מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אבי הפצוע התאהב באמי, מתנדבת בבית החולים

אביב עם סבתו
סבתי עם הוריה ומשפחתה
כשהיה פצוע ומאושפז

אבי, אברהם אבידון נולד ב5.9.1923 בדניפרופטרובסק שבאוקראינה.
השרות הצבאי של אבי
 
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1941 בהיותו בן 17, גויס לצבא האדום ונשלח להילחם בחיל הרגלי.
כשנה לאחר מכן, נפל אבי בשבי באוקראינה שרובה הייתה כבושה על ידי הנאצים. בשבי הציג עצמו בשם בדוי- "אלכסנדר קוסנקו" על מנת להסתיר מהם את זהותו היהודית ולהימנע ממוות מידי, ונשלח לעבודות במחנה ריכוז.
לאחר מספר חודשים הצליח להתחמק מהשומר הגרמני וברח ממחנה הריכוז ליערות שבסביבה. משם הגיע לבסיס של הצבא האדום.
 
באותה התקופה נהגו בצבא הסובייטי לשלוח נמלטים מהשבי לפלוגות וליחידות מיוחדות על מנת למנוע מהם להיות מרגלים, יחידות אלו נשלחו למשימות קשות ביותר, ואבי גויס למשימה כזו, ונשלח לשדה הקרב.בשנת 1943, באחד הקרבות הקשים ביותר בחזית באוקראינה נפצע קשה : רסיס נכנס לראשו דרך עין שמאל, והוא איבד את עינו ונשלח לבית חולים צבאי בעורף שהיה בבאקו- עיר הבירה שבאזרבייג'ן.
 
ההיכרות עם אמי 
בזמן אשפוזו הכיר את אימא שלי סופיה פבזנר, שהייתה בת 19 וסטודנטית לכימיה באוניברסיטת באקו שהתנדבה עם אימה, רוזליה פבזנר ( שעל שמה קרויה אמי).באותה תקופה רוב הנשים התנדבו בבתי חולים צבאיים בעורף. כך התחיל סיפור האהבה בין אבא שלי לאימא שלי, ולאחר סיום האשפוז חזר אבי למולדתו באוקראינה, אך שמר על קשר עם אימא שלי. 
לאחר סיום המלחמה, בשנת 1945, התקבל לאוניברסיטה בדניפרופטרובסק, במקצוע הנדסת בניין. ובשנת 1947 אברהם וסופיה התחתנו בבאקו. הם היו נפגשים רק בחופשות.
בשנת 1948 אני נולדתי.
 
משפחתי בבאקו
עם סיום לימודיו עבר אבי, אברהם, לגור בבאקו עם משפחתו, ומשם המשיכה היסטוריית משפחתי.
אבא שלי עבד בבאקו כמהנדס בניין. אמי עבדה כמנהלת מחלקת ביקורת איכות במעבדה במפעל תרופות ענק שהיה בבאקו אחד מתוך שניים או שלושה בכל ברית המועצות, היו לה גם עבודות נוספות כגון, מרצה באוניברסיטה לכימיה אנליטית, ופעילה בפוליטיקה, ובכך בני הזוג היו עסוקים מהבוקר עד הלילה על מנת לפרנס את הבית והמשפחה: את הבת רבקה וההורים המבוגרים.
אני גודלתי וחונכתי בעיקר ע"י סבתי וסבי. סבתי רוזליה פבזנר הייתה עקרת בית וסבי, יצחק,  היה שען מפורסם בבאקו. שניהם גידלו וטיפלו בנכדתם היחידה, בי, באהבה ענקית ומסירות רבה. כבר בגיל 3 למדתי לכתוב ולקרוא וביליתי שעות רבות בקריאת ספרים, לכן כשעליתי לכיתה א', הייתי בכמה רמות יותר משאר התלמידים.
 
הסיפור שלי 
סיימתי את בית הספר בהצטיינות והתקבלתי למכון ללימודי הנדסת כימיה וטכנולוגיה כימית, שם בשנת 1969 הכרתי את בעלי מיכאל צבייבל שהיה סטודנט שנה מעליי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון והתחתנו בשנת 1970.
גובהו של מיכאל היה שני מטרים והוא שיחק כדורסל, עבד כמהנדס קונסטרוקטור, מאוד אהב אותי, את אשתו הצעירה וחלם על הולדת בת. חלומו התגשם בשנת 1971, בתאריך  17.6, כאשר נולדה בתנו הבכורה, רוזליה (ונקראה ע"ש רוזליה פבזנר שנפטרה בשנת 1970). בתאריך 9.2.1976 נולדה בתנו השנייה, אולגה. כל המשפחה, אני ומיכאל, הוריי סופיה ואברהם, דאגנו וגידלנו את הבנות בחום, אהבה ואושר, דאגנו לפרנסה, חינוך והשכלה. בשלב מסוים המשיך אברהם לעבוד מהבית על מנת להקדיש יותר זמן לנכדות,  ההורים דאגו להעביר מדור לדור את ההיסטוריה  של המשפחה.
 
