מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבה כמו בסרטים

אני וסבתא אתי במפגש הקשר הרב דורי.
אני בת 17
סיפור עליתם של הורי ממצרים וההיכרות שלי עם בעלי.

שמי אתי דוד (יפת אסתר) נולדתי בתאריך 8.3.1952 במושב מצליח, בת שלישית למשפחה בת עשר נפשות. הוריי, אורה ואברהם יפת ירושלמי עלו לארץ ישראל ממצריים דרך איטליה.

תמונה של הורי בירח דבש במצריים

בשנת 1951 עלו הורי לארץ ישראל למושב מצליח ליד רמלה שם נולדתי.

עם קום מדינת ישראל מצאו עצמם בני הקהילה היהודית העשירה והעתיקה במצריים, מבודדים וחסרי כל. הם היוו יעד למאסרים המונים, שלילת עבודה ופרעות מצד ההמון המוסת, מה שהחל עוד לפני "הצהרת  בלפור". בשנת 1948 השתנו חייהם של הורי ושל כל אנשי הקהילה היהודית. עיקלו את רכושם ואת חירותם, ומעשירים בעלי אמצעים הפכו לעניים בלי רכוש, בלי עבודה וללא חשבון בנק.

סבתי אסתר הייתה מספרת שהחיים במצריים היו מאוד קשים הבריטים שלטו שם והערבים היו מתנכלים להם… לסבא הייתה חנות של זהב והערבים היו בוזזים שוברים וגונבים. נציגי הליגה הערבית אמרו שיהודי המדינה ישלמו את מחיר הנקמה על הקמתה של מדינת ישראל. לאחר שדוד בן גוריון הכריז בשנת 1948 על הקמת מדינת ישראל המשפחה נכנסה למחתרת ולקח להם שנה לצאת ממצריים.

הורי סיפרו שקנו בכסף רב ובמחצית מרכושם את מחיר החופש ועליתם לספינה שתוביל אותם למדינת ישראל. עם מזוודה אחת וזהב שאמא החביאה על גופה, תינוקת בת שנה (אחותי שושנה) ואמא הרה, כך גורשו הורי ממצריים. הם עלו על ספינה לאיטליה כי לא הורשו להיכנס לישראל דרך מצריים. לאיטליה הגיעו הורי  חסרי כל לאחר שנבזזו בלב ים, כל התכשיטים והזהב שהחביאו – נלקחו מהם.

הורי נשארו שנה באיטליה, כיוון שאמי הייתה צריכה ללדת ולא אפשרו לה לעלות על מטוס לארץ ישראל, בשנה זו נולד אחי משה. בשנת 1951 הגיעו הורי לארץ ישראל למושב מצליח, מושב ליד רמלה, שם נולדתי.

השרדות

הורי לא הסתגלו לחיי המושב והחליטו לעזוב למעברה לתקופת מעבר. המדינה רק נולדה, הייתה תקופת צנע, חיינו בצריף דל, ישנו על מיטות שקיבלנו מהסוכנות, בחורף היה קר מאוד, ובקיץ חם. אמא בישלה וחיממה מים על פרימוס, היינו קונים קרח ונפט (מהאיש על הסוס). אוטו לא היה, ולא טלוויזיה, לא טלפון וגם לא מקרר חשמלי, בטח שלא מחשב או טלפון נייד. כשרצינו לטייל בעיר, הלכנו ברגל, וכשהתעייפנו עלינו על עגלה שתחזיר אותנו הביתה.

את הזמן הפנוי העברנו במשחקי קלאס, חמש אבנים וקפיצה על חבל. הייתה לנו ילדות יפה וצנועה. אמא לימדה אותנו לא להתלונן, ומאבא למדנו לברך על מה שיש. על אף הקושי אהבנו את החיים השקטים והשלווים.

בשנת 1958 קיבלה המשפחה שיכון ברמלה, שם עברה ילדותי. אבא עבד בסולל בונה, לאמא לא חסרה עבודה לבשל לכבס ולגדל אותנו התנאים היו קשים וכן המחיה אבל גדלנו עם ערכים ובאהבה.

אהבתי הראשונה והיחידה!

את החבר הראשון שלי עזרא הכרתי בתחילת שנת 1970 בסרט הטוב הרע והמכוער.

