מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אבי אדוארד נרצח במשרדו בביירות מסיבות פוליטיות

אני וסבא
תמונה של סבא בצעירותו
לאחר הרצח ב- 22.6.1970 הוברחנו לארץ ישראל

סבא מספר: ב-1970, לאחר מהפך בקהילות היהודיות שבארצות ערב
(אחרי מלחמת ששת הימים ותבוסת צבאות ערב)
משפחתי עלתה לארץ ישראל. בסיפור שלי היה מרכיב אישי מצער, שהביא אותנו לעלות לישראל דווקא בזמן הזה. משפחת אבי (ששון) מקורה בארצות הודו ועיראק. הסבים נולדו וחיו בדמשק שבסוריה כולל סבי אברהם על
שמו אני נקרא.
 
אבי אדוארד הגיע ללבנון מדמשק בגיל 6 והתייתם מוקדם מאביו ודאג עם אמו, באהיה, לגדל את אחיו ואחיותיו.
אבי אדוארד נהיה המנהל של חברות סרטים בינלאומיות. אמי קורין, נולדה בטורקיה, למשפחת פינטו,
והיא והוריה היגרו ללבנון מטורקיה בצעירותה. אביה של אמי, מישל, הגיע מספרד לטורקיה.
סבתי מצד אמי, שרה, הגיעה מסלוניקי שביוון לטורקיה. סבא מישל היה מראשוני סוחרי בגדי יוקרה של נשים.
 
אני גדלתי עם אחות צעירה ממני בשלוש שנים (בתיה), אשר התחתנה ועזבה לארצות הברית ב-1966
ולה נולדו שני בנים (נסי ואדי) ובת (ג'ויס).
באותו הזמן אני למדתי לימודי רפואה בבירות. בשנת 28.2.1970 , אבי אדוארד נרצח במשרדו בביירות
מסיבות פוליטיות מאחר ופעולותיו לטובת מדינות המערב וארצות הברית לא מצאו חן בעיני קבוצות של
פלסטינאים אשר באותו זמן השתלטו על לבנון.
לאחר הרצח, ב- 22.6.1970 הוברחנו לארץ ישראל לא לפני שאשתי הצעירה סוניה ילדה בביירות את ביתנו
הבכורה קרין. למעשה כאשר עלינו לישראל, קרין הייתה בת חודש. עלייתנו לארץ התאפשרה בזכות עזרה
מהדודים והדודות שהתגוררו באותו זמן בארץ ישראל. דוד מיכאל (אחיו של אבי) היה קיבוצניק- מזכיר קיבוץ חניתה ומנהל מפעלים שונים של הקיבוץ. הדודות אולגה ואליס (שתי אחיותיו של אבי) היו נשואות לאנשים בעלי השפעה גדולה: הראשון היה מנהל בנק גדול והשני היה מנכ"ל לשכת התעסוקה. שלטונות ישראל, כולל במיוחד השר משה דיין, וגם השר גלילי התערבו וסייעו לנו להגיע לישראל דרך ניקוסיה (בירת קפריסין), כביכול כתיירים. בעזיבתנו את
לבנון השארנו מאחורינו בתים ורכוש רב על מנת לא לעורר את תשומת לב הגויים ואת חמתם. לא רצינו שהאוכלוסייה סביבנו תדע שאנו מתכננים לעזוב את לבנון לצמיתות. בנוסף למצב הנפשי שהייתי שרוי בו לאחר אובדן אבי הצעיר
בן ה-55 לערך, היה לי קשה מאוד להסתגל לחברה הישראלית, שהייתה מאוד שונה מהחינוך ומדפוס החיים שהייתי רגיל אליו בלבנון. החיים בלבנון ובביירות במיוחד היו מאוד נוחים עם פאר וקלילות, לכן לבנון בזמנו נקראה "השוויץ
של המזרח התיכון". באותם זמנים, שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל התחילה להתפתח וסימני העושר התחילו לבצבץ.
בכל זאת החיים בארץ היו שונים וקשים יותר. האנשים בישראל, ה"צברים" היו עוקצניים, קשי עורף, עם חוצפה
שלא הכרתי בסגנון החיים הקודם בלבנון, שהיה מאוד אירופאי, מנומס ומלוקק. באופן הדרגתי נחשפתי לתרבות הישראלית והשתלבתי בה. ילדיי, קרין שנולדה בלבנון והגיעה בתור תינוקת וגם שרון ואדי שהם "צברים" לכל דבר
עזרו לי להתגמש ולהתאקלם לתרבות הישראלית שהייתה כה רחוקה ממני.  
למעשה, ביוני 1970, מצאתי עצמי בארץ ישראל עם תינוקת בת חודש ועם אשתי הצעירה, ואיתנו גם עלו
לארץ אמי קורין וסבתי מצד אמי, שרה. חצי שנה לפני הרצח של אבי, סבתי באהיה (מצד אבא),
עלתה לארץ ישראל כדי להתאחד פה עם שתי בנות (אולגה ואליס) ובנה (מיכאל) אשר חיו פה מאז 1946,
עוד לפני מלחמת השחרור וקום המדינה. סבתי באהיה שמעה על רצח של בנה אדוארד דרך שידור ברדיו.
 
בהגיעי ארצה הייתי רופא צעיר. כשהגענו לישראל התגוררנו בבת ים ועבדתי בבית החולים "תל השומר"
ועברתי 3 שנים של שירות צבאי כולל קורס קצינים. באופן הדרגתי התקדמתי בסולם התפקידים ובניסיוני
בתור כירורג אורתופד מומחה לעמוד השדרה. תקופה קצרה אחרי שהגענו לישראל, עברנו להתגורר בבאר שבע.
את מרבית הקריירה המקצועית שלי עשיתי בבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם כיהנתי כמנהל יחידת גב.
 

מילון

התייתם
אדם שאבא או האמא שלו נפטרו.

ציטוטים

”בסיפור שלי היה מרכיב אישי מצער, שהביא אותנו לעלות לישראל דווקא בזמן הזה.“