מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבת ישראל

ג'ני יהב ושיראל
אחיינים של משה יורגראו
ניצחון היהודים נגד השנאה של הערבים

בתאריך 27.10.64 הגיעה לישראל  אונייה עם יהודים מאיטליה שהביאה יהודים רבים מרומניה הונגריה ובולגריה. הגענו  לנמל חיפה, שאלו אותנו אם יש לנו העדפה לאזור מגורים מסוים בישראל. אימי ענתה שהיא מעדיפה שהבנות שלה ילמדו באוניברסיטה. קיבלנו צריף בטירת הכרמל, והסוכנות שלחו אותי ואת אחותי ללמוד באולפן  בקיבוץ אשדות יעקב. לאבי הציעו לעבוד בקיבוץ אפיקים, כמנהל מפעל של רהיטים מעצים. באולפן היינו צריכות ללמוד שפה, שמונה שעות ביום, ולעבוד שעתיים, אבל זה היה הפוך. עבדנו שמונה שעות שעתיים ביום. היינו עובדות בחדר האוכל, מטבח, בית חולים, חקלאות ומרפאה, אבל עברית לא הצלחנו ללמוד בגלל שהיינו עייפות ולא היה מספיק זמן. היו בינינו ילדים אחרים מצרפת, פרס, רומניה ולבנון, השפה המשותפת הייתה צרפתית.

אחרי חודשיים אימי בקרה אותי ואת אחותי בקיבוץ, שרנו לאימי את השיר הבאנו שלום עליכם, ובמקום עליכם שרנו הבאנו שלום ולחם, אימי הבינה שלימודי השפה העברית לא מתקיימים כמו שצריך והחליטה להוציא אותנו מהקיבוץ לבית. אחותי התחילה ללמוד מכינה לאוניברסיטה בנווה שאנן בחיפה, כולל לימוד שפה.

לאחר תקופה, קבלנו אישור מהסוכנות לעבור לגור באזור תל אביב. אני ואימי רצנו לקבל הלוואות מכל המפלגות, כדי לאסוף שבע אלף לירות עבור בית באזור תל אביב, בתמורה, היינו צריכות להחזיר את הצריף בטירת הכרמל. הצריף היה מקסים, הקושי היה שהוא היה בנוי מאסבסט, ללא חשמל, ללא כבישים מסודרים, בגשמים היינו יוצאים מהבית עם בקבוק מים ועוד זוג נעליים להחלפה כוון שהיינו נכנסים לבוץ, והנעליים היו נשארות תקועות בבוץ. היינו מוציאים אותם כאשר החול והבוץ התחילו להתייבש. אחרי חצי שנה (ובמרוץ נגד הזמן), הצלחנו לאסוף את הכסף מהלוואות של קבוצות שונות: הונגרי, רומני, דתיים ובנק שונה וקיבלנו דירה בבת ים.

אני הייתי אמורה ללמוד באולפן בורוכוב שבגבעתיים, אך שוב לא הצלחתי ללמוד עברית. ברחוב אלנבי שבתל אביב היה בית ספר לשרטוט בניין בשם מלח, בזמן הזה הכרתי את בעלי שעבד באשדוד בחברת החשמל., בעלי עלה ארצה עם הוריו ללא משפחת מורחבת. התחתנו בשנת 1966 ועברתי לגור באשדוד. כאשר גרנו באשדוד בתחילה היו בעיר מעט אזורי מגורים: אזור א', ב' והתחלה של אזור ו'. אוטובוס ליבנה, תל אביב, ורחובות היה רק פעם אחת ביום הלוך וחזור, היתר היה חול ופרדסים.

נולדו לנו שלושה בנים, בני הקטן היה מאוד חולה, כתוצאה מכך בני הבכור נאלץ  להיות לבד בבית במשך היום. כוון שלא רציתי שהוא יסתובב ברחובות חיפשתי לו פנימייה טובה.

