מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"אולי זאת פצצה?"

ניסים רשתי תקופת שרות צבאי
הי הג'יפ...
ניסים רשתי אלו הם חיי

ניסים רשתי – אלו הם חיי

נולדתי בתל אביב, בבית חולים הדסה (ברחוב בלפור) בינואר 1944.

בן שמיני מתוך 10 ילדים, לזוג הורים, יעקב ומרים אשר עלו בשנת 1931 לארץ ישראל מעיראק, הם הגיעו דרך סוריה עם סוס ועגלה בלבד, עברו דרך ארוכה אשר נמשכה כשלושה שבועות.

הורי קיבלו 100 לירות מהיישוב, כיוון שדוד בן גוריון הבטיח לכל משפחה שתגדיל את הישוב ותביא לעולם לפחות 10 ילדים (המון כסף! 20% מעלות דירה בנווה צדק…. רק דמיינו, סכום חלומי). התקופה היא תקופת המנדט הבריטי, ימים קשים עברו על הישוב בארץ ישראל. הישוב מנה כ – 600 אלף תושבים.

גרנו, משפחתי ואני בשכונת שבזי (נווה צדק), קרוב לשכונת "המנשייה" הערבית. עד גיל 4 , הבריטים (אשר הכינוי שלהם היה כלניות ואף זכו לשיר משלהם אותו ביצעה שושנה דמארי), היו חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. בכל הזדמנות בה חשדו בנו בהפרת הסדר, עשו עלינו עוצר בכל השכונה, ניטרלנו אותנו מנפט מה שאומר שלא יכולנו לבשל, להתרחץ עם מים חמים ועוד.

בכ"ט בנובמבר 1947, הייתה ההצבעה באומות המאוחדות (האו"ם), בה זכינו ברוב קולות למדינה. בעקבות כך, הבריטים עזבו את המדינה ואז התחילה "מלחמת השחרור" אשר ארכה שישה חודשים, ונהרגו בה 6,000 מגוייסים. בכוונה לא כתבתי חיילים היות שהיו מחתרות, האצ"ל, הפלמ"ח, ההגנה ולאחר מכן הלח"י ואף יותר מכך, עולים חדשים שזה עתה הגיעו מהזוועות באירופה, גויסו היישר למלחמה.

בתקופה המלחמה, בהיותי בן 4 וחצי, הערבים ברחו משכונת מנשייה, אני וחברי הטוב, משה (אביו היה אהרון "המגהץ" השכונתי), נכנסו לאחת הדירות הנטושות, מתוך סקרנות…. ראינו תרמיל גב תלוי על מסמר בקיר, עלינו על כיסא, הורדנו את התרמיל בקושי…. היו שם הרבה קופסאות, כל אחד מאיתנו לקח קופסא ורצינו לפתוח אותה, אמרתי לחבר שלי "אולי זאת פצצה?", הוא כמובן פסל את דעתי, בכל זאת חששתי, שמענו באותה תקופה המון סיפורים על פצצות שהשאיר האויב, ואמרתי למשה שוב שאני חושש, "אם אתה לא רוצה לעזוב יחד איתי, אני יוצא לבד", ברגע שיצאתי מהמבנה, שמעתי קול פיצוץ אדיר ומחריש אזניים, נכנסתי בחזרה למבנה וראיתי אותו מרוסק.

זאת חוויה שלא אשכח לעולם! ועדיין חקוקה בזכרוני היטב, ואפילו עכשיו שאני נזכר באירוע, אני נרגש. לא מתאים בכלל לילד בגילי.

במלחמת השחרור, בן גוריון, שהיה מפקד ההגנה, התנגד לכיבוש יפו בידי האצ"ל, כשאניית המעפילים אנטלנה הגיעה לחוף גורדון בתל אביב, עם נשק ותחמושת לאצ"ל, ההגנה הטביעה את הספינה, עם 13 ילדים בתוכה. אנשי האצ"ל ניסו להציל את הילדים וההגנה התנגדו וירו עליהם בעודם במים. מנחם בגין הורה לא להשיב אש כיוון שאלו אחינו.

אני זוכר את האירוע כיוון ששני אחיי, נעים ויצחק היו בין אנשי האצ"ל שנשלחו להציל אנשים מהמים, הם שרדו את האירוע… אך נעים אחי נפצע בכיבוש יפו ולאחר מכן, נפצע בשנית בכיבוש יחיעם, שם היו קרבות עקובים מדם!.

