מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבות חייו של משה איגנר

אלה וסבא שלה יושבים בלובי דירתו
אנה והינריך עם (סבא) משה איגנר (כילד)
סיפור על כל מיני סוגי אהבה

אהבה הורית

כתשעה חודשים לפני הלידה נוצר ההורמון אצל אימא. נולדתי בשנת 1934 בעיר בוקרשט, עיר הבירה של רומניה. אני מניח שניצני האהבה הראשונה היו כלפי אמי. אמי אנה (שלפיה אלה נושאת גם השם אנה) הייתה עקרת בית, אבל עם מטען עצום של ידע בספרות ובאמנות. היא דיברה חמש שפות. נולדה בפולין אבל הוריה נסעו לרומניה כאשר היא הייתה בת 6 חודשים. אבא –  אני מניח, כאשר אבא היה מתקרב אלי, אימא הייתה אומרת א-בא , א-בא ולאט, לאט, בתת מודע, הסתנכרנתי עם אבי. האמת היא שהערכתי לאבא באה יותר מאוחר כאשר התחלתי להתבגר. אבי היה ד"ר במשפטים גם הוא עם מטען גדול של תרבות. הוא ידע שבע שפות. הוא אהב מאוד אמנויות פלסטיות ומוזיקה קלאסית. כשהייתי מבוגר יותר הוא הדביק גם אותי בתחביבים האלו. כל שנות הילדות לא ידעתי פשר היעדרויותיו מהבית. מאוחר יותר, אחרי שנפטר, גיליתי שהוא היה אחד ממנהיגי הציוניים ברומניה, ועבד במחתרת הציונית הן תחת המשטר הנאצי והן תחת המשטר הקומוניסטי. בשנת 1950, תחת משטר קומוניסטי, נעצר בגין פעילות ציונית מחתרתית. הוא שוחרר אחרי ארבע שנים.

ובכן, גדלתי עם המון אהבה מהוריי ומהסביבה. הכרתי מקרוב רק את הסבתא מצד אמי, רק בשלבים האחרונים של חייה כי היא נפטרה בגלל מחלה קשה. הסבא מצד אימא היה בחו"ל בגלל המלחמה. כאשר נולדתי הסבים מצד אבא כבר לא היו בחיים. היה דוד (אח של אבא) שבהיותו רווק, את אהבתו לילדים הקדיש לי.

אהבת חברים

בגיל 6 נכנסתי לגן ילדים שהיה שייך לקהילת היהודים הספרדים מרומניה. אגב, בהיותי "אשכנזי", אף פעם לא חשבתי במונחים של הפליה עדתית. את בית הספר המשכתי באותו בית הספר עד כיתה ח'. במשך שנות הלימוד היו לי חברים שאיתם התחברתי ואהבתי וישנם עוד כאלה שאני ממשיך לשמור איתם על הקשרים בפגישות משותפות או באמצעי תקשורת אחרים. הייתי ועודני חברותי. עד היום נפגש אני עם חברים שהיו לי בגן. הייתי תלמיד בינוני עד טוב. לא הצטיינתי אלא רק משנת י"ב ואחר כך באוניברסיטה. בכל שלבי הלימוד יצרתי קשרים עם המון חברים ללימודים ולבילוי חברתי. בכל המסגרות שהייתי אחרי זה בלימודיי בארץ, צבא, מקומות עבודה ועכשיו כשאני נמצא ב"בית מוגן" אני יוצר קשרים חברתיים. עם כל זאת לא תמיד יש התאמה חברתית עם כל אלו שאני מכיר.

שנאה

כל התקופה הזאת החל משנת 1940 עד לעלייתנו ארצה היינו, משפחתי ואני, ברדיפה מתמדת על ידי השלטונות. בין שנת 1940 לשנת 1945 היה שלטון פשיסטי ואילו משנת 1945 עד שנת 1953 נרדפנו על ידי שלטון קומוניסטי. הרדיפה התבטאה בין היתר שלא יכולנו ללמוד בבית ספר ציבורי, שזרקו אותנו מהבית והיינו צריכים לגור בבית שכור רחוק מבית הספר. לאבא לא נתנו לעבוד בתור עו"ד והיה צריך לעבוד במקצועות אחרים ובשנת 1950 הוא נעצר בגין פעילות ציוניסטית מחתרתית. אימא הייתה צריכה לעבוד מאוד קשה כדי שלי ולאחי תהיה אפשרות ללמוד בבית הספר. הבית שקיבלנו בחזרה בשנת 1945 הולאם בשנת 1947 על ידי המשטר הקומוניסטי ועד היום לא קיבלנו אותו בחזרה. כל זמן שאבי היה בבית הסוהר לא התקבלתי לאוניברסיטה והייתי צריך לעבוד. כמובן, שמבחינת רגשותיי, נוצרה היפוכה של אהבה, כלומר שנאת המשטרים האלו ומבצעי הוראותיהם לשלילת כל הזכויות האזרחיות הבסיסיות של בני אדם. ממש הושפלנו.

