מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אומץ הלב של גדליה לפני ואחרי העלייה

תמונה משותפת
סבא גדליה דוידוביץ
סבי החליט להתחבר לקבוצת פרטיזנים, כך הוא שרד את המלחמה

חוסט בצ'כוסלובקיה לשעבר, לאחר מלחמת העולם הראשונה היא הועברה לרומניה ובהמשך לצ'כוסלובקיה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה שוב פלשו אליה ההונגרים. כיום העיר בשליטת אוקראינה.

לסבי היו כנראה 8 אחים, אנחנו לא לגמרי יודעים כי כולם, כולל הוריו וכל משפחתו המורחבת, כמו רוב יהודי העיירה, נספו במחנה אושוויץ שבפולין. הם נלקחו לשם ברכבות.

סבי סיפר שהוא קפץ מהרכבת באחד הסיבובים כשהרכבת האטה, יחד עם אחיו הקטן דוד. הם הגיעו לכפר שבו אישה פולנייה שריחמה עליהם נתנה להם שבוע שלם תפוחי אדמה ומזה הם חיו. דוד חלה ונפטר. סבי החליט להתחבר לקבוצת פרטיזנים, אתם לחם בגרמנים, כך הוא הצליח לשרוד את המלחמה עם חבריו. כשנגמרה המלחמה הוא יצא לחפש את משפחתו.

הוא הלך ברגל ימים ולילות ועבר את פולין, הונגריה, רומניה ואוסטריה. הוא חזר לכפר הולדתו, קריבה, שם גילה שלא נשאר אף יהודי ולכן החליט שהוא צריך לעלות לארץ ישראל.

הוא יצא למסע לרוחב אירופה דרך רומניה, יוגוסלביה לשעבר, אוסטריה – עד שהגיע לטרייסט שבאיטליה אחרי תלאות רבות, שבמהלכן חיפש את קרוביו ומשפחתו הגדולה. בדרכו התחבר לתנועת בני עקיבא שסיפרו לו על התארגנות צעירים יהודים ששרדו את המלחמה ועל העלייה לישראל בעזרת אניות המעפילים.

העלייה לארץ ישראל הייתה לא חוקית כי הבריטים שלטו אז בארץ ישראל ולא רצו שיהודים פליטים מאירופה יתיישבו בישראל.

בעזרת אנשי ארגון "ההגנה" הישראלים, ב-11 בספטמבר 1946 סבא ועוד 600 יהודים עלו על אניית המעפילים שנקראה "הפלמ"ח" ושטו מאיטליה לכיוון ישראל. ב-22 בספטמבר 1946 הגיעה האנייה לקרבת חוף ראש הנקרה ואז הופיעה שולת מוקשים בריטית בשם רוונה (Rowena).

שולת המוקשים הבריטית התקרבה ודרשה מהספינה לשוט לחיפה. הבריטים האירו בזרקורים, והמעפילים הניפו דגל עברי והחלו לשיר. הבריטים התיזו סילוני מים והמעפילים החלו להשליך אבנים וחפצים. אחר כך ירו הבריטים פגז וצרורות ממקלע, והמשחתת החלה לנגוח באנייה ושברה את המעקה. נורו פצצות גז מדמיע שגרמו צריבות ופגיעות בעיניים. חיילים בריטים חמושים רבים קפצו אל הסיפון, כבשו את חדר ההגה והמכונות, עצרו את הספינה, העלו עוד 100 חיילים נוספים וההתנגדות פסקה. המעפילים ובהם גם סבא שלי גורשו למחנות המעצר באי קפריסין.

לקפריסין נשלחו גם אנשי ההגנה והפלמ"ח, שלימדו את העולים עברית. הם גם אימנו בחורים צעירים ובהם את סבא גדליה, אימוני קרב ושימוש בנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה.

סבא גויס לארגון הפלמ"ח וגויס גם על ידי הבריטים להיות "נוטר" (שוטר) בשרות המלכה הבריטית בתאריך 22.8.1947.

במחנה העצורים סבא שלי פגש את בן דודו ישראל דוידוביץ ואשתו רבקה שהייתה בהריון. הם מאוד שמחו לדעת שהם בחיים ובדרכם לארץ ישראל. ישראל סיפר לסבא שהוא יודע שגם בן דוד נוסף שלהם אברהם בדרכו לישראל. אחרי שנה בערך הבריטים שחררו את סבא שלי והעלו אותו לארץ ישראל כנוטר. בישראל הוא היה בחשאי גם בשירות פלמ"ח. בפלמ"ח אימנו אותו בהגנה עצמית והתכוננו להגן על הישוב היהודי מפני התקפות הערבים.

ב-14 במאי 1948 בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. יום למחרת פרצה מלחמת העצמאות. סבא השתתף במלחמת העצמאות בחטיבת "הראל" וגם נלחם עם אריאל שרון, שהיה מפקד בפלמ"ח בלטרון בכניסה לירושלים. הקרב היה קשה וארוך והמפקד אריאל שרון ציווה על כל הלוחמים לסגת.

אחרי סיום המלחמה, סבא עבר להתגורר בעיר ראשון לציון ושם עבד בקטיף תפוזים בפרדסי ראשון לציון. באותו פרדס עבדה גם סבתא שלי, שבח כהן שעלתה לארץ ישראל מעירק בשנת 1950.

הם התחתנו בראשון לציון. זו הייתה חתונה מיוחדת. אחרי שהתחתנו הם עברו למושב חצב שליד גדרה. סבתא שלי גרה שם עד היום. סבא אהב את החיים בכפר ולהיות קרוב לטבע וגידולי האדמה. ביחד הם גידלו פרות, עופות ונהיו לחקלאים.

לא הכרתי את סבא שלי כי הוא נפטר הרבה שנים לפני שנולדתי, אבל אני חושבת שסבא שלי הוא גיבור כי הצליח להגיע לארץ ישראל למרות כל הקשיים, להקים משפחה ומשק חקלאי ולבנות את ארץ ישראל שכל כך אהב.

התפילין של סבא שלי. הפריט היחיד ששרד את השואה 

תשע"ה 2015

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – הפלמ"ח

 

מילון

נוטר
שוטר

ציטוטים

”הם הגיעו לכפר בו אישה פולנייה ריחמה עליהם נתנה להם שבוע שלם תפוחי אדמה“