מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבת המשפחה ע"פ סבתא חנה

תמונה מהנסיעה לבית התפוצות
החתונה בחיל הים
אהבה למשפחה דרך האוכל

שמי חנה, נולדתי בעיר סופיה בירת בולגריה בתאריך 18/09/1950 להורים ניצולי שואה שתכננו את עלייתם ארצה. בעדה הספרדית נהוג לקרוא לנולד בשם סבא/ סבתא. לסבתי קראו "חורסי" (שם מוזר) אז הוחלט לקרוא לי על שם דודה אנה שהפך בסוף ל"חנה". בהיותי בת 3 חודשים עלינו ארצה באנייה ששמה היה "ופצרוב" לנמל חיפה. (משפחתה של אמי חיכתה לנו בנמל. הם עלו ארצה בשנת 1948).

משפחת אמי גרה בבית ערבי שננטש, בית עם ארבעה חדרים והול ענק ששימש כפינות אוכל לכל המשפחה, בכל חדר גרה משפחה. מרפסת ענקית הקיפה את הבית והשקיפה על נמל חיפה וכל רצועת החוף. בחצר הפנימית היה בית נוסף, בו גר אח של סבתי עם משפחתו, בית מיוחד במינו, עם באר בפינת המטבח. אנחנו, משפחה בת ארבע נפשות – הוריי ,אחי בן 4 ואני תינוקת בת 3 חודשים – הצטרפנו לחדר של סבתא ושני אחיה של אמי (נערים בוגרים), כלומר שבע נפשות בחדר אחד. אמי חלתה בדלקת ריאות וסבתי קמה לפנות בוקר להכין לי את הארוחות למשך היום, לקלח אותי ולהתפנות לטפל באמי החולה ובעבודות היום יום. לאחר מספר שבועות הגיע לביקור אח של סבתא – יצחק לוי מקיבוץ אפיקים אשר עלה ארצה בהיותו נער והתיישב בעמק הירדן. דוד יצחק ראה באיזה מצב ותנאים אנו חיים והחליט להעביר אותנו לגור בקיבוץ אפיקים. אפיקים היה לביתנו, אבא עבד ב"קלת", אימא הבריאה ועבדה במתפרה, אחי בגן ואני בפעוטון. לאחר שנה וחצי, הוריי החליטו שעוזבים את הקיבוץ וחוזרים לגור עם המשפחה בחיפה.

אבי ודודי בנו צריף לתפארת בחצר הבית שגרנו בו עם סבתא, צריף עם חלון פינתי המשקיף על כל נמל חיפה. אהבתי להביט לעבר הנמל בשעת דמדומים, כשיצאתי מהצריף לחצר להתפנות אורות עדיין נצנצו, אני זוכרת את התמונה לפרטי פרטים. בערך מגיל שלוש אני זוכרת את ה-ביחד, במרפסת, בהול (מבואה) הגדול, בחצר אצל הדוד: כולם יושבים יחד, משעות הערב המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות. מתכנסים  לאכול בהול הגדול שהכיל את פינות הבישול המשפחתיות, ריחות של תבשילי קדרה ומאפים למיניהם עלו באפי ובאפי השכנים, ההול היה מתמלא בשמחה, צחוק, שירה ונגינה, החלפת חוויות מהיום שעבר. למחרת השכנים שאלו "מה חגגנו", אך כך היה כל יום. כל חג התכנסו כולם בחדר המרכזי, כולל המשפחות שבאו מרחוק ללא הודעה מוקדמת (לא היה שום אמצעי תקשורות). זה היה מובן מאליו שבאים ואף פעם לא התעוררה בעיה של מקום ללינה. אהבתי מאוד שכל הקרובים הגיעו לביקור וגם לחגוג איתנו בכל הזדמנות.

