מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אוהבת שלום ורודפת שלום

גיא וסבתא נעמי
סבתא נעמי כשהייתה ילדה
הסכמי השלום עם מדינות אויב שזורים בחייה של סבתי

 
   
הבריחה מפריז וההגעה שלי לארץ ב- 1942
במלחמת העולם השנייה פריז וצרפת היו כבר חלקית תחת הכיבוש הגרמני, משטר וישי התחיל את שליטתו בפריז. למזלי ולמזל משפחתי, משפחתנו קיבלה ניירות ודרכונים מזויפים ממשלת בריטניה, שאפשרו לנו לעזוב את פריז ברכבת לעיר ניס, שם משטר הוישי לא שלט.
באותו זמן הייתי ילדה קטנה, לכן לא ידעתי מה הולך לקרות ולא הבנתי מה משמעות הדברים. לאחר השהות שלנו בניס חיכינו לאפשרות לנסוע לפורטוגל אשר הייתה ניטרלית. (והכל בזכות הניירות המזויפים) כאשר הגענו לליסבון, בתחנת הרכבת בובתי רוז, אשר הייתה חשובה לי מאוד, נפלה ושברה היד וזה היה האירוע המצער הראשון שזכור לי.

מטרתנו הייתה להגיע לפלשתינה- ישראל, הדרך היחידה האפשרית עבורנו הייתה להפליג על אנייה פורטוגזית לדרום אפריקה (מוזמביק). יצאנו לדרך באנייה פורטוגזית בשם "קוואנזה" אשר הובילה אתנו למוזמביק- דרום אפריקה. שם שהינו כמה חודשים עד שיום אחד התבשר לנו שאנו יכולים לטוס למצרים במטוס של חיל האוויר הבריטי כמה שעות לפני המראתו.

הגענו לקהיר כמה ימים לפני הקרב המפורסם "אל עלמיין" אשר התרחש בצפון אפריקה. למרות ההתרעות על הסיכונים הרבים שקיימים נסענו ברכבת מקהיר לפלשתינה- לתל אביב בשנת 1942 כ-שנתיים אחרי שברחנו, בתור ילדה קטנה.
 
בית חנניה (ישוב על שם רוברט גוטליב)
אבי היה השופט הכי צעיר בבית משפט בפריז. יום אחד, הנדיב הידוע אדמונד דה רוטשילד, פנה אליו בבקשה לנהל את פיק"א בארץ ישראל (פיק"א החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל.)
אבי נענה לבקשתו של הנדיב הידוע ומ- 1929 נהג לבוא כל שנה לישראל. דרכו של אבי הייתה עשייה ולא דיבורים. ניהול פיק"א היה כמו לנהל חצי מדינה, מפני ששטחי פיק"א היו רבים כל כך, בין שטחיה: עתלית, ראש פינה, ראשון לציון, פתח תקווה, חדרה, שדות ים ועוד המון. בנוסף, פיק"א הקימה את רוב התעשיות הבסיסיות במדינה: חברת חשמל, חברת המלח, דשנים וחומרים כימיים, יקבים בראשון לציון, תעשיות בירה ועוד הרבה. אבי גם הביא את הרעיון, להקדשת כסף של הברון  ג'יימס דה רוטשילד שנפטר ולא השאיר צוואה לבניית כנסת ישראל בירושלים. מדובר בסכום גדול מאוד של כ- 6 מיליון לירות.
בעקבות פועלו הרב של אבי הוחלט להקים יישוב ע"ש רוברט גוטליב- אבי אשר ייקרא בית חנניה כלומר בית גוטליב (גוטליב = חנניה). אבן הפינה של בית חנניה הונחה בשנת 1950 בהשתתפותי, ובהשתתפות קרוביו של אבי ואף גולדה מאיר. התרגשתי מאוד והייתי גאה מאוד באבי וגאה להיות בתו.
 
 

בואו של סאדאת ארצה
אחד הרגעים המרגשים בחיי ואולי הכי מרגש היה בואו של אנואר סאדאת נשיא מצרים לארץ. מכיוון שבאותו זמן מצרים הייתה האויב הגדול ביותר של מדינת ישראל (לא היה יום ללא הרוגים לאורך תעלת סואץ), לפתע מגיע נשיא הארץ האויבת ומדבר על שלום ועל אחווה עם סיסמא: "no more war". הרגע בו הכי התרגשתי היה הרגע בו ראיתי את סאדאת יורד מהמטוס בראש מורם וגב זקוף עם חיוך, ובאותו רגע הרגשתי שיש תקווה לשלום בין שתי המדינות. חששתי שאדם ינסה לפגוע ולהתנקש בחייו של סאדאת, אך למזלנו זה לא קרה.
ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת הובילו את תהליך השלום בין שתי המדינות עד שנחתם בשנת 1979 והשלום נשמר עד היום.

הסכם השלום עם ירדן
הסכם השלום עם ירדן היה אירוע מרגש וחשוב מאוד בעיני, ונתן תקווה שאנו מתקדמים לעבר מזרח תיכון אחר וטוב יותר. הודות לאחי פרופסור גדעון גוטליב לפילוסופיית המשפט וליחסים בין אומים נכחתי בטקס השלום מכיוון שלא היה יכול להגיע. הוא קיבל את ההזמנה כי השתתף בתהליכי השלום בין 2 המדינות. הגעתי לשם באוטובוס בנסיעה שערכה כ- 5 שעות, אך מרוב ההתרגשות הנסיעה הרגישה לנו כמו חצי שעה. בטקס נכחו המלך חוסיין, ביל קלינטון, רבין ועוד מכובדים, הטקס התקיים באזור אילת ועקבה כמה ק"מ צפונית לאילת.

התרגשתי לראות את השילוב בין הקצינים הירדנים והקצינים הישראלים, שנלחמו זה בזה ועכשיו חברים ומתחילים דרך חדשה יחדיו.ברגע שהמלך חוסיין ויצחק רבין חתמו על ההסכם ולחצו ידיים הייתי מאושרת, התרגשתי כל כך, קשה היה לי להאמין שסוף סוף הגענו ליום הזה שיש תקווה להמשך חיים משותפים עם העמים שלידינו, היה מרגש כל כך!!זו הייתה חוויה מרגשת ביותר, אירוע חשוב כל כך בכל משמעות עמוקה וארוכת טווח, אירוע זה מסמל בעיני את התקווה הבלתי פוסקת לשלום בין העמים ובינינו לבין מדינות ערב.ללא ספק אירוע יוצא מן הכלל, מרגש, מפליא ומדהים!!!

 
 
תשע"ו, 2016
 

 

      

מילון

משטר הוישי
כינוי לשלטונות הצרפתיים ששיתפו פעולה עם הנאצים ומדינות הציר במלחמת העולם השנייה.

ציטוטים

”no more war'“

”'עשייה ולא דיבורים“