בחיפושיי אחר פנימייה טובה מצאנו את פנימיית בן שמן (ליד רמלה לוד), התברר שמנהל הפנימיה היה הראשון בארץ שידע לקרוא ולבטא את השם "יורגראו" בלי טעות (שם המשפחה של בעלי). כשראה שאני מתפעלת שהוא  מצליח לבטא את השם בלי טעות הוא הסביר לי שהמורה שלו באוניברסיטת בר אילן היה משה יורגראו, והוא היה גם בין מייסדי האוניברסיטה (יש שם חדר הנצחה על שמו). לא ידענו שיש משפחה נוספת בישראל על שם יורגראו, גיליתי גם שמנהל בית הספר לימד גם את הבת של משה  יורגראו במכללת לווינסקי (מכללה למורים בתל אביב). בעלי לא הסכים שהבן שלנו יתקבל בפרוטקציה לפנימייה.

כאשר חזרנו לאשדוד הלכתי לדואר ולקחתי ספר טלפונים של תל אביב. להפתעתי מצאתי שיש משפחת יורגראו בתל אביב ,ברמת גן ובחיפה. התקשרתי למשפחת יורגראו משה ורבקה מרמת גן (ברחוב קריניצי), ענתה לי אישה דוברת עברית שוטפת, בקשתי שבעלה ידבר עם בעלי כדי שיוכלו לברר אם הם קרובי משפחה, היא ענתה לי שבעלה נפטר לפני שלוש שנים והיא מאוד מעוניינת להכיר אותנו. לאחר תקופה באחת השבתות התקשרתי ושאלתי אם אפשר להגיע לביקור, ביתה ענתה לי   ואמרה שניתן להגיע עוד שעה. מצאתי אישה מאוד נאה עם שיער אסוף בצמה מכוסה במטפחת ראש. על השולחן היו מונחות חלות בית של שבת, פמוטים מאוד גבוהים ושולחן ערוך לארוחת בוקר. היא ארגנה לנו ארוחת בוקר נהדרת עם המון מאכלים, דג ממולא חריף, ביצים קשות עם בצק מיוחד שעמדו כל הלילה בתנור, סלט ירקות ותוספות. לימים שאלנו למה היא הזמינה אותנו בשבת אם היא דתייה, היא ענתה שהיא דתייה לעצמה ולא מוכנה לכפות את הדת שלה על אנשים אחרים.

לא הבנתי את  כל מה שהיא סיפרה, אלא רק את כל הנושאים החשובים. בין היתר היא סיפרה שהיא בין המעטים שנשארו מבין כל היישוב של היהודים – מוצא, בדרך לירושלים. רציתי להבין למה הכוונה היחידה שנותרה מבין המשפחה ואז היא החלה לספר…

למשפחת יורגאו היו חברים ושכנים ערבים שחיו יחד איתם, הם היו כמו משפחה בצער ובשמחה. יום אחד ביישוב מוצא, אחד השכנים הערבים לקח חמור והלך לאזור ירושלים להביא מצרכים. אחד מהשכנים היהודים נסע לדואר להביא מכתבים שהגיעו מרוסיה. ללא סיבה ברורה, הערבים של אזור מוצא החליטו שהם הורגים את כל היהודים כדי לכבוש את  הבתים שלהם. אז התקיים טבח נוראי.

כאשר השכן הערבי חזר עם החמור והמצרכים הוא נכנס לבית של אחד היהודים, ומצא  את האמא הרוגה על הרצפה, ורחוק ממנה ראה את האבא עם המכתב שהוא הביא מרוסיה. בצער גדול התחיל לחפש את הילדים, את הילד בן ה – 4 מצא מתחבא בתוך ארון המטבח, ואת התינוקת בת 9 חודשים מצא מתחת לאמבטיה. האם החביאה את הילדים, וכך ניצלו חייהם. הערבי שמאוד אהב אותה אמר לבן שיישב בשקט עד שהוא יחזור. הוא נכנס לביתו ושאל את משפחתו מדוע החליטו להרוג את כל היהודים בלי סיבה. את התשובות שלהם, שאין מקום ליהודים, הוא לא היה מוכן לקבל. הוא הודיע לאשתו שהוא ייעדר שלושה ימים מהבית. הוא נכנס לבית של היהודים, נתן לילדים משקה הרדמה, כדי שהם ישנו טוב, ובלילה בחושך שם את הילד על גבו, את התינוקת קשר עם מטפחת מעל הצוואר שלו והחל מחפש מקום מסתור עבור הילדים. באמצע לילה הוא הגיע למנזר ביפו, הוא העיר את אם המנזר וביקש ממנה להשאיר את הילדים עד שהוא ימצא להם  מקום אחר. הוא חזר לכפר שלו במוצא, התגרש מאשתו ועזב את שבעת ילדיו בכעס, כעונש על הרג אנשים חפים מפשע.