עוד זכרון מתקופת המלחמה, שהיה "משמר אזרחי" שצועק ברחובות "לכבות את האורות", כדי שלא יירו על בתים מוארים, ולאחר מכן מיד היינו שומעים אזעקה. במקרה זה – או שהייתי מתחבא מתחת לשולחן או המיטה או שרצנו אל בית הספר תחכמוני שברחוב לילינבלום, ליד קולנוע עדן. זהו מרחק של כמה מאות מטרים, ואני בסה"כ בן ארבע וחצי!.

לאחר מלחמת השחרור, קבלנו את המדינה, וחגגנו את יום העצמאות הראשון, כל הישוב יצא את הרחובות וצעק "מדינה חופשית! עם ישראל חי!", אני ממש זוכר את האירוע, אבי לקח אותי אל כיכר המושבות (רחוב אלנבי פינת יפו-ת"א), ושם היתה שמחה גדולה, כולם רקדו הורה במעגלים, ראיתי הכל מעל הכתפיים של אבי.

מדינת ישראל הצעירה, קיבלה את העולים החדשים מעיראק ואירופה, אשר ישנו באוהלים ובמחנות עולים.

בשנת, 1951 עברנו משכונת שבזי לגבעתיים, את הבית מכרנו ב- 500 לירות (הייתי קונה את הבית בחזרה היום אם הייתי יכול….). המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב ולכן אירחנו בבתינו המון עולים חדשים והענקנו להם מכל טוב הארץ, ממש נחיתה רכה. התקופה הייתה "תקופת הצנע" בה האוכל נקנה בתלושים ולמרות זאת הסתדרנו יפה מאוד.

למדתי בבית הספר היסודי "כצנלסון" עד כיתה ו' ומשם עברתי לקיבוץ ניצנים, יחד עם כמה חברים. התקופה בקיבוץ הייתה נהדרת, חצי יום עבדנו ובחצי השני למדנו. עבדתי ברפת, עבדתי ב"פלח'ה" (גידולי שדה), עבדתי בלול, למעשה בכל כמה חודשים מחליפים תפקיד.

התגייסתי לצבא, בשנת 1961, שירתתי בפלוגת סיור של חטיבת השריון.

השתחררתי בשנת 1964, והתחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות כנהג משאית, אוטובוס ומונית. להורים שלי הייתה מכולת שם עזרתי בניהול העסק. אבי היה קבלן עם 70 פועלים אשר היו אחראים על בניית חלק נכבד מהעיר גבעתיים.

במאי 1967, המיצרים סגרו את מיצרי טיראן, התחילו לגייס חיילי מילואים ושלושה שבועות לאחר מכן, בחמישה ביוני, החלה מלחמת ששת הימים.

לחמתי בשתי חזיתות, חזית הדרום וחזית הצפון, בכיבוש רמת הגולן שם היו קרבות קשים מאוד, איבדתי חברים וברוך השם, יצאתי משם בריא ושלם.

שלושה חודשים לאחר מכן, הכרתי את אישתי וביום הולדתי ה – 24 נישאנו.

אני קופץ לשישה באוקטובר 1973, יום כיפור, הייתי בבית הכנסת, אוהל שמעון, ברמת גן, שנמצא בסמוך לאלוף שדה, בשעת התפילה שמעתי תנועה ערה של רכבים צבאיים וזמן קצר לאחר מכן, הגיע איש צבא לבית הכנסת והתחיל להקריא שמות ולשאול האם נוכחים במקום. שמי הועלה בין השמות וקבלתי צו 8, שאומר שתוך שעה עליי להתייצב לאיסוף מילואימניקים, בשעה 14:00 התחילה אזעקה, שבישרה על תחילה מלחמה, האויב הפתיע אותנו מצפון ומדרום, בזמן שכל המדינה משותקת, אנשים ספונים בביתם או בבתי הכנסת, אין תקשורת, אין רדיו ואין טלפונים. לאחר האזעקה, האנשים הדליקו את מכשירי הרדיו כדי להיות במעקב אחר הנעשה.

התחיילנו, זיוודנו את הרכבים וחימשנו אותם וירדנו דרומה, יחידות יחידות, חטיבות חטיבות, כשאנחנו לא יודעים היכן האויב נמצא, עברנו מרחק של 400 קילומטר.

