בי"ס/ישוב   נושאים   מדינות  
 

ירוסלם
בשפה האמהרית אומרים "ירוסלם" במקום ירושלים

”הגענו לא"י, חלשים תשושים, חולים מאוד אך עם חלום שהתגשם למעטים ששרדו את המסע.“


חלום עליו חלמנו כל חיינו - לעלות לישראל
מאת: אבי קסהון

מספורי ילדות בירושלים לספרות ילדים באוניברסיטה
מאת: מירי ברוך

סיפורי סבתא - הבזקים מחיי
מאת: רבקה בצר

אפילו חייפ נחמן ביאליק אכל בבית הוריי
מאת: תמר זלנפרוינד

פמוטים
מאת: לאה הראל

 
המסע של יפית-מאתיופיה לארץ ישראל
מאת: יפית מלקו
ארץ לידה: אתיופיה
מנחה: בת אל ניסנוב ובת חן אלמה
שם ועיר בית הספר: המגינים - אשדוד
נושאי הסיפור:  עלייההתיישבותזהות

היה איש גדול בשם ד"ר " פיטולוביץ' " שהגיע לחפש יהודים באפריקה וגילה שיש יהודים
היה איש גדול בשם ד"ר " פיטולוביץ' " שהגיע לחפש יהודים באפריקה וגילה שיש יהודים, שהנוצרים מכריחים אותם להתבולל. ד"ר " פיטלוביץ' " כתב מכתב ליהודים שבאמריקה, כי אחינו,  יהודי אתיופיה (חבש) מתבוללים וכי חשוב להציל אותם.         
כך הגיעה הבשורה ליהודי אתיופיה. ארץ ישראל הייתה תמיד חלום של כל יהודי.בכפרים היהודים הסתובבו שמועות שהגיע רגע העלייה לירושלים (ארץ ישראל).  בשנת 1956 הגיעו בני דודים של אבא שלי ללמוד בכפר בתיה. אחרי שסיימו ללמוד חזרו ללמוד באתיופיה. סיפרו על ירושלים, הרגע הגאולה. בכל בית יהודי המשיכו לספר את סיפורי ירושלים ועל העלייה לירושלים.    

רגע ההתארגנות:

באתיופיה היה לנו במשפחה חלקת אדמה גדולה אותה הינו מעבדים, וכך היו מתפרנסים. בנוסף לכך היה לנו: פרות, כבשים, עזים, תרנגולות, חמורים, סוסים, כלבים וחתולים.  באתיופיה היה מהפך של השלטון, היהודים אמרו שזה הרגע לצאת למסע. את סיפור ההתארגנות שמרו בסוד, בכל כפר היו מספר נציגים שהעבירו את רגע ההתארגנות בין המבוגרים שידעו לשמור סוד. אבי הלך לעיר "גונדר" והתחיל לרכוש תרופות לקראת המסע. כדי לרכוש את התרופות וצידה לדרך אבי נאלץ למכור בחשאי את הצאן והבקר שהיו לנו, תמורתם רכש עוד סוס ושני חמורים.          

סוס בשביל אחות אבי שהייתה אישה עיוורת ובהריון מתקדם, וחמורים שיסחבו על גבם את הצידה לדרך. נבחרו נציגים שיעברו מבית לבית ויספרו על המסע לירושלים. ההורים משתפים את הילדים הבוגרים על המסע לירושלים. תפקיד האבות היה למכור כבשים, פירות, עזים. בכסף השתמשו לקניית ציוד רפואי, בגדים, נעליים, סוכריות לדרך.

