מאגר סיפורי מורשת

שרה רוזנבלט, סבתא שלי, נולדה למשפחה בת 5 נפשות. להוריה היה משק קטן עם כמה פרות והם חיו בנחת ובשלווה. כשגדלה שרה נהגה לרחוץ את פניה בחלב פרות, קרם הפנים הטוב ביותר ששמר על עורה חלק ומשיי עד יום מותה.

יום אחד הגיע הקיסר אל העיר. כל התושבים יצאו לרחובות לקבל את פני הקיסר והיו חייבים לצעוק "הורה" בעברו על הסוס עם כל הפמליה. זקנה אחת שהייתה בין הקהל ובקושי עמדה על רגליה, לחשה בשקט:

"הורה, הורה, דה קייזר זול א- זולייבאם פין איך כן שריי הורא" ( תרגום מיידיש: שהקיסר יחיה כמו שאני יכולה לצעוק הידד).

הם התאהבו והתחתנו. כעבור כמה זמן נולד בנם הבכור ירמיהו ואחריו חנה הקטנה.

סבא יונה החליט לעלות לארץ ישראל, זבת חלב ודבש. הוא השאיר מאחוריו אישה ושני ילדים והבטיח לתור את הארץ ולהביא אותם אליו.

בארץ ישראל, בסוף שנות העשרים, עבד סבא יונה בעבודות דחק אך שלח מכתבים רוויי אהבה לארץ הזאת. הוא שכנע את סבתא שרה לעלות אחריו כי הכול נפלא פה ואפשר לקטוף תפוזים בכל מקום. סבתא ושני ילדיה הקטנים עלו ארצה באנייה.

 

כשהגיעו חשכו עיניה: לסבא לא היה בית והם נאלצו לגור בצריף על שפת הים אצל חבר טוב של סבא.

כעבור זמן מה, התגייס סבא יונה לצבא הבריטי כדי להשתכר בכבוד ולהביא אוכל למשפחתו. שני בנות נוספות נולדו להם בארץ ישראל: שושנה ומלכה הצעירה שהיא אימא שלי.

 

הבן הקטן ביותר , אבא שלי אברהם, היה בן חודש ימים כאשר החליטו הוריו לעלות לארץ ישראל.

בעזרת מבריחים שבאו מישראל, הם עברו את הגבול בתנאים קשים , דרך לבנון והגיעו לארץ ישראל.

הם התיישבו בשכונת שפירא, בדרום תל אביב, בבית גדול ובו חיו כל בני המשפחה, כולל הבנים הנשואים.

אבא שלי, אברהם, היה תלמיד חכם. הוא אהב מאד ללמוד וחלם על לימודים גבוהים.

כאשר היה בן 14 התקבל לבית ספר "אליאנס" והיה מאושר. אך כעבור שנה, נאלץ לעזוב ולעזור בפרנסת המשפחה.כל ימיו חש אכזבה ותחושת פספוס על כך שלא הצליח להגשים את חלומו.

הוא עבד במסגרייה, למד לנהוג על משאית וכאשר פרצה מלחמת השחרור, היה בין פורצי הדרך לירושלים עם המשאית שלו, למרות שהיה רק בן 17.

 וכך, בין שני חלקי העיר, צפון תל אביב ודרום תל אביב, חיו שני הצעירים, ההורים שלי, ולא ידעו זו על קיומו של זה. הם לא ידעו כי תוך זמן קצר, יפגיש ביניהם הגורל לנצח.  

ביום קיץ אחד, פגש אברהם, את חבריו הטובים, גברי ואהובה. הם רצו לשדך לאברהם את אחותו  של גברי והוא הסכים. לאחר מפגש או שניים, הגיעה אותה אחות עם חברתה הטובה, מלכה.

אברהם ראה את מלכה, החברה הטובה ומיד ניצתה בליבו אהבה. למרות אי הנעימות שחש, החליט אברהם להיפרד מהאחות של חברו הטוב והזמין את מלכה לצאת איתו. מאז אותו יום, בשנת 1953, לא נפרדו דרכיהם של מלכה ואברהם, עד יום מותם.

באותם ימים, זה לא היה עניין של מה בכך: בחור ספרדי, יוצא עדות המזרח עם בחורה אשכנזייה שמוצאה מארצות אירופה.

הסביבה הקרובה לא ראתה בעין יפה את הזיווג. גם מלכה וגם אברהם חוו התנגדויות מצד בני המשפחה. בחלל האוויר נזרקו משפטים כמו: "זה לא מתאים לנו" " מה את/ה צריך את זה?" ועוד. אך האהבה הייתה חזקה מכול וניצחה.

בתאריך ה- 7.5.1954 נישאו מלכה ואברהם בבית ועד הקהילה בתל אביב. למרבה הצער, גם סבא אליהו לוי, נפטר וגם יונה רוזין כבר לא היה בחיים. חתונה מהולה בעצב על היעדרותם של ההורים האהובים, אך גם עם המון אהבה ותקווה לחיים טובים.

מיזוג גלויות אמיתי התרחש בבית הזוג הצעיר: מלכה ידעה לדבר ערבית ולבשל את כל המאכלים הסוריים. אברהם ידע לדבר יידיש והתרגל למאכלים הפולניים.

ואנחנו, הילדים, למדנו לחיות בתוך מיזוג הגלויות שבזכותו הפכנו לאנשים טובים יותר, רחמניים עם לב נדיב ופתוח לכולם.