בעשור הראשון של חיי גדלתי בבית בו כולם משפחה אחת גדולה, קרבה ראשונה, שנייה, ושלישית. הוריי יצאו כל בוקר לעבודה וחזרו בחשכה, אך לא חוויתי את חוויית 'ילד המפתח'. תמיד הסבתות והדודות שלי גרו בקרבתי, כך שתמיד היה מי שיקבל אותי בבית לאחר גן או ביה"ס. אף פעם לא נשארתי לבד. בשעות אחר הצהרים והערב התאספנו ילדי השכונה-יהודים וערבים לשחק: בכדור, באוספים של עטיפות מסטיק, מפיות נייר יפות, ניירות עטיפה מוזהבות, מחבואים ועוד. הייתה לנו חברות מאוד טובה, ביקרנו אחד אצל השני, אכלנו יחד, יצאנו לשדות שמסביב ללקט מגוון רחב של צמחים לבישול ולאכילה, חלקם עדין חבריי היום. זו הייתה תקופה שהייתי מוכנה לחזור ולחוות שוב. רק בהתבגרותי הבנתי שלהוריי לא היה פשוט: אבי עבד כמכונאי בבסיס צבאי, בלילות עבד כנהג מונית, אמי עבדה כתופרת והביאה גם בבית לתפור. כי מלבד לדאוג לצרכי המשפחה, הם דאגו גם לסבא וסבתא שלי (ההורים של אבא) שלא עבדו, סבא היה מאוד חולה. כילדה לא ראיתי זאת. לא חשתי בקושי, קיבלתי את כל מה שאני צריכה וזקוקה עם המון חום ואהבה.

בעשור השני של חיי חל שינוי במשפחה הגדולה שהיינו יחד. הילדים גדלו, התחילה צפיפות יתר, רצון לעבור לדירות חדשות ומרווחות יותר, וכך עברנו מחיפה לטבעון בשנת1961. לבית בחיפה טיפסנו 120 מדרגות מספר פעמים ביום, עם שירותים ומקלחת משותפת בחצר (אמי העדיפה לקלח אותנו בקיץ בחוץ ליד הברז ובחורף הייתה מחממת מים בפרימוס בצריף והיינו מתרחצים בפיילה). הבית בטבעון היה בית קרקע, עם שירותים ומקלחת בבית, "חדרים נפרדים", חדר לאחי ולי, חדר לסבתא וסבא (שנפטר חודש לפני שעברנו לטבעון), הוריי בסלון ומטבחון קטן. חצר פרטית הקיפה את הבית ומסביב עצי חורש וירק עם ריחות פריחה. עבור הוריי וסבתי הבית וסביבתו היו כגן עדן. אני מאוד התגעגעתי למה שהשארתי אחרי, אבל הבנתי שכולם עזבו ואיתי יישארו רק זיכרונות. הבית בטבעון – למרות שהיה קטן הפך לבית פתוח לכולם. בית מזמין לכל עובר אורח, קבלת פנים חמה, תמיד קפה ומאפה, ארוחות והשעה לא משנה. השינוי היה באזור המגורים אבל מקורות הפרנסה והלימודים המשיכו בחיפה. יום יום נסענו לחיפה, מי לעבודה ומי ללימודים.

בשנת 1965 בערך, חל משבר משפחתי בביתו של דודי בו חיה סבתי מצד אימא. מיום זה עברה סבתי לגור איתנו בטבעון, כלומר גרנו בבית עם שתי סבתות. המעבר של סבתא נוספת אלינו הוסיף פיקנטיות למשפחה. לכל אחת הייתה המומחיות שלה, אחת בישלה והשנייה אפתה, אני בדרך כלל ניקיתי את הבית .זו העזרה המינימלית שיכולנו לעזור להורים. הוריי דיברו בולגרית ביניהם ועם הסבתות. הסבתות דיברו ביניהן לאדינו ואיתנו בולגרית ולאדינו. אהבתי לשחק עם הסבתות משחקי קלפים למיניהם, אהבתי לעזור לסבתא להכין אטריות בבית, אהבתי לעזור לסבתא להכין בורקס בימי שישי בדרך כלל, אהבתי לשמוע  סיפורי אופרות שסבתא ראתה בזמן עבודתה בבית האופרה כנערה. אהבתי לשמוע חוויות מילדותם. לגדול בבית עם שתי סבתות זו זכות גדולה עם תחושה של אושר. קיבלתי מהן כלים כיצד לראות את ולהתייחס אל האדם החכם הזה הנקרא "זקן".