בשנת 1983 אבי, אברהם אבידון, נפטר בגיל 60 ממחלת סרטן. זה היה אובדן קשה לכל המשפחה המגובשת.
 
מוסקבה
בשנת 1988 בתי הגדולה, רוזליה, סיימה את לימודיה בתיכון בהצטיינות והתקבלה לאוניברסיטה במוסקבה national university of science and technology misis בשנת 1989 אני, בעלי ובתי הקטנה, אולגה, עברנו למוסקבה בעקבותיה. התחלתי לעבוד במפעל תרופות במוסקבה ומיכאל עבד כמהנדס בתעשייה האווירית, במפעל לייצור מטוסי "מיג". אולגה למדה בבית ספר. אמי סופיה, נשארה לגור לבד בבאקו. כמה פעמים בשנה היינו טסים לבקר אותה. לפעמים גם היא באה אלינו. זה לא היה קל, במיוחד בזמן המלחמה בין הארמנים לאזרים: מלחמת נגורנו-קרבאך. בסופו של דבר, קיבלנו החלטה להתאחד עם אמי ולעלות לישראל.
 
העלייה לארץ 
בשנת 1991 עלינו ארצה, זה היה הגל הגדול האחרון של העלייה מברית המועצות.ב- 6 בספטמבר המטוס שלנו נחת בנמל התעופה בן גוריון. לא אשכח את היום הזה, זה היה בערב ראש השנה. פגש אותנו בשדה התעופה שר הקליטה דאז יצחק חיים פרץ. התראיינו לטלוויזיה ולרדיו, קיבלנו תעודות עולה ותעודות זהות והמשכנו לעיר אשדוד, עיר בה התמקמו רוב קרובי המשפחה. כך החלו חיינו במדינת ישראל.
מיכאל עבד במפעל, אני ואמי התפרנסנו מאפיית עוגות בהזמנה מהבית והבנות למדו. רוזליה (בארץ קיבלה את השם "לאה") התקבלה לאוניברסיטת תל אביב למדעים מדויקים ואולגה למדה בתיכון מקיף ד' באשדוד. 
בשנת 1994 מיכאל עבר תאונת עבודה והפסיק לעבוד לתקופה ארוכה, לאה נאלצה להפסיק את הלימודים לאחר שלוש שנות לימוד ולהתחיל לעבוד על מנת לעזור לפרנסת הבית. היא החלה לעבוד בבנק טפחות למשכנתאות כיועצת משכנתאות. אולגה סיימה תיכון והתגייסה לצבא לחיל התחמושת.
בשנת 1997 לאה הכירה את בעלה דני ציקל.הם התחתנו ב- 16 בדצמבר 1998. ב- 30 בנובמבר 2000 נולד בנם הבכור אביב. ב- 14 בינואר 2004 נולד בנם יונתן.וב- 24 בספטמבר 2009 נולדה בתם ספיר. לאה סיימה את התואר שלה בכלכלה וניהול ועד עכשיו עובדת בתחום משכנתאות. אולגה התחתנה עם אולג פוטרן בשנת 2006. נולדו להם 2 ילדים מיכל ודוד.מיכל נולדה ב-30 באוקטובר 2008.דוד נולד ב-22 באוגוסט 2012. מיכאל לא זכה לראות את ספיר מיכל ודוד, הוא נפטר ב-4 בנובמבר 2007 בגיל 60 מהתקף לב. סופיה נפטרה ב-26 בספטמבר 2006 בגיל 83.
 
כמה מילים ממני, אביב ציקל
סבתא שלי, רבקה צבייבל, עברה אירוע מוחי שני ב-2 באפריל 2016, היא נמצאת כרגע בבית חולים הרצפלד במחלקה לשיקום נוירולוגי ומשם הכתיבה לי את סיפור המשפחה.אני מאחל לה החלמה מהירה.אני אוהב אותה ומודה לה על העזרה ושיתוף הפעולה.
 
תשע"ו 

מילון

מיג
"מיג חברה רוסית לכלי טיס" היא חברה רוסית העוסקת בתעשייה אווירית וביטחונית. מטוסי הקרב מתוצרת מיג שימשו במשך שנים רבות (ועדיין משמשים) כמטוסי קרב עיקריים של חילות האוויר של רוסיה.

ציטוטים

”בני הזוג היו עסוקים מהבוקר עד הלילה על מנת לפרנס את הבית והמשפחה“