השבוע הראשון, היה קשה מאוד, היינו צריכים לבלום את האויב, כדי שלא יעברו את המעברים "המתלה" ו"הג'ידי" אחרת – היו כובשים את כל סיני בקלות.

החל מהשבוע השני, בלמנו את האויב, ונכנסנו להתקפת נגד, אפשר לומר שידנו הייתה על העליונה, פרצנו דרך שתי הארמיות (כוח רב של חיילים) וצה"ל חצה את התעלה לכיוון מערב, והגיע עד לקילומטר ה – 101. לא היה בידנו נשק רב, והשתדלנו להשתמש בו בחכמה, עד שהגיעה האספקה מארצות הברית, אשר שלחה לנו טנקים, תחמושת, ביגוד וכל מה שקשור ללחימה.

 

שרתתי במלחמה, 7 חודשים קשים, פעם בחודש זכיתי לחופשה בת 72 שעות בבית.

ב – 24 באוקטובר, הייתה הפסקת אש. 3 ימים לאחר מכן, יום שבת, ב – 27 באוקטובר, בשעה 08:00 בבוקר (לאחר לילה של שמירה), התעוררתי בבהלה בעקבות חלום. בחלום ראיתי שאשתי ילדה בן, התחלתי לצרוח, "נולד לי בן", החבר'ה, שמעו את צעקותיי וחשבו שאיבדתי את דעתי בעקבות המלחמה, תופעה שהייתה מוכרת בעיתות מלחמה…. אבל החלום היה כל כך אמיתי! כמה שעות לאחר מכן, חבר שלי, מיחידה אחרת, שמע בטרנזיסטור שהיה ברשותו, בגלי צה"ל, ברכה עבור ניסים רשתי שנמצא בחזית לכבוד הולדת הבן. השמועה עברה במהירות והבינו שהחלום העביר מסר אמיתי. זכיתי לצאת לחופשה, ללא הגרלה, היישר לברית המילה. השמחה הייתה גדולה. חזרתי לאחר מכן לחזית ונשארתי עוד חצי שנה במילואים.

העדיפות של המדינה הייתה לשמור יותר על הצפון, כיון שהגבול קרוב מאוד ליישוב ולכיבוש, מה גם שהסורים היו מחומשים יותר, בעלי ציוד רב יותר וטילים נגד טנקים (סאגרים) שצה"ל לא ידע על קיומם בכלל…

המלחמה הייתה קשה מאוד,וכל מי שלחם בה יכול להעיד שזאת הייתה המלחמה האכזרית ביותר שידענו, איבדנו כ 100 מטוסים, 2,700 הרוגים, 1,000 טנקים, 6,000 פצועים. למרות שניצחנו במלחמה, קשה היה לשמוח נוכח האבדות הרבות. כמובן שגם במלחמה הזאת איבדתי הרבה חברים קרובים שהיינו ביחד באינטנסיביות 7 חודשים….

מלחמת לבנון, פרצה ביוני 1982, שוב נקראתי לדגל ויצאתי בתחושת שליחות נוספת למדינה.

המלחמה החלה בעקבות הפתח'לנד (שנמצא אזור הר דוב), שהפגיז בקטיושות את אזור הצפון, בעקבות כך, תושבים נטשו את קרית שמונה, נהריה, שלומי, מעלות ואפילו את עכו. צה"ל נכנס לאזור דרום לבנון, כבש את צור, צידון, נבטייה ועוד.

במלחמה, היו אירועים טרגיים ואכזריים כמו "סברה ושתיל'ה" שהנוצרים נכנסו וטבחו בפלסטינאים, הישראלים הואשמו בכך שאיפשרו לנוצרים להכנס לכפר.

גם במלחמה זו, איבדנו המון חיילים ונשארנו בה עד שנת 2000.

העשרה

כ"ט בנובמבר 1947: "כ"ט בנובמבר הוא הכינוי לתאריך 29 בנובמבר 1947 (אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח), היום בו החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בפארק פלאשינג מדוז על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי".

 תשע"ו , 2016

 מורה מובילה ורד ורון

מילון

כ"ט בנובמבר 1947
כ"ט בנובמבר הוא הכינוי לתאריך 29 בנובמבר 1947 (אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח), היום בו החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בפארק פלאשינג מדוז על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי.

ציטוטים

”שמעתי קול פיצוץ אדיר ומחריש אזניים, זאת חוויה שלא אשכח לעולם!“