להוריי היה חשוב מאוד לכוון אותי ללמוד מקצוע בבית ספר תיכון מקצועי ולא לבזבז זמן על לימוד בתיכון עיוני: להיות עצמאית ללא תלות באף אחד. אני מאוד נמשכתי למקצוע הסיעוד עוד בילדותי, רציתי להיות אחות, אך לא התקבלתי כי הייתי בת 16 ולא 17. כעסתי מאוד, גיליתי חוסר רצון להמשיך ללמוד, ובכל זאת הוריי הצליחו לשכנע אותי להירשם לבית ספר מקצועי עם מגמה ללבורנטים (הנדסת כימיה), מקצוע שמתעסק עם בדיקות מעבדה ברפואה, ללא משמרות לילה ומקצוע מכובד. השתכנעתי, נרשמתי לכיתות י"א – י"ב. סיימתי  בקושי את לימודי התעודה, כי בזמן לימודיי הבנתי שאני לומדת כימיה תעשייתית. ללא ברירה המשכתי, אך ריציתי את הוריי: יש לילדה מקצוע.

התגייסתי לצבא ונשלחתי לשרת בחיל הים כחובשת. וואו …נהניתי בכל רגע מהשרות הצבאי. סיבה אחת – עבודה בסיעוד. סיבה שנייה – ששירתי בבסיס הדרכה, היינו שלוש בנות והיתר בנים. הסיבה השלישית – מצאתי את אהבת חיי – אלי בעלי.

בתאריך 19/08/1971 התחתנו בטקס נישואין צבאי, קידש אותנו רב חיל הים, היות ושנינו שירתנו בחיל הים. הייתה לנו חתונה מכובדת מאוד עם הרבה מוזמנים, כפיצוי להוריי על כך שאחי התחתן ברבנות ללא מוזמנים. (אחי חי עם בת זוג ולא רצה להתחתן כי לא ראה בטקס הנישואין משמעות. אבי כעס מאוד: איך יכול להיות שבן לאדם כל כך מכובד ומוערך יחיה עם אישה ללא נישואים? מה יגידו המכרים? סערת רגשות קשה גרמה  לאירוע מוחי. בתקופת  האשפוז בבית החולים אחי הבטיח לאבי, להתחתן מיד עם שחרורו מבית החולים. כך היה, אחי התחתן חצי שנה לפניי ברבנות, ללא מוזמנים, נאספו מהרחוב גברים למניין).  יצאנו לירח דבש לאילת ושארם, הכל היה מדהים ומקסים אבל משהו עבר עלי, חשתי ברע, תחושה של נמול בגוף (זה קרה יומיים לפני החזרה משארם). שיתפתי את אלי בעלי וחשבנו מה עושים?… אנו מנסים להקדים את הטיסה – אין טיסות (היומיים המתנה לטיסה עברו כשנה). הגענו לבית הוריי, הוריי היו בהבראה. סבתא לקחה אותי לרופא, הוא לא מצא דבר. הסתובבתי עוד כמה ימים עם תחושות איומות. אלי הציע לי לנסוע לבקר את ההורים בבית הבראה, נסענו. איך שראיתי את הוריי פרצתי בבכי והכל עבר כלא היה. בזה הרגע הבנתי שאני לא יכולה להתנתק ממשפחתי, שאני חייבת להיות קרובה אליהם. למרות שהייתה לנו דירה חמודה בנצרת עילית העדפתי תמיד להיות אצל אבא ואימא. מקור פרנסתם של הוריי היה בענף הטקסטיל, הם ניהלו שלוש מתפרות וחנות בגדים, אלי ואני התחלנו לעבוד איתם במתפרות עם מטרה להעביר את השרביט אלינו. בחורף שנת 1971 מכרנו את הדירה שהייתה לנו בנצרת וקנינו בית בשכנות להוריי. בבית זה נולדו לנו  שלושה ילדים, רוב הזמן קבלתי עזרה מהסבתות, שהיו עם הילדים עד שחזרתי מהעבודה. בסופי שבוע אחי היה מגיע עם משפחתו לארוחות ובחגים הגיעו קרובי משפחה מרחוק. הוריי הזמינו שכנים וחברים שלא היה להם עם מי לחגוג ושוב הבית התמלא בשמחה, שירה וצחוק. לא זכור לי שנסענו לחגוג במקום אחר, תמיד חגגנו אצל הוריי. בדיעבד הבנתי שהיה קשה לשנע את הסבתות.

