מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבת אחים

יפה ומירו
סבתא יפה ומשפחתה
אהבתי לאחי מירו

שמי יפה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

אחי הגדול מירו נולד שנה וחצי לפניי. מהרגע שנולדנו היינו חברים בלב ובנפש. הייתה בינינו אהבת אחים כנה. ללא תחרות ובגישה של עזרה הדדית. הסיפור שלנו קרה לפני שישים שנה, אני הייתי ילדה בת 12 בכיתה ו' ואחי היה בכיתה ז'. אז בתי הספר היסודיים היו מכיתה א' עד כיתה ח'. לא היו חטיבות ביניים. בבית הספר הייתה מסעדה שהיינו יכולים להישאר לאכול בה ארוחת צהריים חמה בסוף היום. היה להם מרק טעים כל יום וגם קציצות דגים ופתיתים או פירה. אבל אצלנו בבית אימא שלי, שהייתה עקרת בית חרוצה, בישלה בכל יום ארוחה טעימה, חמה וטרייה כך שלא היה צורך לרשום אותנו לארוחות בבית הספר. אחי ואני ביקשנו מאימא שלנו לשבת עם כל החבר'ה לאכול, כי זו הייתה חוויה חברתית. האוכל עצמו היה רק התירוץ. החברים והצחוקים היו הסיבה האמיתית להיכנס לחדר האוכל. אימא שלי הסכימה אבל רשמה רק אחד מאתנו ואמרה שנאכל לסירוגין. יום אחד אחי ויום אחד אני. הסכמנו וזה היה הסידור. יום אחד חברות שלי שכנעו אותי לבוא איתן לאכול. ידעתי שזה התור של אחי אבל כל כך רציתי באותו יום לשבת עם החברות שלי, הן שכנעו אותי והסכמתי. חשבתי שאולי המזכירה, שרושמת בכניסה לא תשים לב שנכנסתי. החברות שלי אפילו ניסו להסתיר אותי… וכך ישבנו לאכול היה כיף כמו תמיד. סיימנו לאכול והתחלנו ללכת יחד הביתה.

אחי מירו הגיע עם כל החברים שלו לשבת לאכול. הרי זה היה היום שלו. כשהגיע לכניסה אמרה לו המזכירה מול כל החברים שלו: "אתה לא יכול להיכנס היום, אחותך כבר הייתה ואכלה. מירו מאוד נעלב שכך מול כל חבריו משאירים אותו מחוץ למסעדה. הוא כעס עליי מאוד שבגללי היה כך במבוכה. הוא חיפש אותי והתחיל לרדוף אחריי, מאוד כועס ומלא בושה. אני נבהלתי, רצתי החוצה לרחוב וקפצתי לכביש שהיה מול בית הספר. לא שמתי לב שהגיעה מונית גדולה ושחורה (כך היו נראות המוניות אז בתל אביב) ונדרסתי. איבדתי את ההכרה ונשכבתי על הכביש. מירו נבהל מאוד. הוא התחיל לבכות ולצעוק, ודפק על השמשה של המונית כדי שיעזרו לי. הוא חשב שאני מתה. נהג המונית והלקוח שישב לידו לקחו אותי לבית החולים. מירו רץ הביתה וסיפר לאימא שלי. היא הגיעה לבית החולים. אמרו לה שרק שברתי את הרגל אך בצורה מאוד חמורה. שכבתי שלושה חודשים עם גבס ברגל בלי יכולת לזוז. לא היו בתקופה הזו כיסאות גלגלים נוחים וגם הגבס היה מסוג מאוד כבד ומסורבל. ואל תשכחו, אז לא הייתה טלוויזיה ולא היה מחשב ואינטרנט, ובטח שלא היה סמארטפון. אני זוכרת שקראתי כל כך הרבה ספרים עד שיום אחד הספרנית אמרה לאימא שלי שנגמרו כל הספרים בספריה כי כבר קראתי הכל.

האהבה שלי למירו אחי הייתה כל כך חזקה וחשובה, כששאלו אותי למה קפצתי לכביש, לא סיפרתי שמירו רדף אחריי. אמרתי שפשוט מיהרתי הביתה. לא רציתי שיענישו אותו. החברות שלי סיפרו לי כמה הרגיש אשם וכמה בכה כשראה אותי שוכבת על הכביש ללא הכרה. הרגשתי שהוא כבר נענש…

הזוית האישית

סבתא יפה: היה לי חשוב לספר לכולם עד כמה משמעותית היתה אהבתי לאחי.

הנכד רועי: אני מאד אוהב לשמוע את סיפורי הילדות של סבתא יפה.

מילון

ארוחת צהריים בבית הספר
בשנות ה - 60 היה מפעל הזנה בבתי הספר. ילדים קבלו ארוחה חמה בתום יום הלימודים בבית הספר.

ציטוטים

”אחי מירו ואני אוהבים זה את זו אהבת נפש“