מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אומצתי ע"י דודתי כי לא היה אוכל בבית

חיים החייל בצעירותו
חיים ואשתו
חיים השתתף בכל מלחמות ישראל

      שמי חיים לזר נולדתי ברומניה בתאריך 4.9.1932 בעיר גרנו בשכונה מאוד ענייה, בשכונה זו גרו רק יהודים.

מה שאני זוכר מהילדות שלי שהחיים היו מאוד קשים. אנחנו גרנו בבית שהרצפה הייתה פשוט אדמה. היה לי אח, קטן ממני בשנתיים. לי היו חברים שלי ולאחי היו החברים שלו. אני לא יודע למה, אף פעם לא היינו משחקים ביחד אני ואחי. אני זוכר שבזמן שהיה גשם, אי אפשר היה לשחק בגלל הבוץ. לפעמים  הבוץ היה מגיע עד לברכיים.

בערך בגיל חמש מסרו אותי לאחות של אימא שלי בגלל שלא היה לנו מה לאכול בבית. בעלה היה דתי, לא היו לה ילדים. הכניסו אותי לבית-ספר שנקרא "חדר", שם למדנו תורה. היו שני מורים ב "חדר": לאחד קראו שמוכלר, בן אדם עם לב טוב וחכם והשני לא זוכר את השם שלו, הוא  היה בן אדם רע, תמיד, היה מרביץ לנו עם מקל על כף היד.

הדוד שלי עבד בבית אבות כמנהל משק בית, הם אילצו אותי לעבוד באחזקה של בית האבות. איבדתי את הילדות שלי בגלל שהייתי חי כל הזמן בין זקנים. עברו בערך שנתיים. בגיל שבע הכניסו אותי לבית-ספר רגיל. בכיתה אלף, בבוקר למדתי ביחד עם גויים ובערב למדתי תורה. אחרי שנה גמרתי כיתה אלף. בכיתה "ב" לא קיבלו יותר יהודים, עברתי לבית-ספר "ג'ונימיה" שהיו בו רק יהודים. הרומנים סגרו את "החדר", התחילו זמנים קשים.

הגרמנים נכנסו לעיר יאשי, בזמן המלחמה היו חייבים לענוד "טלאי צהוב" פחדנו מאד! בשנת 1941 בתאריך 28 ליוני היה "הפוגרום המפורסם" הרגו הרבה יהודים. אני זוכר שלקחו עשרות יהודים ברחוב שלם ושמו אותם על בירכיים ורצו לעבור עם טנקים עליהם. פתאום באה פקודה לשחרר אותם ואז הרומנים ביחד עם הגרמנים לקחו אלפי יהודים הכניסו אותם לקרונות של רכבת של בהמות, דחסו אותם בפנים כמה שיותר אנשים .

כמה ימים נסעו עם הרכבת הלוך וחזור עד שכולם מתו  מהחנק שהיה ,הם היו כל הזמן בלי אוכל ובלי שתייה. אני חושב  שהיה לי הרבה מזל. בית האבות שהייתי חי בו היה בסמטה צדדית, אף אחד לא הגיע  לשם. את אבא שלי זיכרונו לברכה שלחו למחנה עבודה בשנת 1941 בשם "גידיגיצ' " אני לא זוכר איך הוא יצא משם, הוא חזר הביתה אחרי בערך שלוש שנים, חולה עם כאבי גב. בקושי היה זז. בבית-אבות בו שהיתי אילצו אותי לעבוד באחזקה כדי להרוויח קצת כסף, הייתי צריך לקום בחמש בבוקר, בשביל להדליק את האש כדי לחמם את המים של המקלחות. 

כמה פעמים קבלתי זרם חשמל, אבל יצאתי בחיים ברוך השם. העובד שעבד במקלחות עזב פתאום וכל העבודות של האחזקה נפלו עלי. זה קרה כשהייתי בן 13 וחצי. עברה חצי שנה והדוד שלי נפטר. חזרתי חזרה להורים שלי. בערך באותו זמן נכנסו הרוסים לעיר יאשי ,איזו שמחה הייתה בכל העיר, חוץ מהגויים שלא שמחו. אני זוכר שפעם עברו הרבה שבויים גרמנים דרך העיר, הרבה גויים נתנו להם אוכל ושתייה. היהודים היו מקללים אותם, הרבה לא יכולנו לעשות בגלל הפחד מהגויים.