בשנת 1990 עשינו מהפך: עזבנו את טבעון ועברנו לגור בקיבוץ אפיקים. הבחירה הייתה אפיקים כי בקיבוץ יש לנו משפחה והקיבוץ מוכר לכולנו כי ביקרנו שם בשבתות, חגים וחופשים. מאז עברו 30 שנה שבהן: התקבלנו לחברות, הילדים התחתנו ונולדו לי נכדים, שכנעתי את הוריי ואת הורי-בעלי לעבור לגור איתנו באפיקים וכך כולם יחד. מקומות עבודתי במשך שלושת העשורים היו במערכת החינוך כמטפלת בגיל הרך במשך כחמש שנים. הקמתי עם דייג ותיק חנות למכירת דגי בריכות חיים. לאחר שלוש שנים פיניתי את המקום לצעירים ממני כי העבודה הייתה קשה פיזית. הענף הבא שעבדתי עליו הוא הנהלת חשבונות, לאחר שנתיים התבקשתי ע"י הקיבוץ לצאת ללימודי "ניהול מערכות רווחה" כדי לנהל את הבית הסיעודי של הקיבוץ. נכנסתי לתפקיד ויצאתי ללימודים. למדתי שנתיים וכשסיימתי הרגשתי קצת משועממת, אז יצאתי ללמוד הנהלת חשבונות על חשבוני. סיימתי והמשכתי לנהל את הבית הסיעודי כעשר שנים. חזרתי שוב לעבוד בהנהלת חשבונות. בהנהלת חשבונות קיבלתי את האחריות על מיצוי זכויות לחברים ואחריות על כל ביטוחי הבריאות עד ליציאתי לגמלאות לאחר 12 שנה.

בית הוריי היה עבורי בית ספר לחיים, למדתי מהוריי לכבד את ההורים המתבגרים (הסבים והסבתות) הנהפכים לתלותיים, לשמור על קשר משפחתי, קשר עם חברים, להגיש עזרה לכל אדם שזקוק, לבנות בית מזמין, מקבל והכול עם שפע של נתינה, חום ואהבה. אני מאוד מקווה שאצליח וליישם ולהעביר לצאצאי את מה שלמדתי בבית הוריי. חשוב לי, כל עוד כוחי בי, לתמוך, להושיט יד לילדי ולכל נזקק בכל עת ומטרה, להמשיך לבשל, לאפות, לארח את כולם, משפחה, חברים ובעיקר לארוחות שישי ושבת, ארוחת חג וסתם ימים שמתחשק לאכול אצל אימא או סבתא.

בכל הזדמנות ילדי מזכירים את בית הוריי כך אני רוצה  שנכדי יזכירו אותנו. בית זה הוא ביתם. זו האהבה שלי – המשפחה.

הזוית האישית

סבתא חנה והנכד נועם: נהנינו בעיקר בשלב הכתיבה, כי אני גיליתי דברים חדשים על המשפחה ולשנינו היה עוד זמן איכות.

מילון

הול
1. חדר גדול, אולם 2. חדר כניסה (מילוג)

ציטוטים

”בכל הזדמנות ילדי מזכירים את בית הוריי, כך אני רוצה  שנכדיי יזכירו אותנו“