מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבת משחקי ילדות

עובדות יחד בתיעוד הסיפור
מאלבום התמונות
סיפור חיי

שמי פנינה סימון יניב, נולדתי בטבריה בבי"ח סקוטי, שהיום הוא אחד המלונות המפורסמים בטבריה. יילדו אותי נזירות והרופא רוברט, רופא אנגלי שטיפל ביולדות.

נולדתי ב-1950, בת בכורה למלכה ואליהו סימון, שעלו מרומניה. הוריי החליטו לקרוא לי סבינה, על שם דודתי שנרצחה בשואה בצרנוביץ, ע"י הנאצים.

הורי גרו בתחילת הדרך בארץ בבית משותף, שנקרא "הקונסוליה הצרפתית", עם שכנים שחלקו יחד את המטבח והשירותים ולאחר מכן עברנו לשיכון ב' בית משלנו.

אבי עבד ב"קלת אפיקים" ואמי טיפלה בילדים. המצב בארץ לא היה טוב "תקופת הצנע" אכלנו לחם עם מרגרינה וסוכר.

כשגדלתי לא אהבתי את שמי. ומורה בכיתה ה' שמו אבינועם,  הציע לקרוא לי פנינה שהוא שם עברי ומאז כולם קוראים לי פנינה.

בילדותי אהבתי לשחק בשכונה עם ילדי הרחוב, כולנו היינו מתאספים אחר הלימודים ומשחקים יחד. שחקנו בתופסת, מחבואים, קלאס, חבל, חמש אבנים ועוד… אהבנו מאוד לשחק יחד להשתולל לתפוס אחד את השני, לרוץ אחד אחרי השני, היה לנו כייף ביחד ולפעמים נשארנו יחד עד רדת החשכה וקשה היה להיפרד גם כשההורים קראו לנו לבוא לאכול.

מתחת לבית שלנו היה חלל ענקי ששם שחקנו בכאילו "בחנות מכולת", היינו מוכרים וקונים שקיות סוכר, קמח, ביצים ועוד.

בילדותי היו לי אופניים וקורקינט וכל ילדי הרחוב ביקשו לנסוע באופניים שלי ואז הייתי משאילה להם והבנים היו נוסעים במורד הרחוב ולפעמים הבנים היו נופלים בגלל מהירות המורד ואנחנו הבנות התגלגלנו מצחוק.

כמובן ששחקנו בחבל וכשקיפצנו ההקפצות בחבל הינו מלוות בשירים את ההקפצות שהיינו רגילים לשיר או לחבר באותה תקופה.

בשבתות אבי ואנוכי היינו יורדים בקיץ להתרחץ בכנרת. אהבתי מאד לבלות בים כנרת לשחות ולדוג דגים עם אבי או לפגוש מכרים ותיקים. יש לי הרבה זיכרונות וחוויות מהילדות ובמיוחד מאהבה לים כינרת שכל-כך אהבתי לשחות.

בנוסף אהבתי במיוחד את הבילוי עם החברות הקבועות, היינו נפגשות מספר חברות אחר הצהריים, יורדות העירה וקונות קרטיב או שתייה ומספרות זו לזו על הלימודים הכנות למבחן ועוד. החברותא הייתה לדעתי חלק חשוב בהתפתחותי וביצירת הקשר עם הסובב אותי.

בשנת 1962 עברנו לקריות, בכיתה ז' עברתי לקריות וליבי "נשבר" להיפרד מהחברות. היה לי קושי להשתלב בכיתה החדשה בבית ספר "אחדות" בקריית מוצקין. הקושי שלי לרכוש חברות חדשות, להשלים חומר שחסר לי, שגרם לי בלבול וקושי וכתוצאה מכך עברתי משבר בכיתה ז' וכל פעם בקשתי מאימי לחזור בחזרה לטבריה. עד שהתגברתי עברתי לתיכון ושם החלו חוויות חדשות, חברים חדשים, בילויים וכניסה לחבורה גדולה שבילנו יחד. אהבתי לבלות יחד עם חברים, לרקוד סלו, ללכת לסרטים ועוד. בדרך כלל נפגשנו בסוף שבוע למסיבות ואירועים.

להורי הייתה חנות פלפל ידועה בקריה "במרכז קולנוע אורות". כולם נפגשו במרכז אורות ביום שבת, כולל כל חברי תנועת הנוער, אנשים שהלכו לקולנוע ועוד צעירים שנפגשו במקום וקנו פלפל. המקום המה אנשים עד חצות הלילה. הורי כמעט לא היו בבית, אחי ואני גדלנו עם מפתח על הצוואר ועזרנו בחנות במיוחד בשבתות.

כנערה שבגרה בתיכון, אהבתי ללכת למסיבות ולאירועים עם הבנים הבוגרים יותר ושוחחנו בינינו הבנות על הבנים החתיכים במסיבות.

כשעזבתי את התיכון המשכתי ללמוד בסמינר גורדון כגננת לגיל הרך ובמהלך הלימודים הכרתי את בעלי ולאחר סיום הלימודים התחתנו.

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי".

מילון

תקופת הצנע
לא היה מה לאכול, מיסים גבוהים, חיים קשים מאוד.

ציטוטים

”המצב בארץ לא היה טוב "תקופת הצנע" אכלנו לחם עם מרגרינה וסוכר.“