מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כניסת הנאצים לאמסטרדם

אברהם רות במסגרת תכנית הקשר הרב דורי
אברהם רות בעת הרצאת זום רבת משתתפים בערב יום השואה, אפריל 2020, בזמן בידוד מגפת הקורונה
החיים כילד בהולנד של מלחמת העולם השניה

שמי אברהם רות, השתתפתי מספר פעמים בתכנית הקשר הרב דורי, והרציתי בבית התפוצות בנושא השואה. סיפורי זה עוסק בכניסת הנאצים אל הולנד.

הייתי בן 12 כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גרנו באמסטרדם. בהולנד לא היה מקובל ללכת לגן ילדים, גדלנו בבית עד גיל 6 חוץ מאח אחד שהלך לגן ילדים. בית ההורים נמנה על המעמד הבינוני. היינו שישה ילדים בבית. אימא הייתה מאוד פעילה בעניני ציור. היו לנו שתי עוזרות: מטפלת ועוזרת בית. שיחקנו בחוץ, הכל היה חופשי עד המלחמה. לא היו דאגות מיוחדות, גם לא של בטחון אישי. מגיל 6 התחלנו ללכת לבית הספר. הוריי היו דתיים אורתודוקסים, מהזרם הדתי-לאומי-ליברלי. ההורים הרגישו כחלק מהעם ההולנדי למרות שהיו ציונים. היות וחיינו בהולנד, רבים חשבו שמילדות חייבים להכיר את החיים של העם ההולנדי, למשל חשוב היה שנשחק עם ילדים הולנדים בשכונה. כל ששת הילדים הלכנו ללמוד בבית ספר ציבורי עד כיתה ו׳. אז עברו לתיכון שם, ואנחנו כבר הלכנו לבתי ספר יהודים.

עד זמן המלחמה הלכתי לבית ספר עממי רגיל, כאמור. רבע מהילדים היו יהודים, רבע היו ילדים מגרמניה – פליטים יהודים, וחצי מהילדים היו לא יהודים, זה היה בית ספר מעורב. הילדים היהודים שהגיעו מגרמניה ידעו מהר מאוד הולנדית. אנה פרנק הייתה בת שכבתי, היא הגיעה עם משפחתה בשנת 1933, כשנמלטה מאימת הנאצים בגרמניה. היא כתבה את יומנה המפורסם בפחות מתשע שנים. ההולנדית שלה הייתה יוצאת מן הכלל. הייתה לה יכולת אינטלקטואלית של ילדים אשר באו מגרמניה, הם ניחנו ביכולת גבוהה מאוד, ההשתלבות שלהם בהולנד הייתה מלאה. כאן יש לציין כי חלק ניכר מיהדות הולנד הם ילידים יוצאי גרמניה, אשר היגרו אל הולנד. דוקא יהדות הולנד המקורית עזבה את הולנד במספרים גדולים הרבה יותר מאשר היהודים מגרמניה.

אברהם רות בכיתה באמסטרדם, בתמונה מופיעה גם אנה פרנק

התחלתי ללכת לבית ספר תיכון בשנת 1941 עד שנת 1943. הייתה שנה בה כמעט ולא למדתי כי לא היה בית ספר מתאים: לא נתנו לילדים יהודים מקום לימוד מאורגן באותו זמן. רק אחרי שעברנו דירה אל מרכז אמסטרדם היה בית ספר לא רחוק אליו יכולתי ללכת. בבית הספר התיכון לא התקיימו לימודים מסודרים. בית הספר שלי היה מול בית ספרה של אנה פרנק, היא למדה בבית ספר חילוני ואני בבית ספר אורתודוקסי. בתי הספר היו ממוקמים ברחוב ללא מוצא, בקצה הרחוב הייתה תחנת מכבי אש של אמסטרדם, אחת הגדולות שבהן. כאן יש להסביר כי אש באמסטרדם זו סכנת נפשות, מכיון שבתים בחלקם בנויים מעץ ועל עמודי עץ, ברגע שיש שריפה – זו סכנה רצינית: הבתים צמודים ולכן הסכנה אף גדולה יותר. לכן מכבי האש הוא גוף שאי אפשר לסגור אותו באמסטרדם. בית הספר שלנו היה על גבול הגטו היהודי, אבל עדיין בתוך הגטו. הגרמנים היו מודיעים למכבי האש לפני אקציות (מבצע לאיסוף יהודים), שבאיזור זה או אחר הם יבצעו אקציה, על מנת שיעמדו בהיכון.

