מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבה מסביב לעולם

ביחד במעונות, עם המצלמה הראשונה שלנו.
אני ונורברטו בפארק בבאר שבע. אופנה של פעם וחיוכים של אושר.
איך ארגנטינה וצרפת נפגשו בבאר שבע

שמי מרים גרינגרוז. נולדתי מרים קרסנטי, ב- 29 לדצמבר 1955, בפרבר פריז. אני הבת הקטנה מבין 4 אחים, מוניק, מישל, פיארו, ואני הקטנה ב-10 שנים מהבכורה. אמא שלי עבדה כתופרת חולצות כפתורים ובהמשך עבדה במכולת המשפחתית, אבא שלי היה איש מאוד מושכל ונוטריון. היינו אנשים פשוטים ומעוטי יכולת, אבא שלי תמיד סיפר בשולחן שישי על חלומו לעלות לישראל ביום מן הימים כי מקומנו כיהודים הוא שם. בגיל 18 ולאחר שכל אחיותיי עזבו את הבית, החלטתי שגם אני רוצה. חלומי היה ללמוד ולעבוד בציור, ואבא שלי הסכים שאדריכלות בניין היה מקצוע מספיק מכובד בעיניו. רציתי מאוד לצאת מהבית ולהנות מהחיים, אך ידעתי שהוא לא ירשה את זה אלה אם כן זה לארץ הקודש, לחלום חיו. טסתי ב1975 לישראל בגיל 20 ללמוד אדריכלות בניין במכללה הטכנולוגית בבאר שבע. גרתי במעון הסטודנטים של הסוכנות היהודית, יחד עם מרבית הסטודנטים. היה כיף, היה חם מאוד ולא היו מזגנים, אבל לא הייתי מתלוננת כי סוף סוף למדתי את מה שרציתי ולמדתי לחיות בכוחות עצמי. היה לני מעט מאוד בחדר, מקרר, מיטה ארון קטן, מעט מאוד כסף כי לא יכולתי לבקש מההורים שלי בצרפת, ובארץ, היינו מקבלים קצבה קטנה מהסוכנות היהודית ומעט כסף שהוריי היו שולחים לי כשיכלו.

יום אחד הוזמנתי לאכול אצל נורברטו שגר גם במעונות.

יום אחד, הייתי צריכה תנור כדי לבשל מעט אוכל לסוף שבוע, וכמובן שלא היה לי. בניין המעונות היה ארוך מאוד והיו מאות סטודנטים בדירות של שניים עד ארבה שותפים. מישהו אמר לי שבצד השני של הבניין, ישנו סטודנט בשם נורברטו מארגנטינה, שבנה לעצמו תנור מסלילי ברזל ושהוא יוכל אולי לעזור לי. הלכתי לדירה והתחלתי לדבר איתו. הוא הציע לעזור בעוד כמה דברים שהיו צריכים תיקון. יום אחד הוזמנתי לאכול אצלו שוב והוא גם עזר לי לתקן קלטות מוזיקה שלי, אהבתי את הכישורים שלו. התחלנו לצאת יחד והתאהבנו. הוא למד חשמל ואני אדריכלות, למדנו עברית לאט לאט והתקרבנו מאוד לאורך שנתיים של התואר שלנו.

ביוני 1978 של השנה האחרונה שלנו, אבא שלי נפטר בצרפת. למרות שזה היה תקופת מבחנים וגם לחץ של שנה אחרונה, חזרתי לצרפת. נפרדתי מנורברטו ואמרתי שאשוב כמה שיותר מהר. השארתי מאחור את כל הדגמים שלי והעבודות גמר, את רוב בגדיי וחפציי ונסעתי. כאשר חזרתי הביתה, אמא שלי שהייתה עצובה עד אין סוף והתגעגעה אליי מאוד, ביקשה שאשאר לעזור לה לנהל ולעבוד במכולת הקטנה שהם רכשו בדרום צרפת, יחד איתה. השלמתי עם העובדה שלא אשוב לסיים את לימודיי או לאסוף את החפצים שלי בארץ ונישאר לצד אימי. לא היו אז את אמצעי התקשורת של היום, ולא יכולתי להודיע לנורברטו שלא אשוב לסיים את השנה האחרונה שלי במכללה ואליו. כאשר הוא הבין שאני לא חוזרת, ארז את המעט שהיה לו ועם הכסף האחרון לו רכש כרטיס טיסה אליי. הוא הגיע בדיוק ביום הולדת שלי והפתיעה אותי מאוד. למרות שהוא לא ידע צרפתית ואף אחד חוץ ממני לא ידע עברית, הוא למד מאוד מהר את השפה והתחיל לעבוד כפועל ביניין אצל אחי הגדול. הוא היה עוד בבניית בתים ואני במכולת עם אמא שלי. ב-9 בדצמבר 1979 החלטנו להתחתן בטקס קטן ליד הבית שלנו עם המשפחה שלי. ההורים שלו הגיעו מארגנטינה. לראשונה ראיתי את חמתי ואת חמי. נורברטו שלא ראה אותם 6 שנים היה מאוד מאושר.

ב- 1982 נולדה בתינו הבכורה אלכסנדרה ועברנו לבית יותר גדול ולא דירה. וב- 1988 נולדה הבת הקטנה שלנו לורנס. גרנו וחיינו בצרפת למשך 17 שנים. שנתיים לאחר שאמא שלי נפטרה, החלטנו לחזור לישראל. במאי 1997, חזרנו לארץ עם שתי בנותינו אלכסנדרה בת ה- 14 ולורנס בת ה- 9. גרנו בצפת, בצורן, בכפר יונה ובאבן יהודה. יצרנו כאן חיים והילדות שלנו יצרו משפחות גם הן. סיפור האהבה שלנו שהתחיל בבאר שבע יצר חיים שלמים בצרפת ובחזרה לארץ.

כיום אנחנו גרושים, אבל הסיפור הזה קרה, וחשוב שיהיה רשום ומור.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.