ביקור של עזרא בטירונות שלי 1970 

הוא היה אחרי שחרור ואני לפני גיוס. כמנהגנו בכל מוצאי שבת היינו חברתי מזל ואני הולכות לאכול פלאפל אצל ג'קי בשוק ולאחר מכן היינו נכנסות לסרט, הקרינו אז את הסרט עם קלינט איסטווד. עזרא וחברו ישבו לידינו ומכאן נוצרה חברות של שנתיים וחצי.

אני בינתיים התגייסתי לצבא ועשיתי את השירות שלי בחייל מודיעין וכך יכולתי לשמור בסוד את דבר הכרותנו אך לא לזמן רב כי באחד הפגישות שלנו ישב אבא שלי ז"ל עם הדוד שלי דוד על אחד הספסלים וראה אותנו הולכים יד ביד בשדרות הרצל. בשעה עשר הגעתי הביתה (כי אסור היה להסתובב ברחובות עד מאוחר, כך ציוו ההורים). פתחתי את הדלת שלא הייתה נעולה וראיתי את אבי יושב על הספה, הוא הורה לי באצבעו לגשת אליו ולשבת לידו ואז התחיל השיח:

אבא: "ראיתי אותך עם בחור היום, מי זה?". אני: "קוראים לו עזרא אבא."  אבא: "כמה זמן את מכירה אותו?". אני: "חצי שנה.". אבא: "את אוהבת אותו?", התפלאתי, לא האמנתי שאבא מתעניין בחיי האהבה שלי. "כן" עניתי. ואבא אמר: "אני רוצה שהוא יבוא הביתה, אמא ואני רוצים להכיר אותו". "ואם הוא לא יסכים לבוא" שאלתי. אבא אמר: "אם הוא לא יסכים לבוא אז הוא לא אוהב אותך" – כך סיכם את השיחה.

הייתי במתח כל השבוע בציפייה עד לפגישתנו הבאה, מה עזרא יגיד, מה הוא יחשוב, אך לשמחתי היה יותר קל ממה ששיערתי. "ההורים רוצים לפגוש אותך" אמרתי לעזרא, "בסדר" הוא ענה, מתי? "מתי שתחליט" – אמרתי. "בפגישה הבאה אני אבוא לקחת אותך מהבית". חזרתי הביתה מאושרת כי ידעתי בעמקי נפשי שעזרא אוהב אותי (כדברי אבא).

הרגשתי בעננים…

עזרא הגיע, הפגישה עם ההורים התנהלה על מי מנוחות, דיאלוג של שאלות התחילו. הוא מאוד מצא חן בעיניי ההורים. זה היה החבר הראשון שנכנס אלינו הביתה וגם אחיי הקטנים התלהבו. היה זה יום חורף קר וכמנהגנו אמא הכינה תה עם קינמון ועוגיות. עזרא עד היום צוחק ואומר שאמי שמה לו שיקוי בתה. לאחר שהשתחררתי התחתנו בשנת 1972 (זה היה היום המאושר בחיי) גרנו ברמלה.

החתונה שלנו 1972 

עם השנים נולדו לנו ארבעה ילדים שגידלנו לתפארת: שרונה, מיכל, דוד ורונן. בעלי עבד עם אחיו שלמה באטליז שהיה העסק המשפחתי בשוק רמלה. בשנות ה-80 מכרנו את האטליז לטובת  חנות תמרוקים ברחוב הרצל ברמלה לשם הצטרפתי גם אני. העסק היה ברשותנו ארבעים שנה .

כשהגעתנו לגיל פנסיה החלטנו שזה הזמן לפרוש וליהנות עם המשפחה ועם הנכדים ולא מצטערים אפילו לא לרגע. עזרא ואני נשואים באושר 45 שנים ואנחנו סבא וסבתא לעשרה נכדים שירבו ויהיו בריאים!

40 שנות נישואים עד 120

סבא עזרא

סבתא אתי

הזוית האישית

סבתא אתי: מאחר ולא הייתי בקיאה בחומר כל מה שלמדתי התקבל בברכה. המפגש עם דניאל נתן לי זמן איכות איתה והיה לי לעונג רב.

דניאל: היה לי מאוד כיף הפגישות עם סבתא ולעבוד איתה.

מילון

פרימוס
כלי עתיק לחימום שעבד על נפט.

ציטוטים

”"אל תבטיח אם אתה לא יכול לקיים"“