אהבת הארץ

בשנת 1954 אבי שוחרר ובשנת 1955 התקבלתי לאוניברסיטה לכלכלה. למדתי שלוש שנים והמשכתי ללמוד לקראת התואר השני אבל בשנת 1957 קיבלנו רשות לעלות ארצה. בהיותי מחונך במשך השנים לאהבת ישראל שמחתי הייתה ללא גבולות. עלינו ארצה כל המשפחה בתאריך 19.12.1957. נכנסתי לאולפן, למדתי עברית בסיסית ונרשמתי לאוניברסיטה להמשך לימודיי אבל אחרי שנתיים גויסתי לצבא. בצבא הייתי שנתיים ושלושה חודשים. בהיעדר אמצעי מחיה נאלצתי לעבוד. נכנסתי לעבוד בבנק. במערכת הבנקאית עבדתי עד שנת 2002 כאשר יצאתי לפנסיה.

אהבה רומנטית

אם הייתי צריך להדגים את ה"אהבה" כמוסבר לעיל, על ידי סנכרון בין מרכזי האהבה של בני זוג, בטח הייתי מציין את הסנכרון ביני לבין סבתא לאה. לאה הייתה ניצולת שואה שסבלה מרדיפת הנאצים. הוריה נהרגו בזמן מלחמת העולם השנייה. היא נשארה יתומה מהורים. יחד עם אחיה גבי ובן דודם אריה, ניצלו בנס ממחנה ריכוז ואחר כך מידי שוטרים גרמנים. אחרי רצח הוריה, הם גדלו בהשגחת אחות אמה. עלתה ארצה בשנת 1948. בחורה יפה מאוד, תמירה, נכנסה לקיבוץ גן שמואל בגיל 12. אחרי גמר השירות הצבאי עזבה את הקיבוץ  ועבדה בתל אביב. הכרנו בקורס לאמנות באוניברסיטה עממית וכנראה הורמון האהבה עלה לשנינו למרכזי סיקרון הורמוני האהבה, ובזמן קצר התחתנו ונהפכנו לגוף אחד. היו לנו שטחי התעניינות דומים ברוב התחומים – מוזיקה, אמנות, רצון שנקים משפחה ושיהיו לנו ילדים. מהאיחוד הזה נולדו לנו שני ילדים – יונית ובמרחק של שנה וחמישה חודשים אחיה ערן. יש מקום כאן לציין מלחמה רפואית ארוכת זמן, ללא פשרות, של סבתא, ללדת.

אהבה הורית

נולדו לנו שני ילדים. בשנת 1972 נולדה יונית ג'וזפין, אימא של אלה, ואילו בשנת 1974 נולד אחיה ערן הנרי. עטפנו את ילדינו באהבה במסגרת כללי חינוך כנהוגים אז כלומר, בייחוד אני די קשוח, למרות שלא פעם הצטערתי. נסינו לתת להם את כל טוב במסגרת האמצעים הכלכליים הדי דלים שהיו לנו בייחוד אחרי לידתם. השקענו הרבה כדי שהם ילמדו כמה שיותר לשם קבלת מעמד מכובד בחברה מבלי לדבר על הדאגה לבריאותם.

לצערי הרב, מגבלות האורך של החיבור אינן מרשות לי לספר על עוד אהבות בחיי, אבל לא אוכל להתעלם מהאהבה האינסופית שיש לנו לנכדינו: אלה, שי, ואור – ילדיה של יונית, ואמילי (שנולדה לפני חודשיים) ודני – ילדיו של ערן. אנו מקדישים להם המון מחשבה, אהבה ותשומת לב.

הזוית האישית

משה איגנר השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי נכדתו אלה טיטלמן. התכנית נערכה בבית הספר מגן בתל אביב-יפו, התשע"ט.

מילון

טאטע
אבא (ביידיש)

ציטוטים

”לא אוכל להתעלם מהאהבה האינסופית שיש לנו לנכדינו“