המשך ההתארגנות:

האימהות התחילו להכין מזון (צידה) לדרך כמו: " דבו קולו" - נשנושים מקמח, קצת מלח, מים, לשים את הבצק, אחרי התפיחה, הילדים היו יושבים סביב האימהות ומגלגלים לעיגולים קטנים וקולים אותם על האש במחבת.
הכניסו לתוך השק את " דבו קולו" וקשרו את שק חזק. קנו ג'ריקנים למים , הכינו כל אוכל יבש שלא יתקלקל,  וקנו נעליי הליכה להרים.
כשהצידה לדרך מוכנה,  שלחנו שליחים מהמשפחה שיודעים לשמור סוד, לספר על שעת יציאה במוצ"ש. במוצאי השבת כאשר היה חשוך בחוץ, כל הדודים באו לכפר שבו היינו גרים.
המסע לירושלים שמתחיל: (בשפה האמהרית אומרים "ירוסלם" במקום ירושלים)
במוצאי שבת הביאו את החמורים והסוסים והחלו להעמיס את הצידה לדרך. הסוסים היו מיועדים לאנשים המתקשים ללכת ברגל. החמורים היו מיועדים לסחוב ציוד וצידה לדרך.
אחרי מסע של ארבע שעות בערך נפתחה לעברנו "אש", כל מי שיכול היה לברוח ברח והסתתר בכל מקום אפשרי, אפילו ברחו לכפרים הסמוכים. מי שנתפס בידי החיילים והמורדים אלה היו זקנים חלשים, אימהות עם תינוקות על הגב, ילדים קטנים.
לקחו אותנו לבית כלא מדומה, שהיה מאוד מסריח, ריח של גללים של חמור סוסים ופרות. כמעט כל המשפחה הוכנסה לכלא. בזמן השהייה בבית הכלא, היו משפחות ודודים שבאו לבקר אותנו, אפילו הביאו לנו אוכל. אחרי שלושה שבועות שהיינו בבית הכלא, המבוגרים נתנו שוחד כספי למנהל הכללי של בית הכלא על מנת לשחרר אותנו. כולם היו שמחים. יום לפני השחרור מבית הכלא באו אלינו חיילים יחד עם מנהל בית הכלא, מנהל בית הכלא העמיד את כולם בשורה, עבר ליד כל אחד והסתכל במבט מפחיד מאוד. פתאום הוא נעמד ליד דודה שלי ( אחות אימי) שהייתה בחורה יפיפייה כבת 17 שנים. הוא הסתכל עליה ואמר כמה מילים, ואז פנה בקול רם לכל האנשים ואמר: " אם אתם רוצים להשתחרר מחר בערב, אתם קודם תתנו לי את הבחורה היפה, ולא, תמשיכו לחיות פה." כולם הפצירו בסבא שלי, שיסכים וייתן את בת הזקונים כדי שכולם יהיו חופשיים. חזרו אחרי מספר שעות כדי לקחת את דודה שלי, היא סירבה ללכת איתו, האיש ביקש לצרף מישהי מבני המשפחה וצירפו אותי, לקחו אותנו לצריף קטן וצפוף, ששם היה מקום רק למיטה אחת מאוד גבוהה. הכניסו אותנו לחדר אמרו שנעלה על המיטה וכך עשינו. פתאום הכניסו כלבים מאוד מאוד גדולים ומפחידים. אנחנו נורא פחדנו שמא, יטרפו אותנו. כל תזוזה קטנה והכלבים נבחו.

כך היינו כל הלילה, עד שנרדמנו. לפנות בוקר בא איש אחד נתן לי נעלי ספורט ואמר שזה מהאיש שהביא אתכם. לקח אותי אל הקרובים שלי,  ואת דודה שלי שבזמן הזה הייתה ישנה, הוא השאיר בבקתה הקטנה. הגעתי לבית כלא ופתאום אני לא רואה אף אחד. האיש אמר: "בואי מהר, כולם הלכו, כדאי שתגיעי אליהם". אני זוכרת שלא רציתי להתעכב ולא נעלתי את הנעליים שלי, היה  חשוב לי לרוץ ולהגיע אליהם. הגעתי אליהם,

מיד שאלו אותי "איך הגעת?"
"מי הביא אותך?"
"איפה דודה שלך?" ועוד הרבה שאלות.