בשנת 1946 ברחתי מהבית, רב אחד ארגן קבוצה ילדים יהודים כדי לנסוע לארץ ישראל. זו הפעם הראשונה ששמעתי על ישראל. בעצם קראו לה "פלשתינה" להורים לא אמרתי שום דבר, היעד הראשון היה העיר ארד. נסענו ברכבת ארבעה ימים ושלוש לילות בלי אוכל ובלי שתייה, הרב לא דאג לשום דבר, העיקר הוא עשה את שלו, נורא סבלתי .כולם סבלו לא רק אני. ככה הגענו ליעד, לעיר ארד. הכניסו אותנו למקום עם שלושה חדרים, בכל חדר היו בערך שישה ילדים. במשך כל היום היינו מתפללים, אני זוכר שלמדתי בעל פה את כל התפילה , וככה עברו שישה חודשים. ראיתי שאין שום סיכוי ולא דיברו אפילו על נסיעה ל"פלשתינה", החלטתי לחזור הביתה. כסף לא היה לי והם לא רצו לתת לי כסף בשביל כרטיס לרכבת. באותו לילה ברחתי משם. עליתי לרכבת מהירה בלי כסף  לכרטיס, הייתי צריך להתחבא  בשירותים. עם הרכבת הזו ,נסעתי שלושה ימים ושתי לילות.

הגעתי הביתה, ההורים מאוד שמחו, אבל הראש שלי היה לפלשתינה. ברחתי מהבית בפעם השלישית, הפעם ארגון אחר אסף ילדים ואני שמתי לב, שהמטרה של הארגון היה לעזור לילדים עניים בלי לדבר על פלשתינה. יום אחד הגיעו ההורים ולקחו אותי הביתה כמעט בכוח, וככה נגמרו ההרפתקאות שלי. אחרי זה ההורים הכניסו אותי לבית מלאכה קטן לא רחוק  מהבית. שם היו מתקנים אופניים ומכונות תפירה שאני אלמד מקצוע ,אבל זה לא משך אותי. זה קרה בשנת 1947 הייתי שם בערך שנה.

בקיץ  של שנת 1948 מצאתי עבודה במפעל בגודל בינוני, הבעל הבית המליץ לי ללמוד מקצוע בבית-יציקה זה מצא חן בעיני. בבוקר עבדתי ובערב למדתי בבית-ספר זה היה קשור למקצוע, וככה עברו 4 שנים. יצאתי עם דיפלומה, עם ציון 9,5 והראשון בבית-ספר של המקצוע בתור "תפסן יד". באותו זמן נרשמתי לנסוע לארץ לישראל אבל מהר מאוד קיבלתי סירוב. השלטון הקומוניסטי, לא רצו לתת לצעירים לצאת מרומניה.

בשנת 1953 בחודש אפריל גויסתי לצבא, אבל לא נתנו לנו רובים, אני מתכוון ליהודים, וחלק  מהגויים שהיו נחשבים אנטי קומוניסטים. הבגדים היו באותו צבע (חקי) אבל לא לוחמים. שלחו אותנו לאתר בניה. מיד כשהגענו שאלו איזה מקצוע יש לכול אחד, אני אמרתי שאני מסגר אבל הייתי רחוק מזה, אחרת הייתי צריך לעבוד קשה מאוד בהרים. אחרי חודש העבירו  אותי לעבוד על מיני קטר שעבד על דיזל עם קרונות פתוחים .לי זה היה ג'וב טוב. באוקטובר באותו שנה שלחו אותי ללמוד לנהוג על טרקטור. עבדתי עם הטרקטור עד לשחרור. השתחררתי בחודש אפריל 1956.

 

חזרתי לעבוד באותו מפעל. בשנת 1958 התחתנתי, לאשתי קוראים  דורה. אחרי שנתיים נולד לנו בן, אבל בלידה היו סיבוכים הוא חי רק שנתיים. החלטנו להירשם עוד פעם לעליה לישראל ,זה היה בשנת 1962. הפעם קיבלנו אישור, זה היה בסוף 1963. ב-4 לינואר סוף סוף התגשם החלום שלי לעלות לארץ ישראל. עלינו ביחד אני אשתי וההורים שלי.  קיבלנו צריף של אזבסטון בקריית בנימין, ההורים קיבלו צריף לחוד. אמא זיכרונה לברכה הייתה מאוד חולה ,סבלה  מבעיות לב. היא נפטרה שלושה חודשים אחרי שהגענו ארצה. היה לנו מאוד קשה בגלל הקור והנחשים.

