אמריקאים שהשתתפו בקורס! הם חזרו במיוחד בשבילי מבילוי בסיאטל, מרחק כשעה נסיעה, ונסעו  איתי חזרה לסיאטל, למשחק כדור-סל, של "לוס אנג'לס לייקרס" נגד סיאטל. הלייקרס היו באחד משיאי תפארתם עם שחקנים מדהימים. כארים עבדול ג'אבר, מג'יק ג'ונסון ועוד, זכו אז פעם עשירית בNBA). חוויה מדהימה.

באחד הבקרים לפני הלימודים חזיתי בשיגור מעבורת החלל צ'לנג'ר. הטיל עם המעבורת התרסקו בתהליך ההמראה. היו שם אסטרונאוטים רבים כולל נשים ומורה. היה זה שנים רבות לפני התרסקות "קולומביה" עם אילן רמון. כשהתחילו הלימודים בקורס, נדהמתי שהתמקדו כרגיל בקורס, ולא דיברו על אסון ההתרסקות.

אחרי הקורס טיילנו למתחם השיגורים לחלל בפלורידה ובקרנו בחדר הבקרה של הטיסה לירח. בקרנו גם במוזיאון החלל בוושינגטון, שם ראינו את החללית שהיגיעה לירח-התרגשות!

זמן קצר אחרי שביקרתי את חברי, אלייקים, בשגרירות ישראל בארה"ב, נודע לכולם שנתפס ג'ונתן פולרד. עצוב מאוד. סבל עשרות שנים בכלא. נאשם שריגל למען ישראל, ידידת ארה"ב.

בשעה האחרונה לפני שיצאתי לשדה כדי לחזור לארץ, הספקתי לבקר אצל הרבי מלובביץ. הוא ברך את אשתי שהייתה בהריון. האם יתכן ש"בזכות" הברכה נולדה בתי היחידה אחרי שלושה בנים? בכל אופן נולדה בריאה וילדה שלוש בנות חמודות. רפאל נכדי ונכדתי מהבת אוהבים להתראות ולשחק כשרפאל אצלנו. בשמשי ראש צוות זכיתי שהביאו את שר הביטחון יצחק רבין ז"ל לבקר ולראות את תפקיד הצוות שלי.  בחוברת שפורסמה לאחר הביקור יש צילום בו רבין מקבל הסבר ואני יושב ליד. למדתי בקורס למנהלי עבודה. בנוסף, למדתי וקבלתי תואר נוסף של "מהנדס איכות" [C.Q.E], לאחר שנת לימודים, במקביל לעבודה, ולאחר עמידה בבחינות של המכון התקנים הישראלי ושל מכללת ALD שעסקה בתחום והעסיקה מרצים מאוניברסיטאות כולל מהטכניון.

שימשתי כראש צוות ורכז אבטחת איכות והכנתי עשרות חוברות הדרכה לענפים שונים בתחום האלקטרוניקה כדי שהמפעל ישודרג ברמות האיכות ויקבל תקן גבוה.

הגשמתי שאיפה, ולאחר לימוד עצמי עברתי לעבוד ביחידת מחשב. מהנדס תוכנה וותיק חנך אותי. עברנו בקלות יחסית ובשיטה מקורית, את סיכוני המעבר לשנות 2000 במחשבים, כשחששו מתופעת "באג 2000". עסקתי בתחזוקת תוכנה ויישומים בתחום בדיקות מכשור אלקטרוני. הייתה מערכת מבוססת מחשבי VAX, עם מערכת הפעלה מתאימה (VMS) שבאמצעות תוכנה מיוחדת, יצרו טכנאים "תיקים רפואיים" למכשור אלקטרוני שונה. בשלב מסוים עברתי למחשב מרכזי (.M.F) של אי.בי.אם. ועבדתי  בתחזוקה ובפיתוח יישומים בתחום הלוגיסטיקה הפעם ללא תמיכת המהנדס שהתפטר כדי להמשיך במקום אחר, עם מחשב שהוא מכיר. הצלחתי בכ"ז לעבוד ולתפקד בסביבה החדשה עם צעירים שמקצועם הפורמאלי היה "מדעי המחשב". עשיתי זאת אחרי גיל 50 עד הפרישה.

פרישה מוקדמת לפנסיה ומאבק משפטי נגד הטעייה.