מפקד מכבי האש באמסטרדם ואחד העוזרים שלו היו אנטי גרמנים, זה היה די לא מקובל במרחב הממסדי ההולנדי. במקרים בהם הגרמנים ערכו אקציה, מכבי האש היו באים לבתי ספר ושלחו את כל הילדים הביתה: ״מהר מהר להסתלק, הגרמנים באים״, זה נכון גם לגבי אנה פרנק. היות וגם אנה פרנק וגם אני למדנו במקום סמוך, הבתים שלנו היו בסביבת הגטו אבל מחוץ לגבולות הגטו. לכן הגרמנים לא תפסו אותנו. כל הילדים שחיו מחוץ לגטו ניצלו בשלב הזה, הם לא תפסו אותנו. אבל ראינו את כל חיי הגטו, ראינו את כל האקציות. לכן, כל יום כשיצאנו מבית הספר בסוף היום, מיד עברנו לצד השני של התעלה והגענו הביתה לא דרך הגטו, כדי לא להסתכן. כך שרדנו. במשך השנה השנייה של לימודי התיכון (1943) הלימודים היו לא מסודרים. כל פעם כשהיית בא לבית הספר תכופות קרה שנעלם מורה או שנעלם ילד: לא ידעת אם הם הסתתרו או נתפסו על ידי הגרמנים. הלימודים כבר לא היו מסודרים. החל ממחצית יוני בשנת 1943 לא התקיימו לימודים כלל. כבר אז החלו הגויים לעזור ליהודים, ניצלו כך הרבה ילדים.

עד שנת המלחמה ואפילו בזמן המלחמה לא הרגשנו אנטישמיות. באותו זמן היו עשרה אחוזים מהאוכלוסיה מצביעי המפלגה הנאצית מכלל המצביעים בהולנד, אבל לא הרגשנו אנטישמיות ולא פעילות אנטי יהודית. כל שבת ושישי הלכנו לבית הכנסת ומעולם לא היתה הפרעה או פחד, וגם לא לפני המלחמה. הייתה כנראה אנטישמיות יותר בחוגי האליטה הכלכליים הגבוהים – אבל לא בעם. העם ההולנדי היה עני וכך גם רוב היהודים, הם חיו ביחד והיו מעורבבים לגמרי, לכן לא היה קיפוח: לאף אחד לא היה גרוש על הנשמה. יש לזכור גם כי בהולנד לא הייתה מסורת של אנטישמיות. היו בפירוש מורים שבהתחלה בפירוש עזרו לילדים יהודים. רוב הניצולים בהולנד היו ילדים כי יותר קל להסתיר אותם ויותר קל למצוא להם משפחות מאשר מבוגרים. רוב האנשים (היהודים) שהסתתרו נתפסו על ידי גרמנים בעיקר דרך הלשנות ועל ידי המשטרה ההולנדית, לא כוחות הכיבוש. זה התנהל בצורה שקשה להבין אותה היום: השוטרים הגרמנים הרוויחו הון על כל יהודי שמצאו שהסתתר. ואז הביאו אותם למחנה ריכוז וגם שלחו אותם להשמדה.

