חייה של סמדר
שמי סמדר גרוסמן, בעבר שם משפחתי היה עזריה. נולדתי בעיראק בשנת 1947 בתור ילדה שביעית והכי קטנה במשפחה. גרנו בעיר קרקוק ועלינו לארץ בשנת 1951 בהיותי בת 4. הגענו היישר לפרדס חנה והקימו לנו אוהלים הודיים. שם שהיינו כשנה. אחרי כשנה העבירו אותנו למעברה אחרת שקראו לה מעברת "מחנה דוד" ששוכנת בין הים להר הכרמל. שם הקימו לנו בדונים (מבנים דמוי צריף עשויים מבד) מרצפת בטון וקירות של ברזנטים, היה לנו שם מיטות מברזל, מצעים ופתיליה, בנוסף הקימו לנו צריפים ששימשו לנו בתור בית ספר יסודי.
כשהייתי בכיתה ב' אבא שלי השתחרר מהכלא בבגדד ועלה לארץ ישראל בהיותו מקורב ליצחק בן צבי נשיא, המדינה השני. אבא שלי עזר ליצחק בן צבי בכתיבת הספר "נדחי ישראל" ובן צבי עזר לו למצוא עבודה ולפרנס שמונה ילדים. בשנות השישים הראשונות הייתה עלייה ממרוקו והגיע אלינו לכיתה ילד בשם אברהם אייזנקוט. אני התנדבתי לקלוט אותו ולעזור לו, הייתי הולכת אליו יום יום יושבת אתו, עוזרת לו להכין שיעורים ומלמדת אותו עברית.
אירוע שזכור לי מאוד הוא המוות של ג'ון קנדי בשנת 1963. בגיל 18 התגייסתי לצה"ל הייתי פקידה במשרד ואפילו קיבלתי זימון לקורס קצינים. מבחן הקבלה היה מהבוקר עד הערב ואחרי זה הגיע תשובה לבוס שלי שאני יכולה לצאת לקורס. הייתי שלושה חודשים בקבע וכשהשתחררתי לחיים אזרחיים התחלתי מייד לעבוד בגלל המצב הכלכלי בבית.
בצבא
בשנת 1970 נישאתי, נולדו לי 3 ילדים ועברתי לגור באשדוד בזמן שהותנו באשדוד שלחו את בעלי לעבוד באיראן ובגלל זה כל המשפחה נאלצה לעבור לעיר שיראז באיראן. בשנת 1978 שלחו את בעלי שוב לאיראן והפעם זאת הייתה תקופה שונה לגמרי בגלל המהפכה האירנית. חומייני עלה לשלטון ואנחנו לשמחתנו הספקנו לחזור לארץ בזמן רגע לפני שהיחסים עם איראן התנתקו לגמרי.
היום ילדיי נשואים ונולדו לי שבעה נכדים, הילדים שלי והנכדים התפזרו בארץ.
ילדיי ונכדיי
הזוית האישית
סמדר השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר אורט דפנה, שם סיפרה את סיפור חייה ויחד עם התלמידים ליאן, אלעד ואוראל תיעדו חלק מסיפורה.
יחד עם סמדר, גם בעלה, שמואל, השתתף בתכנית וסיפרה את סיפור חייו.
מילון
בדוניםמבנים דמוי צריף עשויים בד