ביקשתי וחתמתי לצאת לפרישה לפנסיה מוקדמת. לפני החתימה הוספתי, במכתב, הסתייגויות  ובקשה שאוכל לחזור בי עד "הדקה ה-99" עקב מחסור במידע כתוב. חתמתי, בלחץ זמן, כי הובטח  שמערכת הביטחון והחוק אחראים שהפנסיה תישאר יציבה וצמודה למדד, כפי שהייה ערב "רפורמה" של מיסים  ופנסיות שעמדה להיכנס לתוקף בימים הקרובים (מדובר ב-10.2003).

בקשתי לבטל את החתימה ביום הפרישה, בו פרשה קבוצה גדולה ראשונה, כי באותו יום התבררה לי הטעיה. לא הצלחתי. אחרי מאבק משפטי ממושך נשארתי גמלאי. למיטב הבנתי לא זכיתי במשפט כיוון שהצלחה שלי הייתה מהווה תקדים ומערכת הביטחון הייתה מפסידה סכום רב כפיצוי לעשרות (אולי מאות) שפרשו מהצבא לפני גיל הפנסיה.

בזבזתי שנים ארוכות ב"מלחמת סרק" משפטית עקב תמימותי. אנשים מפוקחים הזהירו אותי שלא אנצח מערכת חזקה כמשרד הביטחון. הם לא יודו בטעות או בהטעיה. בווטסאפ הכנסתי ,במקום תמונה ,דמות של "דון קישוט"…אכן  תכונה שמאפיינת אותי, במיוחד מתקופת המאבק המשפטי ועד היום.

מחאת האוהלים והדיור 2011 והצטרפות ל"משמר החברתי"

במחאות וההפגנות של 2011 התבלטו כמובילי מחאת יוקר הדירות דפני ליף, סתיו שפיר ואיציק שמולי. השתתפתי באופן פעיל והפצתי פליירים בהקשר לאי הצדק של "תספורות" – כינוי  לאי החזרת חובות של מאות מיליונים. נסעתי להפגין  מול הכנסת נגד הלוביסטים שמסתובבים בכנסת, ומשפיעים על הח"כים והחוקים. לדעתי, הם  מקבלים שכר מבעלי הון ואינטרסים ורובם לא פועל למען רוב בציבור אלא למי שמשלם להם.

באותה הפגנה נפגשתי עם מרצה מת"א, פרופסור דור דניאל. הוא הזמין אותי לקבוצה שנקראת ה"משמר החברתי" – מתנדבים  שמורשים  לשבת  בוועדות הכנסת ולפרסם אירועים בדיונים בתקווה שהשקיפות תפריע לבעלי אינטרסים לשתול ניסוחים ו"תיקונים" בחוקים, כך שניסוחים אלה ישרתו  חזקים תוך פגיעה בחלשים ושכבות ביניים.

אני מקווה שראש הממשלה, או אחרים, יפנימו את העוול שנעשה לרוב אזרחי המדינה, יגלו אחריות ויחזירו את הגז לשליטת המדינה לפני שרובו יימכר לזרים ב"נזיד עדשים".

שמחתי לראות עוד אירוויזיון בארץ. זכיתי לצפות בארבע ניצחונות של נציגי ישראל. לפני כשנה נטע ברזילי. ובנימה אופטימית זו אני מסיים מדגם זיכרונות לטובת תכנית "הקשר הרב דורי". בכתיבה זו אני גם משמר זכרם של משפחת הורי אלה שנספו בשואה ואלה ששרדו והקימו דור חדש בארץ. לא כתבתי חוויות עם משפחתי, אלה מוכרים לילדיי, כשיזדקנו יתכן שישלבום בזיכרונותיהם ויעבירום הלאה.

תודתי נתונה למורה, עופרה ,שקידמה את המיזם. בברכה, יעקב נר, סבא של רפאל (ועוד שישה).

הזוית האישית

סיפורו של יעקב תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "גרץ" בתל אביב בסיוע המורה המלווה עופרה ארליך

מילון

אוויגן דוקטור
רופא עיניים, ביידיש

ציטוטים

”בלילות חורף סוערים  שמעתי את רעש הגלים. בדמיוני גלי ענק הגבוהים מהבית ועלולים לכסותו“