כשהגרמנים נכנסו לאמסטרדם קיבלו אותם באקסטזה, כאילו באו המשחררים הגרמנים. הכניסה שלהם הייתה הצלחה גדולה מאוד. היהודים ישבו בבית. היו לא מעט יהודים שהתאבדו. משפחות שלמות התאבדו מתוך יאוש ופחד. מצד שני, ממשלת הולנד עצמה ברחה לאנגליה ולא דאגה שהולנדים אחרים יוכלו לברוח, הם רק דאגו לעצמם לא דאגו לאוכלוסיות בסיכון ולא לצבא ולא כלום. גם המלכה (וילהלמינה מלכת הולנד, 1880 – 1962) דיברה על להציל את היהודים רק אחרי שהיהודי האחרון עזב את הולנד. עובדה ידועה היא שהמלכה באותו זמן דיברה ברדיו בנאום לאומה, ולא הזכירה את היהודים בכלל בזמן הכיבוש הנאצי. היסטוריון יהודי שחקר את נושא הולנד במלחמת העולם השנייה טוען שזה לא נכון. הוא מצטט שהמלכה נאמה בשנת 1942 על הנושא, בתוך הנאום הזה לטענתו היא אמרה שצריך לעזור ליהודים. מבחינה עובדתית, כשמצאו את ההקלטה של הנאום, הקטע הזה לא מופיע. הולנד אחרי המלחמה לא רצתה להכיר בתחילה בעוול שנעשה ליהודים, בטענה שגם ההולנדים סבלו רבות מהמלחמה וצריך לספר את סיפור כלל האוכלוסיה. החזרת הרכוש היהודי ארך שנים רבות. (כשהיהודים חזרו אל הולנד מהמחנות והמחתרות, הם גילו שהגרמנים לקחו הכל). בעשר השנים הראשונות לאחר המלחמה יהדות הולנד נאבקה על קיומה הכלכלי, וגם לכן שלחו הרבה ילדים הולנדים לארץ.

במהלך הילדות עצמה – וזה גם מופיע ביומן של אנה פרנק – לא הייתה בהולנד הרגשה של אנטישמיות או אנטי יהדות. זה אמנם לא מופיע בספרה של אנה, אך אציין שהיא נקלטה בהולנד לגמרי. היא לא הייתה אזרחית הולנדית, משפחת פרנק כאמור הגיעה מגרמניה. הגרמנים לקחו לה את האזרחות הגרמנית וכך הייתה ללא אזרחות, ההולנדים מעולם לא נתנו לאנה פרנק ולמשפחתה אזרחות הולנדית. מאידך גיסא, בזמנו רצו להעביר עמותה של אנה פרנק (שאביה ייסד בשוויצריה) ולהעבירה לפרנקפורט בגרמניה – ההולנדים התנגדו לכך בתוקף. יש לזכור שלמוזיאון אנה פרנק באמסטרדם יש את אותו מספר מבקרים כמו ברייקסמוזיאום (המוזיאון ההולנדי הלאומי). באופן כללי, ההתנהלות של ההולנדים אחרי המלחמה כלפי יוצאי גרמניה היתה מאוד לא הוגנת. יוצאי גרמניה שחזרו מברגן בלזן אחרי המלחמה היו נטולי דרכון והיו גרמנים במקור. לאחר המלחמה ההולנדים הכניסו אותם למחנות מעצר יחד עם גרמנים נאצים, מתוך טענה שהם גרמנים. זה לקח מאמץ עצום, כולל של אבא שלי, לשחרר אותם – עד שהבינו שיהודים מגרמניה הם לא אויבי המדינה (הולנד). את אנה פרנק, לו הייתה בחיים עד אז, היו עוצרים באותה צורה.

אני בזמן המלחמה הסתתרתי. היו לי המון כתובות ועברתי מבית לבית כמעט ללא הפסקה. היו הרבה הלשנות: היה בא שכן או מישהו מהסביבה ומזהיר אותנו: ״אתם מסתירים ילד יהודי״ והיו באים לקחת את הילד. כל אח שלי היה במקום אחר. אח אחד היה אצל גוי שהיה מאוד בסדר. לא כל המשפחות המאמצות היו בסדר. חלקן אימצו ילד יהודי רק עבור הכסף, ישנן עדויות על כך. אח אחד שלי הסתתר אצל סוחר גדול בשוק השחור ההולנדי. הסוחר החזיק באחי ובעוד ילדה, על מנת שיבואו להעיד לטובתו אחרי המלחמה מתוך חישוב שזה יעזור לו, הם שמרו על אחי כקלף הגנה. הוריי גרו אצל קרובים פולנים בתמורה כספית גבוהה בחדר קטן בקומה העליונה. הרבה מבוגרים שניצלו שילמו הון כסף עבור במחבוא, כך שסיפורים על חסידי אומות העולם הם בחלקם נכונים, ובחלקם לא. איני בטוח שהנושא הזה נבדק עד תומו או שהיה טיפול יסודי בסוגיה.

מגיל 6 ומעלה היו צריכים לשים טלאי. גם ברחוב. מעולם לא הרגשנו בעיה עם זה. היינו גאים בטלאי כי אנחנו יהודים גאים – אני לא זוכר שום מקרה שמישהו ברחוב העיר לנו על זה שאנו יהודים או על הטלאי. לא אני ולא אחיי. זה חלק מההסבר למה הושמדו כל כך הרבה יהודים: כל הנושא של הגרמנים, השמדה ורדיפה היו לחלוטין זרים לכל הרוח וההבנה ההולנדית. הם לא הבינו בכלל מה קורה סביבם, למרות כל הסימנים והידיעות – הם האמינו שייגמר בטוב. גם האמינו שהמלחמה תיגמר מהר יותר מאשר נגמרה. הרכבות ההולנדיות שיתפו פעולה עם הגרמנים. כל המערכת הממוסדת שיתפה פעולה. הממסד ההולנדי לא היה אנטישמי, אבל כנוע לגמרי לגרמנים: שיתוף הפעולה איתם היה מלא. המטרה העליונה, המובנית, הייתה לשמור על הכלכלה ההולנדית והארץ ההולנדית. בפרספקטיבה היסטורית, הסכנה שלקחו חסידי אומות עולם ההולנדים הרבה יותר גדולה ממה שמספרים. במסגרת הצלת ילדים יהודים, יהדות הולנד שלחה את הילדים מחוץ להולנד, לכן עלו אלפי ילדים יתומים לארץ, הם הועלו ארצה במסגרת עליית הנוער. הרבה יהודים נסעו לאמריקה, לאוסטרליה ולארצות אחרות. בתום המלחמה, ההולנדים לא שיתפו לגמרי פעולה עם החזרת ילדים יהודים למשפחתם. הרבה ילדים יהודים נשארו אצל משפחות נוצריות שאמצו אותם.

לסיכום הייתי רוצה לומר שהשואה הייתה רצח של שישה מליון איש, כל זאת במחנות ריכוז ובתאי גזים, על כל המשתמע מכך. עם השנים התווספו לשואה הרבה אלמנטים נלווים כגון טקסים גדולים ורבי משתתפים ומונומנטים מפוארים, והם חשובים, אבל הם אינם מרכז הענין. מרכז הענין הוא הרצח המזוויע של שישה מליון בני אדם, שאותו אסור לאיש לשכוח לעולם.

הרצאתו המלאה של אברהם רות ב״זום״, אפריל 2020: 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, התש״ף.

אברהם תרם סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים הבאים:

אברהם רות בבית התפוצות

הוא מעולם לא דיבר על הטרגדיה

משפחה גדולה ואוהבת

מילון

שואת יהודי הולנד
שואת יהודי הולנד היא השואה שעברה על יהודי הולנד, שהחלה עם כיבוש הולנד בידי גרמניה הנאצית במאי 1940, והסתיימה עם שחרור הולנד במאי 1945, עם כניעת גרמניה הנאצית. מתוך כ-140 אלף יהודים שהתגוררו בהולנד עם כיבושה, הערכה היא שמעל 75% מיהודי הולנד, או מעל 150 אלף יהודים, נרצחו בשואה. לאחר השחרור חזרו מעט יהודים להולנד והתקבלו בחוסר הבנה או חוסר אהדה גמורה על מה שעבר עליהם. "לא ידענו" טוענים הולנדים רבים לאחר השחרור מהכיבוש הגרמני. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אנה פרנק ניחנה ביכולת אינטלקטואלית של ילדים אשר באו מגרמניה, הם ניחנו ביכולת גבוהה מאוד“

”בפרספקטיבה היסטורית, הסכנה שלקחו חסידי אומות עולם ההולנדים הרבה יותר גדולה ממה שמספרים“

”כל פעם כשהיית בא לבית הספר תכופות קרה שנעלם מורה או שנעלם ילד. לא ידעת אם הם הסתתרו או נתפסו“