בדיוק הצטרפו  אלינו מורי דרך מהמחבוא שהיו בו. אני רואה מרחוק את סבא שלי עצוב ומוריד את הראש, 
המשכנו במסע. ההליכה הייתה בלילות וביום נחנו, כך היה למשך שבוע ימים. ביום החמישי למסע תקפו אותנו שודדים ובין רגע נעלמו מורי הדרך (מסתבר שזה היה ההסכם בין השודדים ומורי הדרך). השודדים לקחו מאתנו כסף וכל דבר בעל ערך, מי שהתנגד לנגד עינינו רצחו והרגו אותו בלי היסוס וחמלה. לאחר שקיבלו את מבוקשם, המשכנו בדרך ופתאום הגיחו משום מקום מורי הדרך והובילו אותנו עד לכפר של אחד ממורי  הדרך כדי שנעביר את השבת במנוחה. מוצאי שבת בערב כולם התארגנו למסע של השבוע השלישי.

מכאן המסע היה מאוד קשה, השבילים היו קשים להליכה. היה מאוד חם, הצידה כמעט ונגמרה, הג'ריקנים כמעט ריקים עד הבאר או המעיין הבא שנפגוש בדרך. אנשים התעייפו והתיישבו והרבה אנשים מתו בדרך. באמצע הדרך התחילה סופה מאוד קשה כמו טורנדו ואני זוכרת שאימי החזיקה את ידי ואת ידה של בת דודה שלי שפתאום היא  עפה באוויר אחורה. דודה שלי שהייתה עיוורת בכתה מאוד ואבא שלי אמר לה " אל דאגה, אני אביא אותה" ופשוט רץ אחריה והביא אותה. כולם נרגעו והייתה שמחה עם הרבה עייפות.
בסוף השבוע של המסע הזה הגענו להר מאוד גבוה, מורי הדרך אמרו "כעת אנחנו נעבור הר מאוד מסוכן, כולם חייבים לרדת מהסוסים", היה איש אחד שלא הוריד את אמא שלו והיא התדרדרה ביחד עם הסוס שלה לתהום, מרוב בהלה הוא לא המשיך את המסע, הוא חזר לאתיופיה.
אחרי שלושה ימים רצופים ללא הפסקה והרבה אנשים מתים בדרך, הגענו לגבול סודן.
במחנה בסודן
הסודאנים באו עם משאיות ולקחו אותנו למחנה בשם "אמרקובה",שם שהיינו תשעה חודשים. שמונה אנשים מבני המשפחה הקרובה מתו. דודתי שהייתה בהריון ילדה תינוקת יפיפייה וקראו לה חנה. החיים היו מאוד קשים, מתו הרבה אנשים. כאשר דודתי נפטרה אמא שלי הניקה שני תינוקות- את אחי ובת דודתי, היה לה מאוד קשה.
עובדת הצלב האדום מאוד התאהבה בתינוקת, ביקשה לקחת אותה. עשו הסכם הממשל הסודאני והיא לקחה אותה לשבדיה.
מ"אמרקובה" עברנו לטואבה, שם ניסינו שלוש פעמים לברוח בלילה עד לנקודת המפגש בו היו מחכים אנשי המוסד הישראלי. המאמצים נכשלו, נתפסנו, עברנו עינויים קשים בעיקר המבוגרים. בפעם הרביעית הצלחנו לעלות על המשאית, משם למקום חשוך ולמטוס.
ב 24.12.1984 הגענו לארץ ישראל, ארץ הקודש. חלשים תשושים, חולים מאוד אך עם חלום שהתגשם למעטים ששרדו את המסע.
ראשי | הסיפורים | מילון | ציטוטים | פורום | בלוג | התוכנית | הצוות | תנאי שימוש
בית הספר הבינלאומי ללימודי העם היהודי
ת.ד 39359, תל-אביב 61392