אני ודורה אשתי

 

 

אני מצאתי מיד עבודה במפעל "וולקן יציקה" במקצוע שלי . באותו זמן הלכתי לאולפן ללמוד עברית, לא רצו לתת לנו שיכון בגלל שלא היו לנו ילדים. בשנת 1965 לקחו אותי לטירונות זה היה בגבעת אולגה. אחרי חודש שחררו אותי. כל שנה הייתי עושה מילואים, במשך 21 שנה. אחרי שנה במעברה, שכרתי דירת חדר בחיפה. אחר-כך עברתי לגור  בדמי מפתח בקריית חיים, בשנת 1967 גויסתי למלחמת "ששת הימים" ושוחררתי בערך אחרי שבועיים. המשכתי לעבוד ב"וולקן", המקצוע שלי מאוד קשה, אבל אהבתי את המקצוע, עבדתי עם כל הלב. על המשכורת אני לא מדבר אנחנו היינו שייכים לחברת "כור", והמשכורת הבסיסית הייתה נמוכה אבל כל שנה הייתי מקבל דרגה והמשכורת שלי הייתה סבירה. בשלב זה,  התחלתי לעשות הרבה מילואים בגלל מלחמת ההתשה, הייתי בסיני כל הזמן. בשנת 1973 פרצה מלחמת "יום כיפור" גם אז הייתי בסיני, השתחררתי אחרי בערך 75 ימי מילואים וחזרתי לעבוד ב"וולקן".

שכחתי לציין שבסוף 1967 הוצאתי רישיון לאופנוע, הרבה כסף לא היה לי אז קניתי "וספה" עם סירה. בשנת 1975 סוף סוף קיבלתי דירה  בשיכון, דרך משרד השיכון בעיר עכו. אף אחד לא רצה לגור בעכו אבל אני הסכמתי, המשכנתא לא צמודה וגם קיבלתי מענק. במקום היו תנאים מצוינים. באותה  שנה הוצאתי רישיון נהיגה לאוטו וקניתי מכונית "חיפושית". היינו נוסעים כל שבת לפיקניק, עם חברים מהעבודה. הייתי פועל מצטיין מטעם העיתון" ידיעות אחרונות" . קיבלתי הרבה פעמים מענקים. בשנת 1982 גויסתי למלחמת "שלום הגליל" הגעתי עד ל"צידון" שם נשארתי בערך חודש. אחרי השחרור חזרתי לעבודה. המפעל התחיל להפסיד אז חברת "כור" מכרה אותנו לחברת "אורדן" עם התנאים שהיו לנו עד עכשיו. אבל כשנכנסה ההנהלה החדשה שלחו מכתבי פיטורים ל-100 פועלים הביתה. במקרה זה, ההסתדרות נכנסה לפעולה והחליטה  לעשות שביתה בלי הגבלת זמן. במשך חודשיים היה משא ומתן עד שבסוף הגיעו להסכם, שלפחות הפיצויים יהיו מוגדלים. זו הייתה  השביתה היחידה שחוויתי בחיים. ההסכם שנחתם עם "כור" החזיק מעמד בערך שנתיים שלאחריהם הגיעו מנהלים חדשים שחלקם קיצצו לנו מהתנאים שהיו בהסכם, וחלקם עשו מאמצים לתקן קצת את התנאים. חלק הצליח וחלק לא.

באוקטובר 1977 יצאתי לגמלאות, עם הרבה רגשות. הרבה אין מה לספר בתור גמלאי, דרך העובדת סוציאלית  של אשתי הגעתי ל "עמך", עכשיו מתחיל הסיפור של החיים שלי. דרך "עמך" הגעתי לחלום שלי ה"מחשב". הגעתי למרכז להב"ה , כדי ללמוד מחשב. עשיתי קורס ראשון להכרת המחשב קיבלתי ציון 98 , וקורס השני " וורד " קיבלתי ציון 96 יצאתי עם שתי תעודות.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל הצוות של להב"ה הרבה, הרבה תודות לכם, שהחלום שלי התגשם. היום אני משתתף בתכנית הקשר הרב-דורי, אני נהנה מאוד במיוחד עם הילדים. עוד פעם תודה שנתתם לי הזדמנות לכתוב את " קורות החיים " שלי.

     חיים לזר, תשע"ד

מילון

אורדן
אורדן תעשיות מתכת ויציקות בע"מ הינה יצרנית יציקות פלדה וברזל, יציקות מעובדות, מכלולים ומערכות. במפעל קיימים אמצעי עיבוד שבבי חדישים המאפשרים עיבוד שבבי של חלקים גדולים. כמו כן מספק המפעל שרותי עיבוד שבבי, טיפול תרמי, בדיקת הרכב כימי ובדיקת תכונות מכניות של מתכות.

ציטוטים

”בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן“