מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אבני דרך

אני והילה בתכנית הקשר הרב דורי בי"ס האלה
אני בן 7 בחג פורים
התקופה המשמעותית בחיי בחיל האוויר

רקע משפחתי

נולדתי ביום שבת בתאריך 29.3.1947 בעיר פתח תקווה, מספר ימים לפני חג הפסח.

הורי, רחל וחיים, החליטו לקרוא לי אריה, לאחותי הגדולה קוראים שרה.

אמי, רחל, הגיעה בשנת 1932 באוניה ל"נמל יפו". משם, בכרכרה רתומה לסוסים עשתה דרכה למושבה "פתח תקווה", לבית דודה משה רוזן. סבתא הייתה חברת תנועת הנוער החלוצית "גורדוניה".

אבי, חיים, עלה לישראל כחלוץ והיה בין מקימי קיבוץ "עתלית" (ששרד תקופה קצרה בלבד בגלל הביצות והקדחת). אבי חלה בקדחת ובהוראת הרופא נאלץ לעזוב את המקום. הוא עשה דרכו ברגל למושבה "פתח תקווה" בתקווה למצוא עבודה.

באותם הימים החלוצים הצעירים נהגו להיפגש בתום יום העבודה בכיכר שהיום נקראת: "כיכר המייסדים", הייתה בה גינה יפה ובמרכזה מזרקה. הם היו יושבים ושרים, ומספרים על חוויות היום שעבר. הורי  הכירו שם וכך הפכו לזוג. בשנת 1940 הם נישאו ברבנות. הייתה זו חתונה ללא בני המשפחה, שנשארו בגולה. רק חבריהם החלוצים ליוו אותם ביום השמח.

זיכרון ילדות

בכיתה ו' היה לי מחנך בשם שמעון, אדם מבוגר, מעל לגיל 50 שלא הייתה לו סבלנות רבה אלינו. כשהרעשנו בכיתה, הוא היה מתרגז ומקלל. בדרך כלל, הקללות הופנו לכל הכיתה: "שתשרפו בגיהנום" או "שתלכו לכל השדים והרוחות" ועוד…

יום אחד החלטתי לרשום את הקללות, קניתי מחברת ואחרי כחצי שנה היו בה כ-60 או 70 קללות שונות, כאלה שלא חזרו על עצמן. ואז, יום אחד הוא תפס אותי מוסיף קללה למחברת. שמעון לקח ממני את המחברת ולמרות שידעתי כי לא יעשה כלום, הייתי מאוד עצוב.

אבל לא תמיד הוא קילל, שמעון נהג להסתובב בין הטורים בכיתה עם סרגל ביד ולעיתים, כשתלמיד חיפש משהו בתיק, במקום להעתיק מהלוח, שמעון היה מכה עם הסרגל על ידו של התלמיד.

20 שנות שרות צבאי

התגייסתי לחיל האוויר בגיל 18, ושרתתי במסלול מבצעי במשך כ – 20 שנה. אלה היו השנים המשמעותיות בחיי, ולא רק בגלל התפקידים המעניינים בשרות הצבאי: בשנים אלה התחתנתי, הקמנו משפחה, חוג החברים גדל, צברתי חוויות שאין דומה להן ובעיקר למדתי.

בחרתי לספר לך על כמה ציוני דרך חשובים שחוויתי במהלך השרות הצבאי:

1.  נתחיל, כמובן בקורס טייס. מדובר בקורס ארוך, מעניין וגם מפרך, שנמשך 20 חודשים. אספר לך על שבוע אחד מתוכו: חלק מהאימונים בקורס היו מסעות וניווטים. המטרה הייתה, שנדע איך להתמודד אם נגיע למקומות שמעבר לגבול. אחד התרגילים המסכמים היה הישרדות וקראו לו "סדרת מילוט": חילקו אותנו לזוגות והסיעו אותנו לנגב. כל זוג ירד מהרכב במקום אחר, אמרו לנו שעוד חמישה ימים, כולם צריכים להגיע לנקודת מפגש ליד הבסיס ואסור שיתפסו אותנו. מסיפורי החניכים בקורסים שלפנינו, ידענו שהמפקדים יעשו כל מאמץ כדי לתפוס אותנו, ירדפו אחרינו במכוניות, יחפשו אותנו עם מטוסים ואפילו ישלחו גששים בדואים שמומחים בגילוי עקבות של אנשים. לכל אחד מאתנו היו שש מימיות  ובמקום אוכל, קיבלנו קופסא עם טבליות של ויטמינים. כשירדנו מהמשאית, התרחקנו מהכביש וישבנו על סלע כדי להחליט כיצד עלינו להתנהל. החלטנו ללכת רק בלילה ולהסתתר ביום, להימנע מהליכה על הכביש ועל שבילים ולהעדיף הליכה על סלעים ולא על החול המדברי, כדי להקשות על הגששים. ניצלנו את הזמן עד לשקיעת השמש כדי למצוא את המיקום שלנו על גבי המפה, והתחלנו בהליכה. השמיים היו בהירים ואור הירח אפשר לנו להתקדם במהירות. נעשה קר אולם אחרי הליכה של מספר שעות עם מנוחות קצרות, לא הרגשנו את הקור. לקראת בוקר הגענו להר, טיפסנו מעט ומצאנו מערה קטנה, בה החלטנו להסתתר במשך היום, ובתוך דקות נרדמנו. כשהתעוררתי הייתה כבר שעת צהריים ומעט אחרי התעורר גם יוסי, בן זוגי למסע. התחלנו להרגיש את הרעב והטבליות שקיבלנו ובלענו לא גרמו לנו להרגיש שבעים. מים שתינו לפי התכנון, בכל יום שתינו מימיה שמכילה כחמש כוסות. אחרי לילה נוסף של הליכה, כשלא מצאנו איפה להסתתר ביום, החלטנו לזחול מתחת לקבוצת שיחים למרות שלא היינו בטוחים שהם יסתירו אותנו. ביום השלישי, השיחים היחידים שמצאנו כדי להסתתר היו קוצניים מאד. זחלתי פנימה ונשרטתי בכל חלקי הגוף. שעתיים או שלוש אחר כך, עברו לידינו שני ג'יפים שחיפשו אותנו וכנראה לא האמינו שאפשר להיכנס לסבך השיחים הקוצניים, הם עברו מבלי שהבחינו בנו. ביום הרביעי, כשהסתתרנו בין השיחים, תפסנו לטאה ושחררנו אותה כשהבנו שלא נהיה שבעים ממנה וגם מפני שלא רצינו להדליק אש. אחה"צ חלף מעלינו מסוק, לא ידענו אם עבר מעלינו במקרה או שהוא מחפש אותנו. נשארנו ללא תזוזה וכעבור מספר דקות הוא שב על עקבותיו מבלי שהבחין בנו. ביום החמישי הגענו לנקודת המפגש מבלי שיתפסו אותנו. אלה היו חמישה ימים קשים מאוד, לאו דווקא מבחינת הקושי בהליכה אלא בעיקר בגלל המתח והמאמץ שלא להיתפס. למדנו שעם תושייה וכוח רצון אפשר להצליח.

סיום קורס טייס. אני הקיצוני בצד ימין

2.  בנובמבר 1967 סיימתי את קורס הטיס ועברתי לשרת בטייסת תובלה. באותה תקופה התחוללה לאורך תעלת סואץ מלחמת ההתשה בינינו לבין מצריים. יום אחד קיבלנו פקודה לצאת לטיסת לילה בתוך מצריים. הכוונה הייתה לטוס עם מטוסי התובלה בגובה נמוך מעל הכפרים במטרה להרעיש ולהפחיד את התושבים, וכך לפגוע בביטחון של המצרים. זו טיסה מסוכנת מאוד מכיוון שמטוס התובלה גדול, קל לפגוע בו והוא אינו יכול להגן על עצמו. עבורי, זו הייתה הפעם הראשונה בה חציתי את הגבול. בלילה שלפני הטיסה התקשיתי להירדם. למחרת עשינו את כל ההכנות והמראנו בשעה תשע בערב. לאחר כשעה של טיסה מעל סיני, התקרבנו לתעלת סואץ, המתח בתא היה גבוה. כי חששנו מאוד שהמצרים יפגעו בנו. כל אחד מחברי הצוות עסק בתפקידו והחל מחציית הגבול, קיבלתי אחריות להתריע על מטוסי קרב מצריים המאיימים עלינו. לצורך כך, התמקמתי ליד חלון בתקרת המטוס המשמש בדרך כלל לצפייה בכוכבים לצורך ניווט, ודרכו סרקתי את השמיים בחיפוש אחר מטוסים מצריים. הטיסה עברה מבלי שיירו עלינו ובשבועות הבאים חזרנו עוד מספר פעמים לטיסות דומות כאשר בכל טיסה חששנו יותר, כיוון שהיו ידיעות כי המצרים גילו את המטוסים, לא הספיקו להגיב כשהיינו מעליהם, אבל יעשו הכל כדי למנוע את החדירות. לאחר כשלושה שבועות הפסקנו את הטיסות מבלי שפגעו במטוסינו.

אני עם שני קצינים מהצוות שלי
אני בצבא

3.  באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, מלחמה בה פתחו המצרים והסורים מבלי שנהיה מוכנים. באותה עת, הייתי אחראי על תכנון והפעלת כל אמצעי הלוחמה האלקטרונית של חיל האוויר, כדי להגן על מטוסי הקרב שלנו מפני פגיעה של טילים. הייתי צעיר בן 26 והאחריות הייתה עצומה. לקראת המלחמה קיבלו המצרים והסורים טילי קרקע/אוויר חדשים מברית המועצות, לא הכרנו אותם ולכן לא הייתה לנו היכולת להגן מפניהם. ביום הראשון של המלחמה כבשו הסורים את מוצב החרמון בו הייתה לנו יחידה ללוחמה אלקטרונית. לאורך כל הלילה קיימתי קשר טלפוני עם החיילים במוצב, ניסיתי לעודד אותם, אולם לא היה ביכולתי למנוע את נפילת המוצב וחלק מחיילנו נפלו בשבי. התסכול היה גדול, אני זוכר שבוקר אחד התעוררתי אחרי שינה בבית ואשתי נחמי סיפרה לי כי צעקתי מתוך שינה. בהמשך הלחימה, יחידה של הקומנדו המצרי הפילה מסוק שלנו עם מערכת לוחמה אלקטרונית מעל מדבר סיני. המסוק התפרק באוויר ושני חיילים שלי צנחו בשלום. עם זאת, היו לנו הצלחות בהגנה על מטוסינו והרגשתי גאווה גדולה כשבסיומה של המלחמה התברר כי בתקיפות רבות הצלחנו למנוע פגיעה במטוסינו.

4.  המלחמה האחרונה בה השתתפתי, הייתה מלחמת לבנון הראשונה שהחלה בשנת 1982 ובעקבותיה פעל צה"ל במשך שנים רבות בתוך לבנון. בשנת 1985 פיקדתי על יחידה קרקעית ללוחמה אלקטרונית. מקצת האמצעים שלנו הופעלו מתוך לבנון ואחת לשבוע היה עלינו להיכנס בשיירת מכוניות ללבנון כדי להחליף חיילים ולספק להם אוכל וציוד. במהלך אותה תקופה הגביר ארגון חיזבאללה את הפעולות כנגד צה"ל בלבנון והתמקד בהנחת מטעני צד בקרבת הכבישים כדי לפגוע בשיירות הרכבים. המטענים שהתפוצצו פגעו בחיילים ונעשה יותר ויותר מפחיד להיכנס ללבנון. יום אחד, בשיחה שקיימתי עם החיילים לפני יציאת השיירה ללבנון, התברר כי רבים מהם פוחדים לצאת. אלה היו חיילים איכותיים מאוד שהבינו את חשיבות המשימה, אבל החשש להיפגע היה גדול יותר. נזכרתי בקורס צניחה כשפחדתי לקפוץ, אבל הצלחתי להתגבר כשראיתי את חבריי לידי מתגברים על הפחד. הזכרתי לחיילי כי חבריהם מחכים לתחלופה ולציוד חיוני בקור ששרר שם והם סומכים על חבריהם שיגיעו בזמן. אני בטוח, אמרתי להם, שחבריכם היו עושים אותו הדבר עבורכם. ראיתי שהחיילים השתכנעו והצטרפתי לשיירה כדי לתת דוגמה אישית. למזלנו, השיירה לא נפגעה וכך גם השיירות האחרות שהוציאה היחידה בשנים הארוכות בהן פעלנו בלבנון.

עשרים השנים של השירות הצבאי היו מאתגרות, מעניינות ומגוונות. במהלך שירותי, פיקדתי גם על יחידת המודיעין של חיל האוויר ולצערי, על מרבית הפעילויות שחוויתי, עדיין אסור לספר.

למדתי איך להתמודד עם מצבי לחץ, כמו במלחמה ובמבצעים מיוחדים. כיצד לפעול במצבים של חוסר וודאות. אהבתי מאוד את תפקידי הפיקוד, שבהן היה לי תפקיד מחנך, מורה דרך ותומך. עד היום יש לי קשרים מצוינים עם פקודים שלי וחלקם הם החברים הכי טובים שלי.

סיפור החפץ שעבר מדור לדור: המסע של הסכו"ם

אמא שלי, רחל, נולדה בעיירה קטנה ברומניה. בגיל צעיר הצטרפה לתנועת נוער בשם "גורדוניה". זאת הייתה תנועה של נוער יהודי. מרבית הפעולות עסקו בסיפורים על ארץ ישראל והמדריכים עודדו את החניכים לעלות וליישב את הארץ.

בשנת 1932, כשהייתה בת 16, החליטה אימי להגשים את חלומה ולעלות לארץ ישראל לבדה. היא ארזה מזוודה קטנה עם בגדים ובקשה מאמה לתת לה חפץ כלשהו שיזכיר לה את בית הוריה כשתגיע לארץ ישראל. האם ניגשה למגירת הסכו"ם והוציאה משם כף אחת, מזלג אחד וכפית אחת: הסכו"ם הזה יזכיר לך את הארוחות סביב השולחן בימי שישי, את הדלקת הנרות וזמירות השבת. כך אמרה האם ונשקה לה בדמעות.

הדרך לארץ ישראל הייתה ארוכה ומפרכת. מהכפר הקטן ברומניה יצאה לעבר הנמל בקונסטנצה. חלק מהדרך הלכה ברגל ובחלק אחר מצאה אנשים שהסכימו לקחת אותה בעגלה עם סוס.

גם ההפלגה באוניה הקטנה הייתה קשה. אימי סיפרה על הים הסוער, על הגלים שטלטלו את האוניה, ועל הצפיפות הגדולה. היא הרגישה רע והקיאה רוב הזמן. לא היה מי שיטפל או יעזור לה והדבר היחיד שעזר לה להתמודד עם תלאות הדרך היו הכף, המזלג והכפית שלקחה מבית הוריה. מדי פעם הוציאה אותם מהמזוודה והחזיקה קרוב לליבה. הם אלה שנתנו לה כח להתמודד ולהמשיך.

עבור אימי היה זה אוצר יקר, שברגעים קשים האיר את עיניה. אוצר זה נדד איתה לכל מקום והיא שמרה עליו מכל משמר. כשנפטרה היה זה הדבר היחיד שלקחתי מבית הורי. כך הפך האוצר של אימי לאוצר שלי.

הילה, יש עוד סיפורים רבים וחוויות שאפשר לספר ואני מזמין אותך להמשיך בשיחות שלנו בכל זמן שתבחרי.

הזוית האישית

אריק: המפגשים בתכנית הקשר הרב דורי חיזקו את הקשר ביני לבין הילה. לראשונה נוכחתי עד כמה חשוב להילה לשמוע את חוויותיי. שנינו חיכינו בהתרגשות לכל מפגש וכשהגעתי ולפני כל דבר אחר ביקשה לקרוא את הסיפור שהוספתי למחברת. ההנחיה האיכותית לה זכתה הקבוצה תרמה לחוויה יוצאת דופן ועוררה התרגשות רבה בקרב כל המשתתפים.

הילה: המפגשים היו מאוד מעניינים ובמיוחד לשמוע את הסיפורים של סבא כשהיה בצבא.

מילון

גורדוניה
תנועת נוער חלוצית הוקמה ב 1925 עם סניפים באירופה, אמריקה וצפון אפריקה.

לוחמה אלקטרונית
לוחמה המכוונת לשבש ולהטעות את מערכות הגילוי (מכ"מ) והתקשורת של האויב כדי להגן על מטוסינו.

מטען צד
חומר נפץ המוסתר בצד הדרך כדי לפגוע ברכבים או חיילים העוברים בדרך.

קונסטנצה
עיר נמל ברומניה על שפת הים השחור

ציטוטים

”תקפידו לומר אמת! “

”תכבדו את האחר.“