מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהובה גרון – סיפורי ילדה ישראלית

נטע וסבתא אהובה בבת המצווה של נטע
אהובה, פנחס וחברתם בטיול
סיפורים מארץ ישראל

ילדות ונעורים

אלה הסיפורים שעולים לי כרגע בבהירות גדולה, אפתח בבת המצווה שלי. אני זוכרת את אבי מכין מתנות לאורחים ביום ההולדת, הוא קנה בקבוקונים, הזליף פנימה טיפת בושם ובשאר שם אלכוהול ועשה בקבוקי בושם לילדים, אפילו שזה שרף בעור… דבר נוסף שהיה חדשני בבת מצווה שלי זה שהיו נורות צבעוניות. לכם זה נראה רגיל וברור, אבל בזמני נורות צבעוניות לא היו, ואבא שלי הכין אותן. בת המצוה התקיימה בחצר הענקית שלנו, בבית בקרית שמואל. היה בה הוא דוכן פלאפל מונע באופניים שאבי הזמין, והוא טיגן את הפלאפלים בבת המצוה, מה שהיה מיוחד לזמן ההוא. כמו שמחלקים בימינו פיצות בימי הולדת, רק שאז היה הדבר נדיר.

סיפור נוסף שאני זוכרת הוא, שהיינו בחבורה בה היו מעט בנות והרבה בנים. זה לא היה מקובל, אבל היינו יחד בכיתה. (אז לא ידעתי לשחות, ועד היום אני לא יודעת). היינו הולכים הרבה לים עם החבורה, ואחד הבנים שלמד בטכניון היה מביא גלגלים ענקיים של מטוסים. הם היו כל כך גדולים, שהיה צורך לקשור אותם באמצע כדי שיתאימו לנו… כך הבנים לקחו אותנו לעומק הים בלי שלמדנו לשחות.

כשהייתי קטנה, לא היו קונים להרבה ילדים ספרי ילדים, ולי לא היו ספרים בבית. אני זוכרת שהיו קוראים לי כל מני סיפורים אנציקלופדיות וספרי רפואה (אמי היתה אחות), למשל קראנו על ניתוחים, אפילו שהייתי ילדה קטנה, אני זוכרת את התמונות. סיפרו לי גם הרבה סיפורים מהמיתולוגיה היוונית, כמו איקרוס ודדלוס.

כל חיי, כל השנים עד כיתה ח', חלק מהילדים למדו, וחלק לא למדו שום דבר. טיילו, שיחקו, אכלו, קטפנו פירות ואכלנו אותם… ותמיד היינו בחוץ, הסתובבנו בחוץ. מה שרצינו ללמוד – הבאנו ספרים ולמדנו. את יכולה לדמיין איזו תלמידה הייתי, אז אין פלא שהציונים היו גרועים. הגיע הזמן לתיכון וקבעו פגישה עם מנהל בית הספר, יהיו צריכים לבוא האמא והתלמיד. כשהגיע תורנו, אימא שלי לא אמרה לי אפילו ונכנסה לבד. היא אמרה למנהל: "תראה. אין מה להביא אותה בכלל. מה שתשאל היא לא יודעת כלום". המנהל ישב הלום וחשב, וענה: "תראי, אני מנהל כל כך הרבה שנים. אני מורה כל כך הרבה שנים. אף פעם לא שמעתי על הורה שאומר על הילד שלו שהוא לא יודע שום דבר. אני מכיר ילדים אפסים שההורים אומרים שהם גאונים. את יודעת מה? אני אקבל אותה. ניתן לה צ'אנס". ובתיכון הייתי תלמידה מעולה וכל היום למדתי.

פרק שני: זוגיות

כשסבא היה בן 23 הוא היה בבית הדין הרבני בתל אביב (הוא עורך דין). הפקיד אמר לו שאם הוא רוצה להכיר בחורה נחמדה, הוא יתן לו טלפון של עורך דין בנתניה, בן הדוד שלי. כשסבא סיים לעבוד הוא נסע לנתניה, כי היה בטוח שאני גרה בנתניה. כשהוא הגיע אמרו לו: "לא, היא גרה בקרית שמואל!" נתנו לו את הטלפון. סבא חשב אם כדאי לו לנסוע או לא, ובזמן ההוא הוא היה במילואים, אז הוא דיבר איתי בכל שבת במשך חודש וחצי. ואז נפגשנו בפעם הראשונה, אחרי כמה זמן עשינו טיול בגליל… ואחרי זה חשבתי לי: אדם כל כך אדיב, נדיב ונחמד, לא אמצא בשום מקום וכדאי לי להתחתן איתו. למרות שהוא התחיל להקריח…