הוא חזר ליפו ועבד באותו המנזר כגנן, כדי לפרנס את הילדים הקטנים. עד שהגיע הדוד מרוסיה ולקח את הילדים תחת חסותו. הערבי פחד לחזור לכפר שלו כדי שלא ינקמו בו ולכן המשיך לעבוד במנזר, שלח כסף לילדיו בכפר והמשיך לדרוש בשלומם של הילדים היהודים שאהב אותם כמו הילדים שלו.

הדוד שהגיע מרוסיה הגיע לאשדוד, במטרה להקים  את הנמל. באשדוד היה הרבה חול ואחרי כחודש של עבודה עם הקבוצה להקמת הנמל, רבים מהם נפטרו כתוצאה ממחלת הקדחת.

עברו שנים, הילדים שנצלו גדלו והלכו ללמוד בגימנסיה ובאוניברסיטה, לחמו בצבא. רבקה יורגראו, אשתו של משה יורגראו, היא התינוקת שנמצאה ונצלה בכפר.  משה והגברת רבקה – הילדה שמצאו אותה. צחוק הגורל הוא שגם אחיה של גברת רבקה יורגראו נפטר באשדוד מקדחת להקמת נמל באשדוד שנים אחרי מותו של הדוד.

לעולים החדשים באותה תקופה הייתה גאווה, הם לא רצו רחמים או נדבות. הגברת יורגראו היתה אישה מבוגרת וחולה ולא היתה יוצאת מהבית כלל. היא חיה בדירה עם בלוני חמצן. הבת הגדולה התחתנה וגרה בנווה עוז ליד פתח תקווה, אף פעם היא לא חיפשה אותנו ולא התעניינה בנו. הבת רותי גרה עם אמה ודאגה לצרכיה.

אצלנו החיים היו קצת קשים בהתחלה, ובגלל המחלה של בני הקטן איבדנו את הקשר עם משפחת יורגראו משה. אחרי שנים נודע לנו שהגברת יורגראו רבקה עדיין לומדת באוניברסיטה מהבית כשהייתה בת תשעים לערך.

הגאווה של משפחת יורגראו הייתה שהם לא חשבו שיש עוד אנשים ששייכים למשפחת יורגראו. אך היום יש הרבה בנים שממשיכים את השם יורגראו כך שהדם שלנו לא נשפך לשווא. אנחנו ניצחנו, מדינת ישראל קמה ואנחנו אוהבים את הארץ שלנו.

הזוית האישית

היה לנו ממש חוויתי וכיף ונהנו מהזמן ביחד. שיראל : אני מאחלת לך בריאות, אהבה, שפע, נחת מהנכדים, פרנסה, שמחה והצלחה.

יהב : אני מאחל לך בריאות, חיים מאושרים, זכרונות יפים מהמשפחה שסבלה עד שהגיעה ארצה ולחמו בשבילה ונחת מהנכדים. לילדים החמודים שעזרו לי בכתיבת הסיפור אני מאחלת לכם שתזכו לגדל משפחה לתפארת, שתזכו לראות שלום וחיים טובים בין הערבים ליהודים, תצליחו בלימודים ותבחרו מקצועות חשובים תאהבו את מה שבחרתם. שלום, בריאות, שגשוג ונחת מהחיים לכל עם ישראל.

מילון

יורגראו
שנה ירוקה

ציטוטים

”סבלנות ואהבת הזולת “