מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אבא

סבתא מירה ואני (נעמי).
סבתא מירה בילדותה, עם אביה.
"את לא ראית את אבא שלך, את גם לא תראי את אמא שלך!"

שמי מירה, ואני שמחה לספר את סיפורי לנכדתי, נעמי.

הייתי האחות הכי קטנה מבין ארבעת אחיי, דורה,  נחום, דוד – ואני. אהבתי הגדולה ביותר הייתה להוריי. אך היום אדבר על אבי. אבי היה הגדול בין ששת אחיו, האח המפרנס, זאת מכיוון שסבי נפטר בצעירותו. אבי היה אדם ציוני, שרצה והאמין שעל היהודים להגיע ולחיות בארצנו ולכן עם כספו שהשיג שלח שלושה מאחיו לארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה.

לפני שהספיק בעצמו לעלות ארצה, השתלט המשטר הקומוניסטי על ליטא. פעם אחר פעם במשך עשורים הגיש בקשה לעלות ארצה, אך קיבל סירוב. ב1969, כשנפתח שביל יציאה קטן, ניצל אותו אבי והחליט לעלות עם אמי ארצה.

תחילה, אמי התנגדה. היא הרהרה האם נכון הוא המעשה להשאיר את ארבעת ילדיה (הנשואים) ונכדיה, אך אבי עמד על כך והתעקש כי זהו המעשה הנכון, הנתיב הנכון, וכי אם יהיו הם בארץ, יוכל לעזור לי ולאחיי לעלות ארצה גם כן. הוריי לקחו כמה מזוודות ויצאו לכיוון תחנת הרכבת, נסעו ברכבת עד מוסקבה, ומשם טסו במטוס ארצה.

כאשר הגיעו ארצה, קיבלו דירה קטנה והתמקמו, אך הגעגועים היו עזים וחזקים והם היו מעט בודדים. התחלנו להתכתב במכתבים, ואבי עודד אותנו לבקש אישורים לעלות לארץ הקודש. אך ללא מענה. פעם אחר פעם קיבלנו סירוב, ועוד סירוב, ועוד אחד. הייאוש כבר החל לחלחל בנו. כולנו היינו מיואשים ועצובים. אבי היה העצוב מכולם. הוא היה בדיכאון מעצם זה שטעה.

הדיכאון החל להשפיע על בריאותו, ולבסוף הוא נפטר. כשקיבלנו את הידיעה, זה היה קשה מנשוא, הייתי כאובה ועצובה. אך החלטתי לעשות מעשה. ביקשתי מהרשויות בריגה לקבוע עבורי פגישה בעניין יציאה מהארץ, לשבוע ימים, להיות עם אמי, לעזור ולעודד. כשהגיעה זמנה של הפגישה, הייתי נרגשת מאד, וקיבל אותי פקיד בדרגה גבוהה בנעם ובחיוך ושאל אותי:"באיזה עניין הגעת?".

התחלתי לספר את כל הסיפור, על אבי, ואמי שנשארה לבד בארץ, ושעליי, אם אפשר, לצאת לשבוע ימים לשבת איתה. ברגע אחד, נעלם חיוכו, הפקיד הנחמד האדים וכעס,

קם ממקומו ואמר: "את לא ראית את אבא שלך, את גם לא תראי את אמא שלך!".

מיד קמתי, ועם דמעות בעיניי ובכעס אמרתי: "אם אתה יכול להגיד לי דבר כזה, אני מאחלת לך שאם יש לך הורים אתה לא תראה אותם יותר!". הסתובבתי והלכתי במהירות, הלב דפק, הרגליים רעדו, פחדתי שהנה, עוד רגע יעצרו אותי ואני אשאר פה ולא אצא. אך איזה פלא! לא עצרו, והגעתי בשלום אל ביתי.

לא ידענו מה עלינו לעשות, איך אמא תסתדר לבדה בארץ הרחוקה? כתבנו מכתבים, יעצנו לה שאין ברירה, עליה לחזור, אך אמא השיבה שבושות לאבי היא לא תעשה, ושאם תחזור העיתונות תכריח אותה לספר דברים רעים על ארץ ישראל, ולזה לא הסכימה ויהי מה. ב1971, החלום של אבא התגשם, הגענו ארצה ואמי עוד הספיקה לחיות עשור שלם עמנו.

הגעגועים לאבי האהוב תמיד ישארו, ולצדם תמיד ישאר הסיפוק שהבאתי לעצמי ולו בשמיים, על הגשמת חלומו וחזונו.

הזוית האישית

סבתא: הייתי מאושרת על הזמן שבילינו יחדיו. הקשר התחזק בעזרת סיפורים כה חשובים על העבר שלי. הקדשת לי זמן ואני לך ולמדנו אחת על השנייה המון. אנו יודעות עכשיו מאין הגענו ולאן אנו הולכים. פתחנו את לבבנו אחת לשנייה, בכינו, צחקנו, למדנו מי הם משפחתנו, ובעיקר התרגשנו והכי חשוב נהננו ואהבנו.

נעמי: מאז ומתמיד ידעתי בערך מאיפה הגיעה משפחתי, ידעתי כי יש למשפחתי היסטוריה ארוכה, מסובכת וקשה. המבט שלי ושל סבתי תמיד מורם למעלה לכיוון העתיד ללא מבט לאחור, אך הפרויקט הזה נתן לי ולסבתא הזדמנות לעצור ולהבין מאין הגענו ומי אנחנו.התרגשנו לגלות אחת על השנייה, אהבנו, חיבקנו, למדנו, צחקנו ובכינו. ובסופו של יום אני וסבתא שלי יכולות להגיד כי אנחנו חברות.

מילון

ק.ג.ב
השירות החשאי של המשטר הקומוניסטי במדינה העצומה שהתקיימה עד 1991 ונקראה "ברית המועצות".

ציטוטים

”"את לא ראית את אבא שלך, את גם לא תראי את אמא שלך!". “