הצעת נישואין וחתונה

הסיפור על הצעת הנישואין שלנו משעשע. סבא (פנחס) רצה להיות רומנטי ולקחת אותי למקום מיוחד כדי להציע לי נישואין. הוא בחר לו בדרך לחיפה גשר שנעלה עליו והוא יציע לי נישואין. וכך הוא עשה: זה היה בדרך לחיפה, היה לילה, נסענו, עלינו על הגשר, ירדנו מהאוטו, הוא לקח אותי על הידיים, התקרבנו לקצה הגשר והוא שאל אותי אם אנשא לו. אז עניתי לו "לא", אבל היה ברור שהתכוונתי לכן… זה פשוט נראה לי כל כך מגוחך ומצחיק… ומאז כל פעם שאנחנו עוברים את הגשר באוטו אנחנו צופרים לו כמחווה.

החתונה שלנו היתה בנושא גשם וקור. זה היה אחד הימים הקרים והגשומים שזכורים מאותה שנה. זה היה בתאריך 21.12.71, התחתנו באולם 'קזינו' בבת גלים. זה היה מקום בלי חימום ודוד שלי, מאיר שלום, שגר לא רחוק משם – הביא מכל השכנים תנורים עם אש לחמם את האולם.

פרק שלישי: קריירה

הייתי מורה לעברית בבית ספר, וכבר בשנה השלישית בעבודה הציע לי המפקח לעבוד בסמינר למורים ערבים. הוא לקח אותי ומיד השתבצתי למקצוע ולימדתי אותם תרבות ישראל – ביפו ואז בחיפה. לא הייתה תכנית ואנחנו החלטנו מה ללמד – היינו משנים את התוכנית אם היה קושי. לפעמים הייתי מתחפשת לדמות שלימדתי עליה.

סיפור שאני זוכרת הוא שפעם טיילתי עם סבא ביישוב בדואי קרוב לבאר שבע. היה שם בית ספר והמנהל שלו אירח אותנו. שאלנו אותו איפה הוא למד והוא ענה: "בסמינר למורים ערבים ביפו" "מי היו המורים שלך?" והוא ענה: "הייתה מרים, הייתה אהובה…" "אהובה? אני אהובה!" ולאחר 40 שנה נסגר מעגל.

פרק 4: חפץ יקר ללבי

חפץ שיקר לי מאוד הוא שרשרת שיש לה מדליון יקר, שעשוי מצדף על אלמוג. (כתום ולבן) הוא מבוטח. קיבלתי אותו מאמי שקיבלה אותו לאירוסין. על המדליון יש צל אישה מתולתלת עם כובע, וגם אם הופכים את המדליון מלמעלה למטה רואים אישה עם כובע.

הילדות שלי היתה  מאוד מאושרת. כל היום שיחקנו, בחול, ברופאים וחולים, הייתי מביאה ציוד רפואי אמיתי מאימא שלי שהייתה אחות, הכנו בובות, והיה רק מה שהכנו. נהנינו מאוד. מה עדיף? כל דבר בעתו. ומעניין מה יקרה בדורות הבאים…

כיום יש לי שלושה ילדים ושמונה נכדים, ואני אוהבת לטייל ולצלם.

הזוית האישית

נטע: אני וסבתא מאוד נהנינו לדבר. היה מצחיק ולמדתי המון. רק שבועיים לפני שראיינתי את סבתא, מצבה היה שונה לגמרי. היא היתה בבית חולים לאחר למעלה מחודש וחצי שם, כי עברה אירוע מוחי. הרבה מהזמן היא לא יכלה לדבר איתנו ולפגוש אותה ודאגנו לה מאוד. ממש כמה ימים לפני הראיון היא עברה ניתוח ששיפר מאוד את מצבה, ולכן היא יכלה לדבר איתי בבית. אבל כשהחלטתי שאני רוצה שהעבודה שלי תעסוק בה, המצב לא היה כזה, וסבתא לא יכלה לשבת ולהיזכר. אני שואלת את עצמי – מה גרם לי לבחור בה, מכולם, דווקא במצב הקשה הזה, בידיעה שזה יהיה מסובך.

אולי לא ידעתי כמה קשה היה המצב שלה? אולי רציתי לתת לה תשומת לב, ולהזכיר גם לה את העבר שלה? ואולי כי רציתי להאמין שדברים ישתפרו וסבתא תחזור לעצמה מהר. אני מניחה שכולם יחד. אבל מה שזה לא יהיה, בחרתי נכון.

מילון

בית הדין הרבני בתל אביב
בית משפט איזורי בת"א

מדליון
תליון לצוואר ובו תמונה ודברים כתובים. (מילוג)

ציטוטים

”אדם כל כך אדיב, ונחמד, קשה למצוא וכדאי לי להתחתן איתו. למרות שהוא התחיל להקריח... “