מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבת המשפחה

שרה חמדי ונכדתה ספיר
שרה בצעירותה
מחיי רווחה לחיי צניעות

קוראים לי שרה חמדי, נולדתי ב- 24.10.43, בתימן במחוז חרז.

משפחת אבי משפחת תנעמי היו אבות בית דין ותלמידי חכמים בתימן, באו אליהם על מנת לפתור בעיות בין איש לרעהו ובין איש לאישתו, על כל בעיה קלה או חמורה ולא עשו שום דבר לפני שפנו אליהם, כמו כן גם בכל בעיה או סוגיה הלכתית פנו אליהם במיוחד לסבא רבה שלי.

משפחתה של אמי משפחת לוי גם הם היו תלמידי חכמים ועסקו במסחר בקפה והיו אמידים.

גרתי עם משפחתי במנכה עיר על יד צנעה עיר הבירה של תימן עד גיל 7, אז הודיעו על אפשרות העלייה לארץ ישראל. יהדות תימן שהייתה כולה געגועים וכמיהה לארץ ישראל שמחה על אפשרות העליה לארץ ישראל.

הוריי ארזו את כל מה שיכלו ויצאנו מהעיר מנכה אל העיר צנעה. משם הלכו המבוגרים ברגל והילדים רכבו על חמורים. לא היו כבישים ולכן הדרך הייתה מאוד קשה, נמשכה  ימים רבים כמעט ללא מים ואוכל ובכל עיר ומחוז שעברנו היינו צריכים לשלם מס. בדרך נפטר אחי בן השנתיים וחצי מדיזינטריה.

כאשר התקרבנו למחנה המעבר, לקחו אותנו עם משאיות אל מחנה המעבר, מחנה גאולה (חשד). בחודש ינואר 1950, כשהגיע תורנו לעלות לארץ ישראל, טסנו לארץ ושלחו אותנו למחנה עין שמר. גרנו באוהל  גדול 8 משפחות בצפיפות גדולה בחורף היה מאוד קשה עם הקור והשלגים ואפילו האוהל עף מהרוח העזה. 

הייתה אז תקופת צנע במדינה והיה חסר אוכל ולכן כל משפחה קיבלה תלושים עבור אוכל. אמי קבלה יותר תלושים עבור המזון כי הייתה בהריון.

ממחנה עין שמר עברנו למושב עג'ור גם שם גרנו באוהל. בתוך האוהל היתה עשבייה בגובה אדם. גרנו תקופה באוהל במושב ולאחר מכן עברנו לצריף מפח בחורף היה קר מאוד ובקיץ היה חם מאוד.  למדתי בגן שנתיים ולמדתי בבית ספר עד כיתה ג'.

גרנו בקרבת הגבול עם ירדן והיו מחבלים (פדיון) שהגיעו לארץ, בגלל שאבי היה בן יחיד  והוריו (סבי וסבתי) פחדו עברנו לגור בבית דגן.

בבית דגן גרנו  4 משפחות בבית אריזה. גרנו בחדר אחד שתי משפחות  ובנוסף גרו איתנו בחדר שני פועלים שעבדו בפרדס.

בבית האריזה לא היו מים ושירותים, לכן  השתמשנו מים מהברז של הפרדס וגם הלכנו לשרותים בפרדס.

כמה  שנים לאחר מכן עברנו להרצליה. גרנו בשיכון  (לימים שונה שמו לנווה עמל) ושם למדתי בבית ספר בר אילן. על מנת להגיע  לבית הספר הלכנו מרחק רב כי לא הייתה תחבורה ציבורית כמו אוטובוס או מונית.

רמת הלימודים בבית הספר הייתה מאוד  גבוהה, היה לי מאוד קשה ללמוד ולהורי לא היה כסף לשיעורים פרטיים. מאחר ולהורי לא היה כסף הלכתי לעבוד על מנת לעזור להם ולמדתי בתיכון ערב.

אבי (סבא רבה של ספיר) למד בצעירותו עוד בתימן הלכות שחיטה ומילה ועוד בתימן עסק בשחיטה ומילה. כאשר הגיע לארץ עבד בעבודת דחק, עבודה קשה מאוד ביערות מטעם קק"ל. לאחר מכן עבד בפרדס בכפר  הירוק ולימד ילדים הרכבת עצים – הכלאה (חיבור) בין שני סוגי עצים.

אימי שמוצאה היה ממשפחה אמידה מאוד נאלצה לעבוד במשק בית.

הורי היו מכניסי אורחים, קיבלו את האורחים בסבר פנים יפות ונתנו את המעט שהרוויחו לאנשים נזקקים, גם את חברינו קיבלו בשימחה רבה. לא היה שפע כמו היום והורי ואנחנו הסתפקנו במועט, קיבלנו את הכל בשימחה וללא תלונות על המצב.

בגיל 18 התחתנתי עם סבא אהרון נולדו לנו 5 ילדים כשיעל, אמא של ספיר, הקטנה ביותר.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

פדיון
בסוף שנת 1955 הוקמו יחידות מיוחדות, בפיקוח מצרי כדי שיפעלו נגד הבריטים ששלטו באזור

ציטוטים

”לא היה שפע כמו היום והסתפקנו במועט, קיבלנו את הכל בשימחה וללא תלונות על המצב“